"מחר שבת": ראיונות שטחיים של גברים באפור

אפור זה השחור החדש, כך של"מחר שבת" (שישי, 21:15, ערוץ 1) יש סיכוי לשרוד למרות שהיא אפורה כל כך: אפורים האייטמים המכובסים שלה, אפורות הספות העדכניות באולפן המיושן, אפור שערם של המנחים, שמואל וילוז'ני ויעקב כהן.

עוד ביקורות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

• סיליקון ואדי: לעשות אקזיט מהחיים
• מלכת ורסאי: כסף זה לא הכל, אבל זה המון
• "ליבוביץ": נס טלוויזיוני בלי התערבות אלוהית
  

גם הבדיחות ואופן הטיפול במרואיינים לא מוסיף לווית חן של צבע לתוכנית, ובכל זאת היא עומדת בסטנדרט סמוי מן העין שקצת קשה להגדירו. זהו אותו סטנדרט כלל ישראלי נושן של סולידריות מופרכת עם מה שמשודר במקרה באותו רגע: "למה לא לפרגן, בסך הכל בידור, תוכנית לכל המשפחה - מה, ריאליטי זה יותר טוב? די לחפור. אני נהניתי".

גברים באפור. יעקב כהן ושמואל וילוז'ני

יש בינינו לא מעט אנשים שזה בדיוק מה שהם רוצים מהטלוויזיה שלהם: מה רע בוילוז'ני? שום דבר. אחרי הכל הוא האב המייסד של הסטנדאפ הישראלי. תנו כבוד. ויעקב כהן לא טוב? ברור שטוב. קילומטראז' מדהים של שורדים הוא מביא איתו לאולפן, יחד עם סימני ההיכר שכה חיבבו אותו על קהלו: דאחקות מרוקאים (דווקא כמעט שלא היו כאן בפרק הראשון), דאחקות "אני נמוך ורזה נורא", וקצת גאגים פיזיים שנועדו להבליט את שני אלה, או כפי שאמר עליו וילוז'ני: "הוא יכול להיות דוגמית ולא דוגמנית", כשהשניים - ועימם דביר בנדק המרואיין המרכזי - פתאום החליטו לחקות הליכה של דוגמניות.

זה לא היה לא-מצחיק: לאנשים שמתגעגעים לימים פשוטים יותר, כשלטלפון היו שתי פונקציות, כשרק המציאו את הצבע בטלוויזיה הישראלית, כשרבקה מיכאלי שלטה בגאון ב"סיבה למסיבה". הגעגוע בולט במיוחד בשל ההחלטה להביא את מיכאלי לאולפן כדי למתוח ביקורת (מנומסת, מעושה ומוכתבת מראש) על המיזם החדש.

הליכה של דוגמית. וילוז'ני וכהן עם דביר בנדק

אפור הוא שערם של המנחים. זה בסדר גמור, מפני שהטלויזיה הישראלית לוקה באייג'יזם מחפיר ומגרשת מן המסך את בני החמישים פלוס, שמפריעים לאשליה כי העולם נועד לצעירים. וילוז'ני וכהן (וגם אני, הנה גילוי נאות) חצינו את רף החמישים. יחד איתנו חצו אותו המוני אנשים שלא מקבלים את זמן המסך הנאות לפלח אוכלוסיה כזה, ושכוס התה שלהם (עם הלימון והספרים הישנים, כן? ) לא כוללת את עלילות ליהיא גרינר או ההתפתחויות המרעישות בפיג'מות. גם לנו מגיע. לצערי, אני חושבת שמגיע לנו קצת יותר.

הדינמיקה המילולית בין וילוז'ני וכהן עדיין קצת חורקת - יש להניח כי לא היו שם יותר מדי פיילוטים בין ההחלטה להפיק את התוכנית לבין התוצאה על המסך - אבל זה יילך וישתפר עם הזמן. מה שטעון שיפור דחוף יותר הוא בחירת המרואיינים והטיפול בהם. דוגמאות? בבקשה:

עם האמא של ערבי-שישי, רבקה מיכאלי

דביר בנדק הוא מותק של אייטם, אבל כמה כבר אפשר להתנייד איתו מראיון לראיון תוך דיון מעמיק במשקלו? אז בסדר, הוא קפץ בנג'י עם שני כבלים, והוא מחבק את כהן שממש נעלם במחיצתו, והוא אומר דבר מאד עצוב - שמאז הבנק אנשים רוצים להצטלם איתו ברחוב, וזה המקום לעצור ולומר משהו על תהילתם של שחקנים מצויינים שנקנית ומתוגמלת רק דרך פרסומות: כהן מדבב את שקע של חברת חשמל, וילוז'ני מבליח מדי פעם בקמפיין כזה או אחר, הם יודעים משהו על אכזריותו של הקהל, אבל נמנעים לגמרי ממימד העומק של הראיון החביב הזה, שכולו - תסלחו לי - משקל נוצה.

