אינתיפאדה שלישית? לא בקרוב

"אם לא נטפל באומץ ובחזון בסוגיה הפלסטינית, האינתיפאדה השלישית היא רק שאלה של זמן", קבע פרשן אחד; "אם לא נפעל בהקדם להציב גבול בינינו לבין הפלסטינים, יקרוס החזון הציוני", תרם עמיתו המודאג את חזונו הוא; "האינתיפאדה כבר פה, אבל בירושלים עדיין שבויים באשליה", הוסיף השלישי את תיאורו החי מהשטח "הגועש" ו"המבעבע" - וליושבים בציון לפיכך לא נותרה לכאורה הברירה אלא להתכנס בחיל וברעדה בתוך עצמם, ולצפות בעיניים כלות ובחוסר אונים בפורענות הנוראה המתרגשת על ראשינו, שתחסל כמובן כל חלקה טובה במקומותינו ותכלה באחת גם את החזון הציוני.

טורים נוספים בערוץ הדעות של ynet:

תואר ראשון במדעי הכלום  / ענת שפירא

דוקטור נתניהו ומיסטר אחמדינג'אד  / אורלי נוי

השאלה הקטנטנה היא מדוע, למרות שלל הנבואות האפוקליפטיות הללו ואחרות שרבו עד מאוד באחרונה, יושבי הארץ הדוויה אינם עושים סימנים מיוחדים שהם מתרגשים יתר על המידה מהצרה והשבר המובטחים לנו עתה חגיגית. ייתכן שהסיבה לכך היא שחרושת ההפחדה המשומנת, שאמורה להפיל את חיתתה על מקבלי ההחלטות, וָלֹא ייפלו השמיים על ראשינו, נתפשת בעיני מרבית הציבור כלא יותר מסחורה עבשה וממוחזרת המוצאת לחוצות כל אימת שעולה הצורך של כמה שוחרי הסדר ופיוס בקרבנו להחיותה ולהשיבה לסדר היום.

אפרטהייד, צונאמי, מלחמת חורמה

במהדורת ההפחדה הקודמת, שבה האו"ם היה אמור להכריז ב-20 בספטמבר 2011 על מדינה פלסטינית, ניבא אהוד ברק כי "אנחנו עומדים בפני צונאמי מדיני". גבריאלה שלו הוסיפה כי "אחרי ההכרזה תיראה ישראל כמו דרום אפריקה בזמן האפרטהייד". פרשן טלוויזיה בכיר הבהיר ש"זה יהיה ה'כ"ט בנובמבר' של הפלסטינים", ומאיר דגן בכלל חזה שעקב הידחקות נתניהו וברק לפינה הם יפעלו בחוסר אחריות משווע נגד איראן.

השגריר הפלסטיני באו"ם. בלי מדינה עצמאית(צילום: רויטרס)

מאז חלפה קצת יותר משנה. ההכרזה הלכה בדרך כל בשר, ועמה הפלא ופלא אותן נבואות והפחדות. כך, עולה כפורחת אחת לכמה שנים מסכת התרעות, הפחדות ואיומים על כל המרעין בישין עלי אדמות שיזומנו - החל במלחמת חורמה, עבור בפשיסיזציה של החברה הישראלית וכלה בסטגנציה כלכלית קשה - אם לא נשיג את השלום המיוחל, או למצער אם לא נימצא בתהליך כלשהו החותר אליו.

וייתכן גם, רחמנא לצלן, שההסבר לאפאטיות הציבורית כלפי אותן תחזיות אפוקליפטיות נובע גם מכך שהציבור הפנים, בניגוד לשורת ספסרי השלום והלומי ההסדר שבקרבנו, כי לא לכל קושי, סכסוך, חולי או מכאוב יש פתרון.

משחקים ב"נדמה לי"

במידה רבה חלק ניכר מהדו שיח בינינו לבין הפלסטינים הוא שיח שלנו עם עצמנו, שבו אנחנו מיטיבים לנסח עבור בן שיחנו את תנאי הסף שיביאו אותו לחתימה על ההסכם המיוחל. המשחק הזה "בנדמה לי" נמשך ונמשך, בעיקר משום שרבים מדי, אצלנו כמו בעולם, מעלים על ראש שמחתם וסדר יומם את הפרכה הלוגית, הגורסת שלכל מצב, קשה ככל שיהא, חייב להימצא פתרון משום שהחלופה של אי-פתרונו היא בלתי נסבלת.

כשרוב הוויתורים שנוכל לשאת הם פחות בהרבה מהמינימום שהצד הפלסטיני יהיה מוכן לקבל ולברך על המוגמר (ולא כשלב ביניים ככתוב ב"תורת השלבים" מ-1974), מבינים יותר ויותר ישראלים אל נכון כי אי-פתירותו של הסכסוך עם הפלסטינים לעתיד הנראה לעין הוא האופציה הריאלית ביותר שנמצאת כעת באזור.

רקטה באשכול. נסיגה מבטיחה מתקפה(צילום: הרצל יוסף)

אותו ציבור, אף אם אינו בקי במלוא הפרטים, מצליח גם להבין שנסיגה חד-צדדית (וגם תחת הסדר) מיהודה ושומרון מעלה לשמיים את הסבירות כי השטח המתפנה ייהפך לבסיס ג'יהאדסטי וחמאסי מתקדם, ומבול הרקטות שחווים תושבי הדרום מאז הנסיגה מעזה יהפוך לחזון נפרץ במרכז הארץ.

באורח פלא מבין גם ציבור זה כי כשגולדסטונים על דו"חותיהם הם ספיחים כמעט אינטגראליים לכל פעולה צבאית גדולה של ישראל נגד הטרור הפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, וכשבמערב מתגברת ההתנגדות לכל פגיעה נרחבת באזרחים, גם אם היא בלתי מכוונת ואותם אזרחים משמשים מגן אנושי למחבלים - היכולת של ישראל לתת מענה הולם ומשתק לירי תלול מסלול, אם ניסוג מיו"ש, תהיה כרוכה בקשיים גדולים לאין ערוך מאשר במצב הנוכחי בשטח, שבו צה"ל והשב"כ שולטים ומצליחים לקטוע באבּה כמעט כל פעילות חבלנית.

לפלסטינים, בדומה לכל גוף שנלחם על עצמאותו ו/או עוסק בטרור, יש מה להפסיד, גם אם אנחנו כמו המערב כשלנו פעם אחר פעם במענה לשאלה מהו הפסד בלתי נסבל מבחינתם. שיעור הנחישות שישראל משדרת, יכולתה לשלוט בשטח ולסכל פעילויות טרור והפרות סדר המוניות, והאופן שהצד השני מעריך את התשלום שישלם אם ישבור את הכלים - משיאים תרומה מכרעת לעיצוב תודעתו, לעתים לא פחות מעמדותיו האידיאולוגיות משכבר הימים.

כך, ניתן להניח, כי אם הפלסטינים ישוכנעו בכל לבם שבידי ישראל הנכונות והיכולת להגיב באורח קשה ביותר על אינתיפאדה שלישית, וששכרם בסופו של דבר ייצא בהפסדם, יעלה הדבר פלאים את נטייתם להימנע מפתיחתה. דומה שפלסטינים רבים מבינים זאת היטב, וגם רבים בציבור הישראלי, גם אם הם אינם נמנים בהכרח עם עידית פרשנינו המבטיחה לנו או-טו-טו אינתיפאדה חדשה וקריסת החזון הציוני.