לפתוח דף ישן: סופרים בוחרים פתיחות אהובות

כל מי שכתב וקרא אי-פעם, מכיר את החשיבות המכרעת שיש לפתיחה של ספר. על הפתיחה להיות מושכת, מיסתורית, מעניינת ומדויקת מאוד, כדי שהקוראים ישתכנעו להמשיך בקריאה. ואכן, ישנם רומנים שפתיחותיהם מהדהדות אצל הקוראים גם שנים רבות לאחר שקראו אותן. פתיחות כאלו ביקשנו להביא לכם לכבוד השנה החדשה, ופנינו למספר יוצרים, שחלקו עמנו את מה שהיה עבורם פתח לעולם מופלא.

הילה בלום מתהפנטת מ"מגנוס"

הילה בלום היא עורכת מקור ותיקה ומנוסה, שערכה בין השאר את ספריהם של אשכול נבו ואתגר קרת. השנה ראה אור ספר הביכורים שלה, "הביקור" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן) שעורר הדים רבים. בלום בחרה בפתיחה לספרה של סילבי ז'רמן, "מגנוס" (ספרית פועלים).

"בחרתי בפתיחה של 'מגנוס' כי היא מתנועעת כמו הדבר הזה שהמהפנט מטלטל מול עיניו של המיועד להיפנוט; כי היא חוטפת אותך פנימה, מיד, אל המעבה האפל של הספר; כי די בעמוד אחד ב'מגנוס' כדי להבין שנכנסת אל חלל ספרותי שיש בו הד חדש שלא דומה לשום הד ששמעת (חלל שבין תיאטרון לספרות, אולי); כי באותה מידה של נאמנות לאהבותי הספרותיות יכולתי לבחור בפתיחה של 'גטסבי הגדול' אבל אז הייתי מחמיצה הזדמנות לאוורר, ולוּ לשבריר רגע, יצירה מופלאה מתוך אלמוניותה היחסית בחלק זה של העולם".

הילה בלום. חלל ספרותי חדש(צילום: אמרי זרטל)

מתוך "מנגוס": "מרסיס של מטאור תוכל לחלץ סודות זעירים על מצבו הקמאי של היקום. מחלקיק עצם תוכל להקיש על מבנהו ומראהו של בעל-חיים קדמון, של צמח מאובן, על קיומה העתיק של צמחייה שופעת באזור שהוא כיום צחיח. למן קדמת דנא זרועות עקבות זעומות ועיקשות.

מפיסת פפירוס או משבר חרס תוכל להתחקות אחר תרבות שנעלמה לפני אלפי שנים. משורש מילה תוכל להתפרש לקשת מסועפת של מונחים ושל משמעויות. השיירים, הגרעינים, שומרים תמיד גרגר איתן של חיות. בכל אותם מקרים נחוצים דמיון ויאנטואיציה שיסייעו בפתרון התעלומות. אדם, שזיכרונו הלקוי היה שקוע ימים רבים בשקרים והזמן עוד עיוותו וערפלו עד כדי כי נעשה רדוף אי-ודאויות, ויום אחד לפתע שב ונתלהט - איזה סיפור תוכל לכתוב על אודותיו? מתווה של דיוקן, עלילה בלא סדר, הפעורה מרוב רווחים וחורים, מלווה לפרקים הדים, ולבסוף מידבללת".

אורי פינק יוצא לחלל עם דגלאס אדאמס

אורי פינק הוא קומיקסאי ותיק ומוערך, הידוע בעיקר כיוצר של סדרת הקומיקס המצליחה "זבנג", אותה הוא כותב ועורך. הכרך ה-24 של "זבנג" ראה אור השנה (בהוצאת מודן), זאת לצד עבודתו הרציפה של פינק כמרצה בסדנאות קומיקס וציור ברחבי הארץ.

אורי פינק, באיור אישי, וספר בלתי נשכח (איור: אורי פינק )

"הפתיחה הבלתי נשכחת שלי היא של 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' מאת דגלאס אדאמס זצ״ל, שבה תוך כמה עמודים בודדים, כדור הארץ כולו מושמד כליל כחלק מעבודות תשתית של רשת כבישים בין-כוכבית. למרבה הפלא, מכאן הדברים נהיים רק יותר הזויים ואבסורדים. חורבנו המוחלט של כוכבנו הוא ללא ספק דרך נהדרת לתפוס את תשומת לבו של הקורא על ההתחלה, אך זה עלול להיות בעייתי בז׳אנרים אחרים".

מתוך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה":

הרחק הרחק, במי האפסיים הלא־נודעים של הקצה הפחות אופנתי של הזרוע הלוליינית המערבית של הגלקסיה, שוכנת שמש קטנה, צהובה ולא־נחשבת. במרחק תשעים ושניים מיליון מיל לערך חג סביב השמש הזאת כוכב לבת כחול־ירוק, קטן וחסר חשיבות לחלוטין, וצורות החיים הבתר־קופיות החיות בו פרימיטיביות במידה מדהימה עד־כדי־כך ששעונים דיגיטליים נחשבים בעיניהן לרעיון ממש גדול.

