בחירות עכשיו! הסרטים הטובים והרעים של 2012
בין כל הסרטים שראינו השנה, יש כמה יצירות מופת, וגם לא מעט זוועות. לרגל סוף 2012, התכנסנו כאן - מבקרי וכתבי ynet - כדי לבחור את היציאות הטובות והגרועות של השנה. אז מיהו סרט השנה שלנו? אתם ממש לא חייבים להסכים איתנו
שנת 2012 הביאה למסך הגדול גיבורי-על, קומדיות רומנטיות, דרמות איכות, מותחני אימה, סרטים זרים, רימייקים, סיקוולים, פריקוולים, דמדומים, ומה לא? בתוך השטף הקולנועי העצום הזה, בלטו גם כמה יצירות מופת לצד זוועתונים - לפחות בעינינו, מבקרי וכתבי הקולנוע של ynet.
לשם כך שוב התכנסנו כאן - שמוליק דובדבני, ארז דבורה, דרור עמיר ואמיר בוגן - כדי להציג בפניכם את הסרטים האהובים עלינו השנה (הזוכה הגדול הפעם הוא "המאסטר" של פול תומאס אנדרסון, ופה אחד) - סרטים שכדאי לכם לצפות בהם, לצד אלו שכדאי להימנע מהם בשנה הבאה ובכלל. הנה זה בא, סיכום 2012 בקולנוע העולמי. אקשן!
שמוליק דובדבני
"שלגי הקילימנג'ארו" - הטוב שבסרטי השנה הוא יצירה אנושית שגדלותה בפשטותה. סרטו של רובר גדיגיאן הצרפתי מזכיר את הקולנוע ההומניסטי הגדול של יוצרים כמרסל פניול וז'אן רנואר, והוא בולט בנדירותו על רקע סרטים עכשוויים, שהופכים את האדם לכלי בשירות הטכנולוגיה הדיגיטלית, ושהרגש בהם עשוי מחומר פלסטי מתכלה.
"סקייפול" - סרט ג'יימס בונד המוצלח מזה שנים משלב מוטיבים דתיים ואדיפאליים ההופכים את דמותו של סוכן הוד מלכותה הוותיק למורכבת ומעניינת. סצינת המאבק בפסגת גורד שחקים בשנחאי, המעוצבת כמופע אורות אבסטרקטי, היא הטובה מסוגה שנצפתה בסרטי השנה.
"המאסטר" - סרטו של אנדרסון על מייסדה של כת תואמת הסיינטולוגיה מציע מסע מטלטל ועוצמתי אל מעמקי הפרוורסיה, שעליה מבוססת אמריקה של היום. סיפור של יחסים מטרידים בין דמויות אב ובן סימבוליות צובר ערך מוסף כתוצאה מהופעתם המהפנטת והמוחצנת של פיליפ סימור הופמן וחואקין פיניקס בתפקידים הראשיים.
"טד" - ללא ספק, הקומדיה הטובה והמקורית של השנה. סיפורו של דובון צעצוע המתעורר לחיים ומלווה את בעליו המתקשה להתבגר, מספק מבט פרוע ומלנכולי על גבריות במצוקה. מעבר מוצלח של איש הטלוויזיה המוכשר סת' מקפרלן ("איש משפחה") אל תחומי המסך הגדול.
הטריילר של "טאבו"
"טאבו" - סרטו של מיגל גומש הפורטוגזי (שהוקרן רק במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים) הוא יצירה אקסצנטרית המביאה את סיפורה של אריסטוקרטית קשישה שירדה מנכסיה והולכת לעולמה, והרפתקאותיה הרומנטיות בקולוניה אפריקאית בלתי מזוהה, בה חיה בצעירותה. אגדה יוצאת דופן בשחור-לבן קסום המתכתבת עם ההיסטוריה של הקולנוע המוקדם, ומצביעה על נוכחותו של יוצר ייחודי ומרתק בקולנוע העכשווי.
