בין קאמי לליבוביץ' / על תרבות הספורט
אם ניתן יותר כבוד למשחק הכדורגל ולמשתתפים בו, אז יתחיל שינוי. זה ייקח קצת זמן, אבל בסוף זה יקרה. ואולי אז באמת נתחיל לא רק לדבר על תרבות ספורט, אלא גם ליהנות ממנה ולהיות גאים בה
אל תחמיצו את התקצירים ב-ynet ספורט:
- בית"ר וק"ש סיפקו משחק ענק: צפו בתקצירי ליגת העל
- ההברקה של קלברלי ומנצ'סטר יונייטד: צפו בתקצירי הליגה האנגלית
- החמצתם את הניצחון של מכבי ת"א בדרך לפסגה? צפו בתקצירי היורוליג
- ולקינוח: תקצירי ליגת ווינר סל
קאמי לא היה שוער מצטיין במיוחד, וקריירת הכדורגל שלו הסתיימה מהר מהצפוי בגלל מחלה. כאשר הבריא הוא הבין שטוב יעשה אם ישמור את הראש ללימודים, וכך הרווחנו את אלבר קאמי הפילוסוף. לימים הפך קאמי לאחד מהפילוסופים הנערצים, המעניינים והחשובים בהיסטוריה, כשעל הדרך הוא כותב ספרים כמו "המיתוס של סיזיפוס," "האדם המורד" ו"הדבר," מעביר את הזמן עם חבריו ונשותיו בפריז וזוכה בפרס נובל לספרות.
אני מדבר על קאמי לא כדי לשכנע אתכם ללכת ולקרוא את ספריו או להעמיק במחשבותיו. אני רוצה לדבר על המשפט שלו, כי הוא מסמל תפישה
לכדורגל ולספורט. תפישה שנותנת כבוד. תפישה ששווה להתעכב עליה.
בימים אלו אנחנו עדים ללא מעט דיונים בנושא שיפור הכדורגל במדינה. מכנסים ועדות, פוליטיקאים צצים בכל מקום, פרשנים מביעים את עמדתם, ובסוף המסקנה מתומצתת למשפט אחד: "הבעיה בארץ שאין תרבות ספורט," זועקים כולם. כל הבעיות שלנו מתנקזות לאותו משפט, שנשמע מאוד רציני ומעמיק. אבל מה לעזאזל הוא אומר? למה אין לנו תרבות ספורט? ועל מי מוטלת האחריות לכך?
למילה תרבות לא מעט רבדים. חלק מרכזי קשור למסורת, לטקסים, לערכים, למיתוסים, לסמלים. אם כך, ברור מן הסתם שיש לנו תרבות בהקשרה הספורטיבי. הרי כולנו זוכרים את השער של שפיגלר במונדיאל במכסיקו, את מיקי ומוטי, את יעל ארד, את האווירון, את מאיר איינשטיין מאבד את הקול בשער של עטר. יש לנו שירים על ספורט, יש צבעים, קלישאות, סיסמאות ומותגים. אז למה זה עדיין נראה ככה? למה נדמה שהתרבות הקיימת היא רק תרבות רעה?
עוד טורים אישיים ב-ynet ספורט
אם נחזור רגע לפילוסופיה, אפשר למצוא ציטוט מוכר ומשעשע של פרופ' ישעיהו ליבוביץ:' "כדורגל זה 22 חוליגנים רצים אחרי כדור". ליבוביץ' הרבה יותר קרוב אלינו מקאמי והגינונים הצרפתיים שלו. אולי בשל כך, לא מפתיע שהגישה לספורט בארץ ולכדורגל בפרט
מתכתבת בצורה מאוד ברורה עם הפילוסוף היהודי הגאון. הרי אם הוא אומר שכדורגל הוא משחק של חוליגנים, מי אנחנו שנחשוב אחרת. התרבות מיוצרת על ידי האנשים, אלה שעושים ספורט, אלה שכותבים עליו, וכמובן על ידי הצופים והאוהדים, זאת אומרת אנחנו - אנחנו אחראים לתרבות הספורט.
הקישור בין הגישה של קאמי לבין הגישה של ליבוביץ' רלוונטי מתמיד בימים שבהם כולם מדברים על היעדר תרבות ספורט ועל הניסיון לשפר את הכדורגל בארץ. הגישות השונות יכולות לספר סיפור שלם על מצבנו כיום בכל מה שקשור לדרך שבה אנחנו מתייחסים למשחק. אולי לפני שמדברים על נושאים רציניים כמו תרבות ספורט, מאמנים זרים ותקציבים, חשוב שנחליט באיזה צד אנחנו ואיזו גישה אנחנו מאמצים. אם אנחנו קאמי או שאנחנו ליבוביץ,' אם אנחנו נותנים כבוד לכדורגל או שאנחנו בזים לו.
על פניו נראה שההחלטה התקבלה, אימצנו את הרוח היהודית ובחרנו בליבוביץ.' הכדורגל זוכה ליחס של ילד חוליגן מצד כולם - אוהדים, עיתונאים, עסקנים ואפילו שחקנים ומאמנים. אז מה הפלא שאחרי כל כך הרבה שנים של גולים וגליצ'ים זה מה שקיבלנו - ילד עצבני.
ההתעקשות וההרגל שלנו להתייחס לכדורגל כאל "חוליגן" יוצרים את הספורט כפי שהוא כיום. לדעתי אם כולנו נעזוב לרגע את המסורת היהודית ונדמיין שאנחנו בבית קפה בפריז, שותים אספרסו עם אלבר ומאמינים שהכדורגל הוא דבר נפלא וחשוב, אולי גם הדברים ייראו אחרת. אם נאמץ את הגישה של קאמי וניתן יותר כבוד למשחק ולמשתתפים בו, אז יתחיל שינוי. זה ייקח קצת זמן, אבל בסוף זה יקרה. ואולי אז באמת נתחיל לא רק לדבר על תרבות ספורט, אלא גם ליהנות ממנה ולהיות גאים בה.
לפנייה לכתב/ת 