נקסט: שירה גרינבויים המקסימה, רק בת 11 ומשחקת בקבוצת כדורסל עם בנים, נתקלה בחומה בצורה של מאמן אליצור רעננה לקטנטנים, כי הוא לא הסכים שחניכיו חלילה יסתכנו בנגיעה בבת תוך כדי דאבל דאנק. קבוצתה ספגה הפסד טכני. לימור לבנת הזדעקה. שירה רוצה "לשנות את החוק". ובאולפן? דחוף יותר היה להפיק לה כדורסל מתנה ממכבי תל אביב וגם תמיכה מצולמת של שחקנים מאשר לברר את האייטם באורח מובן לציבור שלא נחשף אליו. אף מילה על דתיים, אף מילה על שמירת נגיעה. בכלל לא ברור היה למה זה קרה ואם זה בסדר או לא.

שוב מנוצל להקראת טקסטים דביליים. שון גיטלמן

אין מה לעשות, וילוז'ני וכהן - שמודה בזה - לא באמת יודעים לראיין ואולי גם לא יידעו בעתיד. סטנדאפיסטים הם אנשים שטוב להם לעמוד על במה ולעסוק בעצמם (גם אם ה"עצמם" הזה הוא המצאה), והזולת הוא בסך הכל קהל עבורם, בחינת "יש מישהו מבת ים?" כפתיח לבדיחה. מראיינים טובים יודעים להצניע את עצמם ולגלות סקרנות כלפי היושב מולם על הספה האפורה. אם יהפכו לכאלה, תהא זו הוכחה לכושר למידה יוצא מן הכלל בגיל מתקדם.

לאורך כל המשדר הזה, שעה בלי פרסומות, מרחפת באויר תהייה גדולה, שלא לומר חרדה, לדימויים של גבריות. רון שובל נשאל על הרגלי הטיפוח שלו מתוך עמדה מתגוננת נורא של שני גברים מן הזן הישן. בנדק הוא עילה לבדיקת "מי יותר גדול". גרינבויים היא תיבת תהודה לסוג של תמיכה בזכותה לשחק עם בנים, בלי לדבר על הבעיה האמיתית. אורן זוזל, סטנדאפיסט שנותנים לו

צ'אנס, משמיע קולות של חתולות מיוחמות. אין נשים בין המרואיינים - גרינבויים ילדה, מיכאלי מובאת לאולפן על תקן של דינוזאור וגם ממלמלת משהו על מותה המתקרב.

ושון גיטלמן הקטן? הוא מובא לאולפן באמתלה של דיבור על שפת הילדים החדשה ומסביר לוילוז'ני וכהן מהם חפראווי, חייבס (חי בסרט) ו"ללייקק". הם מניפים אותו, מכפכפים אותו, מנשקים ומחבקים אותו כאילו היה בובה מדברת והוא מבסוט נורא, וזה די מטריד לצפות בפרזנטור המזגנים העולה כשהוא שוב מנוצל להקראת טקסטים דביליים, אבל מעבר לזה עולה גם דמות של שני אבות שבכלל לא מחוברים לעולם של בניהם, בדיוק כפי שהגבר הישן אמור להיות: להביט בילדים בתהייה ולהגיד שפעם הכל היה אחרת.

אכן, פעם אפשר היה להביא את אורי גוטליב לאולפן ולתת לו לקרוא משהו מופרך על הקוף האיראני בחלל ולצפות שיהיה שוס. ופעם, בימים הטובים ההם, אנשים צחקו כשמישהו ביקש עצה לגבי יחסה של אשתו לעבודה שלו כנהג משאית, והעצה היתה להחליף את האישה. ללא ספק, באמצע שנות השמונים כל זה היה מצחיק יותר, אבל לטובתם של וילוז'ני וכהן אני מקווה שנותרו בינינו די צופים שנתקעו בשנים הללו, והם ילוו את "מחר שבת" בנאמנות. טוב, נו, עד שהאפור ייצא מהאופנה.