לכוכב לכת זה יש – או ליתר דיוק היתה – בעיה, כדלקמן: מרבית האנשים שחיו בו היו אומללים במשך חלק ניכר מהזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועותיהן של פיסות נייר ירוקות קטנות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכול, לא פיסות הנייר הירוקות והקטנות הן שהיו אומללות.

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". הזוי ואבסורדי

וכך נותרה הבעיה בעינה; המוני אנשים היו שפלים, ורובם היו מסכנים, אפילו בעלי השעונים הדיגיטליים. אצל רבים הלכה והתחזקה הדעה שכולם שגו שגיאה נוראה ברדתם מהעצים מלכתחילה. וקצתם אמרו שאפילו עניין העצים היה צעד לא־נבון בפני עצמו, ומוטב היה לולא עזבו את האוקיינוסים מלכתחילה.

לאה איני מתגעגעת למכתבים 

לאה איני היא אחת הסופרות המוערכות והאהובות בישראל. בין ספריה: "ורד הלבנון", "אשתורת", "גאות החול" ו"גיבורי קיץ". השנה ראה אור ספרה "סוסית" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן). איני בחרה בפתיחה לספר "מכתבים מנסיעה מדומה" שכתבה לאה גולדברג (ספרית פועלים).

לאה איני. על הבדולח של לאה גולדברג(צילום: איריס נשר)

"אני אוהבת פתיחות שחוטפות אותי פנימה, לתוך הסיפור, עוד מבלי שהספקתי למצמץ. אני אוהבת גם כאלה, שבעודי טועמת את השורות הראשונות, כבר מתגנב הסיפור מכריכותיו ובורא את עצמו סביבי מחדש. הקסמים הללו, שניהם, מתרחשים בספר הפרוזה של לאה גולדברג, 'מכתבים מנסיעה מדומה'".

"מכתבים מנסיעה מדומה". ספרה של לאה גולדברג

"הגרעין של רומן הביכורים הזה שיצא לאור לראשונה ב-1937, ואשר ענש את גולדברג על מקוריותו פורצת הדרך, טמון בפתיחתו. פקעת חוטים של מהויות וסמלים שממנה תמשוך ותארוג גולדברג את עלילת הסיפור החכם שלה, בענווה ובדיוק, אגב היותו גם משל לכלל מעשה הכתיבה. שימו לב לשורה שאחרי הפנייה הפותחת והמפתיעה: 'אתה,...' - כמה אנינות ורוך יש בה, כמה ייחוד, אווירה ועולם. ואף על פי כן, ולמרות כובד הנמשלים - אפס הצטעצעות. אפס יומרה. זאת לא שירה או שירה בפרוזה. זאת פרוזה חופשית שכתובה בבדולח. מנוף למסע ספרותי בה"א הידיעה".

מתוך "מכתבים מנסיעה מדומה": "אתה, אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נושא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מילות הגאולה המעטות ההן העלולות לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו. עדיין אני עוד פה. עוד לא נסעתי אך אני נפרדתי ממך, אף כי גם אתה פה. אולי אפילו בחדרי. הלוא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנור הבוער ולחשוב שזהו המסע שלי, שאני כבר נסעתי. הלוא כך הוא - נסיעה ספרותית גם בה יש הרפתקאות וחוויות".

יונתן יבין חוזר לעגנון

יונתן יבין הוא עיתונאי, בעל טור ומתרגם וגם סופר לילדים, בני נוער ומבוגרים. אשתקד ראה אור ספרו "שמר בית", ובימים אלו רואה אור ספרו החדש "בונים סיפור" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן), שהוא המשך ישיר לסדנאות הכתיבה שיבין מנחה. הפתיחה שבחר יבין לקוחה מתוך ספרו של ש"י עגנון, "תמול שלשום" (הוצאת שוקן).

יונתן יבין. נשיפה עגנונית סרקסטית

"משפט הפתיחה האהוב עלי הוא מהרומן "תמול שלשום", מאת ש"י עגנון. "כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העליה השניה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה".

"זהו משפט 'מנומס' מאוד שמעניק לקורא הֶקשר של תקופה, מקום ואף אקלים פוליטי. הנימה לכאורה חגיגית, אפית, עתירת מליצות, אך ההרמז הערמומי לבראשית י"ב עומס על הטקסט, למעשה, היפוך היסטורי אירוני, ששיאו בסוף המשפט: יצחק קומר הוא אדם עם שליחות. במקלו ובתרמילו בא לארץ ישראל 'לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה', לא פחות.

"באותה ערמומיות מקדים עגנון לכל המשפט את המילה המגמדת 'כשאר', שלמעשה ממעיטה מגודל מעשהו של קומר ומציגה אותו כהזדמנותן שנגרר אחר העדר. הוא בא לארץ 'כשאר' החבר'ה: בעצם עוד פנטזיונר נטול תחושת שליחות. ודאי שהבדיחה היא גם קצת על חשבון הקורא, שמיהר להזדהות עם האידיאל הנשגב.

