"דברים שקורים באמת": חרוז חפוז
ספר הילדים הראשון שכתבה אורלי וילנאי, מצליח לכנס בשירים מחורזים רגעים יפים ונכונים משגרתם של ילדים. אך סגנון הכתיבה המחורז לא תמיד מצליח לדייק. ביקורת
אם היה מתכון לספר שירים לילדים כמו מתכון של עוגה, מה הוא היה אמור להכיל? כך וכך אפיזודות יומיומיות שכל ילד או הורה יכולים להזדהות עמן, קמצוץ עיסוק באוכל, עוד קמצוץ בשינה, יחסיהם של ילדים עם ילדים אחרים - וגם כאלו של ילדים עם הורים. אולי איזו מחשבה לירית-ילדית, קצת הומור, ומלוא חופן הניצוץ הזה שמזכיר למבוגרים שגם הם היו פעם, לא מזמן, ילדים. מעניין, כי כל אלו קיימים בספרה הראשון של אורלי וילנאי לילדים, "דברים שקורים באמת", אך למרות זאת ולמרות כוונותיו הטובות הוא אינו מצליח להמריא כספר שירים טוב.
בזמן האחרון יצאו מספר ספרי שירה לילדים המיועדים לגילאי הגן והכיתות הנמוכות. אזכיר כאן את "אף על פיל" הנהדר של בני מר ומיכל אריאלי האוגד בתוכו שירים שתורגמו מיידיש, ואת "דברים שגורמים לי לחשוב" של אלעד וינגרד אשר פועל לפי המתכונת של "הילד הזה הוא אני" רק באופן פחות מוצלח. מצד אחד, זו שמחה גדולה שיוצאים ספרי שירה חדשים לטווח גילאים שמזה זמן לא כתבו לו שירה. מגוון זה דבר חשוב. מצד שני, חבל שלעתים מדובר בספרים שאינם טובים או מדויקים מספיק. הבעיה נעוצה, לטעמי, בשפה ובסגנון.
והילד הזה, נשאר הילד הזה
מבחינת סגנון, הספר, בדומה לספרו של וינגרד, אינו מצליח להשתחרר מ"והילד הזה הוא אני", והקול הילדי בו - כמו בהרבה ספרי שירים אחרים לילדים אשר מדגישים את עמדת הדובר-ילד - צבוע בקולו של יהודה אטלס. אמנם כאן, באופן משמח, הקול הזה גם זוכה לייצוג של ילדה ולא רק של ילד, אשר לעתים נוטים להחסירו (אלא אם כן כל הספר כתוב מנקודת מבט של ילדה).
הדמיון ליהודה אטלס מזכיר את קולו הדומיננטי של נתן זך בעולם שירת המבוגרים העברית. ומכאן עולה השאלה האם ניתן לייצר בשירים עבריים לילדים "אני" אחר מזה של אטלס? התשובה היא שזה אפשרי - אך מורכב, אולם העמקה נוספת בשאלה זו דורשת התייחסות רצינית ונפרדת.
"דברים שקורים באמת" מכריז על עצמו כ"סיפורים בחרוזים" ואכן מציב בפנינו סדרת תמונות מחורזות מחיי היום-יום אשר רובן נחוות מנקודת הראות של ילד או ילדה. החוויות מגוונות ומתארות ילד שרוצה להרשים את אביו, ילדה שלא מוכנה לאכול קציצה, את המחשבה המפחידה של מה יקרה אם אלך לאיבוד, ועוד.
וילנאי ניגשת למלאכת הכתיבה עם רגישות רבה ומוצאת את הדרמה באפיזודות הקטנות במקומות הנכונים, לצד הומור. כך היא מספרת כיצד ורד המתפעלת מהעוגה שהכינה במו ידיה מחול, פוערת פה ובולעת בטעות זבוב, או כמה זה כיף להירדם עם בגדים על הספה מבלי להצטרך להיפרד מכולם, או את המשאלה, שכל ילדה מתולתלת מכירה, המבקשת להפוך את שערה הקופצני והסורר לחלק ורגיל.
מקצבים צמודים
אך עם זאת השימוש של וילנאי בשפה השירית דל, וחסר את אותו דיוק שכה חשוב בכתיבה לילדים, בוודאי בכתיבת שירים. מהי שירה אם אינה יודעת לגעת בדיוק בדיוק איפה שכואב, נעים או מצחיק? אינה יודעת לחבר בין צירוף המילים לאותה תחושה שהיא מצד אחד ספציפית וייחודית ומצד שני משותפת ומוכרת?
לאורך הספר נעשה שימוש בסוג אחד של חריזה: החריזה הצמודה, כלומר צמדי שורות המתחרזות זו עם זו כל פעם בחרוז אחר (א' א', ב' ב', ג' ג'). כך, לא רק נוצר ספר בעל קצב אחיד ומונוטוני, אלא גם נוצרת שבלונה שאליה הסיפורים חייבים להיכנס, גם אם הם לא בדיוק מתאימים. כך קורה שבכדי להתאים את הסיפור השירי לחריזה,
קיימות מילים או הברות עודפות והצירופים הטובים, ויש כאלה לא מעט, נעלמים באופן מצער בתוך העודף ובתוך אחידות המקצב של החריזה הצמודה.
חרוזים, בעיקר לילדים, יכולים להיות מאוד מבלבלים ומטעים, זאת מכיוון שקל לחרוז אבל קשה מאוד לחרוז טוב. לחרוז מקום חשוב ומרכזי שאינו רק אסתטי; הוא יכול לתרום רבות למשמעות תוכן השיר וכמו כן לחוויית השיר, בהיותו לעתים משחקי ומעורר. משחקיות בחריזה קשורה לגמישות השפה שגם היא חסרה בספר. גמישות זו היא המאפשרת במעט מילים להצליח לגעת באותו מקום נפשי מדויק ונסתר. סיבה נוספת לחשיבות גמישותם של השפה והחרוז, היא כי הם מקנים את היכולת לספר את מה שתואר כבר פעמים רבות בעבר, באופן מרענן, חדש ומעניין.
לכתוב לילדים זו מלאכה לא פשוטה. כל מילה, כל חרוז צריכים להיות במקום. רק כך אפשר באמת להגיע אל תוך תוכנו ולגעת באותו מקום פנימי ונסתר המתעורר לנוכח טקסט טוב, גם אם הוא פשוט, אצל ילדים ומבוגרים כאחד.
"דברים שקורים באמת", מאת אורלי וילנאי. איורים: יעל אלברט. הוצאת מודן.
