שמות ארוכים: הרעלה הנסתרת של נשות הקריירה
כשקוראים לך פרופ' יהודית מכלוף-חרמון את מרגישה הרבה יותר מתקדמת משאר הפרימיטיביות במזה"ת, שעוטות על פניהן רעלה. קבלי תיקון: שמך הוא נסח טאבו מהלך עם רשימת כל בעלייך הקודמים, תרתי משמע. וגם: הברביזציה של נשות הקריירה שפוגעת רק בהן. פרק אחרון בסדרה
הן מנכ"ליות, הן נשות עסקים, הן רופאות, מדעניות ושופטות. אבל למרות שלכאורה פרצו כל תקרת זכוכית מקצועית, הרי שבשתי התנהגויות יסוד הן מסיגות עצמן חזרה למעמד האישה הקטנה, המסורתית והנשלטת: ההינומה הנסתרת בשמן, וה-ברבי-זציה העצמית לגופן. ומה שהכי חמור: הן עושות זאת כאקט של כביכול-קידמה ושחרור, מבלי להבין שהמשמעות הפסיכולוגית והפוליטית, ומתוך כך גם התעסוקתית, היא הפוכה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן.
הטורים הקודמים בפרויקט
- מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן
- די לצביעות: יש בעיה עם נשים עובדות בגיל פוריות
- נשים יקרות, עליכן לבחור: שליטה בבית או שוויון?
- בחני עצמך: אין לך אגו בעבודה? את סמרטוט
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה וצרכנות
ההינומה הנסתרת
כשקוראים לך פרופ' יהודית מכלוף-חרמון את מרגישה כל-כך רחוקה, נאורה ומתקדמת מהפרימיטיביות האלה בשאר המזרח התיכון, שעוטות רעלה על פניהן ונשלטות על-ידי בעליהן, נכון? קבלי תיקון: גם לך יש סוג של רעלה, גם אם פחות גלויה. והיא אמנם אינה מסתירה את פניך פיזית, אך שימושה זהה - היא מסתירה, או לפחות מאפילה, על הווייתך כאדם ריבוני.
שובל שמות-משפחה המתנוסס לו בגאון לצד כל גברת מכובדת בעולם העבודה, הוא בעצם אקססורי תת-מודע, הינומה נסתרת-אך-תמידית, שביחד עם טבעת על האצבע הנכונה, ביד הנכונה, מכריז בראש חוצות: עשיתי זאת! מילאתי את הציווי החברתי המרכזי המוטל עלי כאישה, פרט להולדה: התחתנתי! או בתרגום עממי:
אל תראו אותי ככה קרייריסטית. עוד תחשבו שאני לא נשית, פמיניסטית שכזו, לא עלינו. תרגיעו, לי מותר, אני כבר הוכחתי עצמי: התחתנתי. אז כן, אני פורצת מסורות בעבודה וכובשת שם שיאים, אבל אל דאגה - בכל יתר התחומים, קרי ניהול הבית וגידול הילדים - אמשיך להיות מסורתית כתמיד. (ורק לשם הבהרה: השם הכפול של הכותבת הוא הפרטי, ולא המשפחה!)
כן, נשים יקרות, שם-משפחה ממוקף בכלל, ושובל שמות-משפחה, סטייל אלכסיס קרינגטון-קולבי-דקסטר, בפרט, הוא הרבה יותר מסתם שם. הוא נסח טאבו מהלך: מיד יודע כל דיכפין, מי היו הבעלים (תרתי משמע) הקודמים, ואף באיזה סדר. למה אתן בוחרות בכך?
כי זהו אקט רומנטי? לא סביר, לאור העובדה שזוהי תופעה חברתית גורפת החלה על נשים בלבד. מה, אין גברים רומנטיים? ברור שיש, ועדיין, כמה גברים מיקפו את שם משפחתם עם זה של נשותיהם? בודדים בלבד. כמה נשים ציפו לכך או דרשו זאת מן החתן? עוד פחות.