ארז דבורה
"המאסטר" - לא שהיה ספק בדבר, אך אנדרסון שב ומוכיח את מעמדו כבכיר במאי הקולנוע האמריקאי
העכשווי. כמי שהתחיל כיוצר המצליח ליצור סינתזה אפקטיבית של רוברט אלטמן ומרטין סקורסזה. הוא נע בשני סרטיו האחרונים במרחב תמאטי וסגנוני ייחודי בעוצמתו. "המאסטר", סרט השנה שלי, מתחיל כחיזיון קודח, והופך לבחינה מרתקת ורבת רבדים של יחסי אב בן, ובה בעת פילוח של הנפש האמריקאית באמצע המאה ה-20.
"ממלכת אור הירח" - לא היה השנה סרט שהסב לי יותר עונג מסרטו המקסים של ווס אנדרסון, שמזקק לשלמות את סגנונו המצועצע, ואת יכולתו להוליד מתוכו רגש טהור. הוא עושה זאת בהעמדת האכזבות והמרירות הכבושה של המבוגרים מול התום של אהבת ראשית הנעורים. כשהמתוק והמר מובחנים יותר מבסרטיו הקודמים, זהו גם סרטו הנגיש ביותר לקהל הרחב.
"ניצוד" - משטף סרטי האיכות האירופאים שעלה בחודשיים האחרונים ("בתוך הבית", "ברברה", "שלגי הקילמנג'רו") אני מנחש שסרטו של תומאס וינטרברג הדני הוא זה שיותיר את החותם המתמשך. הוא הנחוש ביותר לטלטל רגשית את הצופה, ולשם כך יש בו שימוש אפקטיבי במניפולציות של עלילה ובימוי הדוחקות את הצופה לעמדת הזדהות מוחלטת עם הקורבן.
"חיי פיי" - הסרט המדגים טוב יותר מכל ב-2012 את השילוב בין חוד החנית של טכנולוגיה קולנועית, והיכולת להעשיר את אפשרויות ההבעה של אמנים ותיקים. אנג לי, במאי שהוא זיקית של סגנון ותוכן, מצליח לעבד את ספרו הבלתי ניתן לעיבוד של יאן מרטל. הוא מעצב את האלגוריה אודות אמונה (אם לא באל, אז בטכנולוגיה הקולנועית) מתוך חזיונות של טבע בלתי אפשרי ביופיו.
"עלייתו של האביר האפל" - לא רק כסרט בודד, אלא כסיומה של טרילוגיה המגדירה מחדש את גבול השאפתנות בעיבוד של דמות גיבור על. כריסטופר נולאן מעצב סרט מלחמה אורבני, המהווה זירה למתחים תרבותיים ופוליטיים עכשוויים. גם אם נדמה כי הסרט מנסה לומר דבר והיפוכו, אין ספק שהוא מציע חוויה רבת עוצמה. השפעת הטרילוגיה על עיבודים לגיבורי תרבות פופ כבר מורגשת ("סקייפול") ותמשיך להשפיע ("סופרמן: איש הפלדה" של זאק סניידר).
דרור עמיר
"The Raid: Redemption" - סרט שהחל את סיבוב הפסטיבלים שלו כבר בסוף 2011, אך פקד את בתי הקולנוע רק השנה. עלינו הוא דילג, וחבל: העלילה אמנם נוסחאתית, אבל מותחן האקשן הזה מהונדס בצורה כל כך אפקטיבית וסוחפת, שהסיפור הופך משני לחלוטין. אם לתאר זאת במשפט אחד: זה כמו לחיות לשעה וחצי בתוך אחד ממשחקי המחשב המגניבים ביותר שאי פעם ראיתם. וככזה, הוא גם הסרט הכי מלהיב שראיתי השנה.
הטריילר של "הפשיטה"
"בקתת הפחד" - סרטי אימה שמצוידים במנה גדושה של מודעות עצמית - או במילים אחרות, תת הז'אנר על שם "צעקה" - נוטים לא פעם להעיק קצת על חובבי האימה המסורים. ג'וס ווידון ודרו גודארד הצליחו להתגבר על המכשול הזה ב"בקתת הפחד": סרט אימה שבנוי באופן מוקצן על פי כל הכללים, ומשם הולך ומתעצם לקראת פינאלה מופרך ומהנה למדי. זה לא בדיוק סרט - יותר מטא-זוועתון - אבל זה עובד.