"עד תום הפסקה מכביר המספר תיאורים על ארץ הקודש, ומתאר את יושביה 'ברוכי האלוהים' ומושבותיה העטורות 'כרמים וזיתים', הכל ישירות מהפרוספקט של הסוכנות היהודית. כנגד הפנטזיה הכנענית הזו, ניצבת לבסוף נשיפה סרקסטית בלתי נמנעת: 'בעל דמיונות היה יצחק, ממקום שלבו חפץ היה מדמה לו דמיונותיו'. נפלא. סיכה דקה בבלון נפוח".

מירה מגן בעקבות השועלים

"כשקראתי את הפתיחה נפעמתי ולא ידעתי שנגעתי ברקמת טקסט שמייצגת את הד.נ.א. של היצירה כולה. רק בדיעבד נוכחתי שרובו של מה שמכיל הרומן הגדול הזה, זוכה לייצוג בתריסר השורות הראשונות ונמסר מנקודת מבטה של שועלה רעבה. החל מהסבלנות הדרוכה שהרעב נזקק לה במחוזות הללו, שבלעדיה לא יוכל לעמוד מול שרירותו העריצה של הטבע - והמשך בהתערבותו הגסה, המתכתית והרועשת של האדם בטבע, בפסי הברזל שהניח שמבתרים את המישור הצחיח ומפלחים את דממתו.

מירה מגן. בין הטבע לאדם(צילום: סטודיו צמצם)

"נלוויתי אל פסיעותיה המדודות של השועלה וראיתי דרך עיניה את עונייה של הזירה הפיזית, ואת חומרי הגלם המעטים והדלים שמהם הסופר רקח את סיפורו. חומרים אפרוריים, דהים ונטולי ברק, ערבה צחיחה, שמונה בתים, מסילת ברזל ושיגרת יומו המונוטונית של פועל המסילה.

"עקב בצד אגודל עם השועלה המתרוצצת נואשות למצוא את אוכלה, נדרכת מזנקת ונחבאת, התוודעתי לזירת קיום שהחיים מגורדים בה עד העצם ומקולפים מכול קישוט, פוזה או רקמת שומן. נצמדתי אל החיה, קפאתי איתה באימתה וכבר למדתי לזהות את רחש העשב ושריקתה הדקה של הרוח, ובבלי משים השועלה הכירה לי את קווי הדמיון שבין גורלה לגורלו של ידיגיי, האדם שאפגוש בישימון הנידח הזה.

"והיום אינו כלה". "יש שהיא חופרת בקדחתנות במאורתו של סנאי"

"אדם השורה עם טבע אכזר וקיום צמוד לפסי הברזל הארוכים הרוצעים את הטבע, את התודעה ואת הזמן, הרכבות קוצבות לו את עיתותיו ולחמו, חולפות בדהרה ומטלטלות את הדממה כמו שמועה רעה. וכשם שהלכתי שבי אחרי השועלה, נכבשתי אל האיש הזה, אל פשטותו וטבעיותו החפה מכול תחכום ומניירה - וכל כך רציתי בטובתו. לטעמי, ספר זה הוא מהספרים ששורותיה של הפתיחה מספיקות לך כדי לחוש שלפניך יצירה שבה הקיום ממריא מעל מה שהוא, ונוגע בנשגב".

מתוך "והיום אינו כלה": "לסבלנות רבה זקוקה החיה המשחרת

לטרף בערוצים צחיחים ובאפיקים קירחים. בגישושיה הסחרחרים אחר עקבותיו הנפתלים של בעל-חיים קטן מן המתחפרים, קרקע, ויש שהיא ממתינה בדריכות שהירבוע הקטן המסתתר תחת תלולית של עפר תחוח יזנק סוף-סוף אל המישור הפתוח והיא תוכל לדרוס אותו שם. לאט-לאט, כמכוחו של הכרח, השועלה הרעבה קרבה ובאה ממרחקים אל מסילת-הברזל, אל אותו רכס אפל מעשה ידי אדם המתמשך בקו ישר הרחק לתוך הערבה, והוא מצודד ומפחיד אותה כאחד. הלוך ושוב הרכבות משקשקות ועוברות ברעש ומטלטלות ומרעידות את האדמה סביב, ומניחות אחריהן עשן וחום חורך, ואותם ריחות חזקים מגרי חושים שהרוח נושאת אליה.

"לפנות ערב נשכבה השועלה במארב סמוך לעמודי הטלגרף, בתחתיתה של שוחה, בתוך חלקה עבותה של חמציץ יבש גבוה, והצטנפה לפקעת אדמונית-צהבהבה על-יד הגבעולים האדומים העמוסים זרעונים. ככה המתינה בסבלנות לרדת הלילה, ואוזניה הכרויות נרעדות בעצבנות מתוך האזנה לא פוסקת לשריקתה הדקה של הרוח הנושבת בעשב היבש המתרשרש בחזקה. גם לעמודי הטלגרף זמזומם החדגוני שלהם, אבל מהם לא פחדה השועלה. העמודים נטועים על מקומם תמיד, אין הם יכולים לרדוף אחריה".