"טד" - לא יודע, לא ממש מתחבר לכל קומדיות ה-bromance של ג'אד אפאטו ודומיו, ובמחינתי, למעט כמה הבלחות מוצלחות של וויל פרל, הקומדיה האמריקנית מתה איפשהו על רקע כתוביות הסיום של "זולנדר". לפחות עד שהגיע "טד" של מקפרלן, והזכיר לי כמה מצחיקות יכולות להיות קומדיות הוליוודיות וולגריות. שלא לדבר על הקאמבק המרגש של "פלאש גורדון" האלמותי, בגרסה מסוממת והיסטרית. אפילו הסוף הקיטשי והצפוי לא הצליח לקלקל את החגיגה.
"משחקי הרעב" - ההפתעה הגדולה של השנה: הגעתי בציפייה לעוד צ'יק-פליק-נעורים א-לה "דמדומים", וקיבלתי סרט הרפתקאות נועז, כזה שלא חושש להעלות מסרים חריגים מאוד לסרטים מהז'אנר שבו הוא נטוע. הוא אפילו לא נמנע מחיסול של בני נוער לנגד עיניהם של הצופים הצעירים. שלא לדבר על הלוּק המוקפד והקיצוני, והקאסט המוצלח (ובראשו ג'ניפר לורנס המעולה).
"המאסטר" - עם צאת הסרט בישראל נתקלתי בעיקר בתלונות: אין פואנטה, אין קליימקס, אין עלילה קוהרנטית. ובכל זאת, זהו בעיני דווקא אחד מסרטיו הטובים של אנדרסון, ששזר באגדת הסיינטולוגיה שלו כמה מהרגעים העוצמתיים והמטרידים ביותר שנראו על המסך בשנה האחרונה. וזה יותר מעניין מסתם סיפור עם פואנטה. הבונוס: שיתוף הפעולה המדהים בין אנדרסון לג'וני גרינווד בפסקול.
אמיר בוגן
"ענן אטלס" - האחים וואצ'ובסקי וטום טיקוור ראויים לעיטור העוז על ההחלטה לביים ולהפיק את סרט האינדי היקר אי פעם. 102 מיליון דולר הושקעו בפרויקט, שלא יחזיר את ההשקעה. אבל מלבד אומץ לבם, השלושה עמדו במשימה היומרנית, וגיבשו יצירה מפעימה, רב-שכבתית ויוצאת דופן, שגואלת אפילו את טום הנקס מעכשוויותו. בבוא העת - כשתישכח צינת המבקרים - יקבל הסרט תו תקן של מאסטר-פיס על זמני, כמו מסריו. בינתיים, יסתפק בפרס מטעמי לסרט הטוב של השנה.
"קוריולאנוס" - בעוד שההרהורים הפילוסופיים ב"ענן אטלס" מתפרשים על פני שישה סיפורים בזמנים שונים, רייף פיינס מצית את חומרי הנפץ הרעיוניים שלו בשעתיים רוויות בתאוות כוח ולאומיות בזמן ובמקום מוגדרים: רומא הארכאית-מודרנית, כמשל לאנושות כולה. בבכורת הבימוי שלו, פיינס לוקח את שייקספיר, ומעדכן אותו כסרט אקשן פוליטי רב עוצמה ומורט עצבים. הטקסטים החדים בשילוב האימג'ים הבוערים והמדממים, מחלצים תהיות אנטי-מלחמתיות גם מהלוחמניים שביננו.
הטריילר של "קוריולאנוס"
"אופטימיות היא שם המשחק" - נדירים המקרים בהם דרמה קומית יכולה באמת לגעת, אך זה מה שמצליח דיוויד או. ראסל לעשות בסרטו שנע בין קטבים של צחוק ודמע, של מאניה ודיפרסיה - ממש כמו במקרה של גיבוריו. האחדת הבי-פולאריות הרגשית של הגיבורים המעורערים בנפשם (בגילומם של ברדלי קופר וג'ניפר לורנס המצוינים) לזו שחשים הצופים, היא מהלך מורכב ומאתגר, שהצליח בגדול במקרה זה.
"זה בוודאי המקום" - איך מלחימים את שון פן לרוק מהאייטיז, טרולי מקרטע, וציד נאצים? לא ברור, אבל הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו הצליח במלאכת הפירוק וההרכבה שלו להציג תמונה רעננה, מסקרנת, משעשעת, וצבעונית של ארצות הברית של היום - על ריקנותה, פיתוייה, ותחלואיה. "זה בוודאי המקום" הוא בוודאי הסרט היפה של השנה. מראות מרהיבים ומהפנטים, כמו חלום. כשמקיצים ממנו מתחילה העבודה הקשה, אך המאתגרת: חיפוש משמעות.
"המאסטר" - יש הרבה נקודות השקה בסגנונם של סורנטינו ואנדרסון, אולם בעוד האיטלקי מציף אותנו בדימויים לאורכה ולרוחבה של אמריקה, פי.טי - הקול הנועז והרענן ביותר בהוליווד - לוקח אותנו עמוק עמוק, אל המצולות של התודעה הקולקטיבית האמריקנית. אל תצפו לגלגל הצלה, פשוט צריך לקחת אוויר ולצלול. יש מי שסבור שמדובר בבועה שיש לפוצץ. אפשר לדקור אותה, אבל זהו האוויר שכולנו נושמים - מתוך ראותיהם של הגורואים, הרבנים והאורן זריפים ששמנו לעצמנו.
הסרטים הגרועים שלנו
שמוליק: "עלייתו של האביר האפל" - אין זה מקרה שהקרנת הבכורה של הסרט באורורה קולורדו הסתיימה בטבח נוראי. דומה שזהו אקורד סיום מצמרר לטרילוגיה כוחנית שהפרק הנוכחי שלה עוסק במתקפת יום הדין, והוא הולם בצופים באמצעות גודש חזותי וסיפורי מייגע. נולאן חושף פעם נוספת את היותו קולנוען פשיסטי, המבכר את העוצמה שבאסתטיקה מונומנטלית, ואת נטייתו המרתיעה לפטישיזציה של דימויים אפוקליפטיים.
ארז: "דמדומים: שחר מפציע - חלק 2" - כרגיל, רבות הן הזיבוריות. מפצצת הנרקיסיזם של מדונה "וואליס ואדוארד", דרך "מפצח האגוזים" הפסיכוטי של אנדריי קונצ'לובסקי.
אך ביחס בין מידת ההצלחה לחרפת העשייה קשה, להתמודד עם הסרט האחרון של "דמדומים". סצנת הקרב הגדולה הכוללת שלל כריתות ראשי ערפדים (באופן סטרילי, כהעפת פקק מעל גוף חלול) היא בוודאי הנלעגת ביותר שראיתי השנה, ודימוי מצוין לסדרה כולה. בסיומה הסצנה יורדת לשפל אולטימטיבי כשהיא מתגלה כמהתלה תסריטאית. ברוך שפטרנו.
דרור: "לוּפר" - לא כי הוא באמת עד כדי כך נורא, פשוט כי הוא אוברייטד להחריד. הרבה סרטים הנוגעים במסע בזמן לוקים פה ושם בכשלים לוגיים, אבל הלוגיקה העלילתית של "לוּפר" פשוט מטומטמת. ומילא זה, ברובו הוא גם די משעמם. למעשה, הדבר הטוב ביותר שאפשר להגיד עליו, זה שהוא פחות נורא מסרטיו הקודמים של ריאן ג'ונסון. נו, גם זה משהו.
אמיר: "מחוברים לחיים" - במהלך סצינה אחת בסרט, צופים שני גיבוריו - מיליארדר נכה ומטפלו האפריקני - באופרה. "מה זה הדבר הזה?", מגחך המטפל, כמריח נפיחה, נוכח המפגן הפומפוזי על הבמה, והקהל המרותק ביציע. ובכן, זה גם המקרה של הלהיט הקופתי מצרפת: עוד מקרה של פרא אציל שהתביית, ואינווליד בורגני שהתמגנט לחדוות החיים שלו. קצת סלפסטיק, קצת דמעות - כמו קומדיה אמריקנית מטופשת, שובבה בעיני עצמה, רק שבצרפתית זה עוד פחות מצחיק.
לפנייה לכתב/ת 