לכן, ההסבר המתבקש הוא שאתן פועלות מתוך נורמה חברתית. אבל כפי שכבר ראינו לאורך כל הסדרה, נורמות חברתיות מתקיימות רק כל עוד אנחנו מסכימות לקבלן. למה שנקבל נורמה המנציחה את ההיפך מהשיוויון שאנו רוצות (רוצות?), בבית, בחברה ובעבודה?
אז נכון, גם שם-המשפחה המקורי שלך הוא בעצם של הגבר הקודם בבעלותו היית: אביך. אבל כרגע אין זה משנה כי זהו השם עמו התפתחת כאדם ולכן הוא חלק בלתי נפרד מן הזהות שלך. אל תוותרי עליו. לפחות לא אוטומטית או כי "ככה מקובל".
ללא הזהות המלאה והריבונית שלך - מהו הערך המוסף שתביאי לעולם העבודה? עובדה היא שהדרגים הנמוכים והבינוניים מלאים בנשים מוצלחות עטורות הינומה נסתרת, חלקן אף שובל שלם. בצמרת העסקית – הרבה פחות. נקודה למחשבה.
תהיי ברבי ותצליחי
דווקא כיום, בתקופה בה נשים הגיעו לשיא מעמדן ביחס להיסטוריה האנושית כולה, בובת הברבי מהווה עבורן את המודל לחיקוי פיזי, למרות שזהו מודל סקסיסטי שכאילו לקוח מסרט פורנו ולא ממדף הצעצועים לילדות. רוב הנשים לא רק שאינן נראות כמוה, אלא שגם אין להן גם סיכוי להיראות כמוה, ללא התערבות כירורגית.
לכן כל-כך מדהים ומאכזב, שההתנהגות השנייה המסיגה נשים שנות דור לאחור היא, ברבי-זציה עצמית שהן גוזרות על גופן. זו באה לידי ביטוי בשלושה אופנים מרכזיים:
ניתוחים פלסטיים
אין רע עקרוני בתיקון פגמים של הטבע, אם יש להם מחיר רגשי וחברתי כבד מנשוא עבור המנותח/ת. לעומת זאת, יש ויש רע בתופעה החברתית הייחודית לנשים: התעללות-עצמית והטלת-מומים בגופן.
משתלי חזה בדיספרופורציה לגופן, דרך הזרקת רעל משתק-שרירים(!) לפנים עד כדי אובדן יכולת ההבעה, עבור בהתפחת שפתיים גרוטסקית ובהשתלת ישבן, וכלה ב"הרמת" גוף כוללת - כולן פרוצדורות מכאיבות במיוחד ועם סיכונים ממשיים, עד כדי מוות.
נקודה למחשבה: נשים העושות זאת לעצמן, בוחרות שיעריכו אותן כתואמות-ברבי על-פני יכולת אינטלקטואלית או מקצועית. אז איך הן יכולות לצפות לשיוויון בעבודה? או לקידום.
עקבים
עוד ביטוי הזוי שהקצין בעשור האחרון לכדי עינוי אינקוויזיציה בעל נזק אורתופדי מוכח הוא נעלי העקב. ולא סתם, אלא כאלה המתנשאים לגובה שאינו מאפשר כלל הליכה במובנה המקורי, אלא הופך אותה לדידוי מגביל ומגוחך על כריות כף הרגל, לרוב גם בסטילטו דקיק המצריך כישורים של הולך על קביים בקרקס.
נקודה למחשבה: מעבר לנזק הפיזי, בחירה בנעלי עקב לשימוש יומיומי שוטף, היא בחירה בלהיות לא-יציבה במובן הפיזי והסימלי של המילה כאחד! אז למה שיבחרו באישה כזו לקידום בעבודה?
אופנה
להתלבש באופן אסתטי זה נפלא. להיות בעלת סטייל אישי וייחודי - עוד יותר. להיות "אופנתית", לעומת זאת, זה פתטי.
נקודה למחשבה: מי שמגדירה עצמה דרך "טרנדים" שזר עלום מעבר לים, המתכנה "מעצב אופנה", קבע עבורה, ואשר מתביישת להיראות בפומבי בפריט לבוש שהוא "כל-כך העונה שעברה", ואשר יכולה לכלות ימים שלמים בשופינג חסר תוחלת, תוך שהיא שומרת לעצמה את הזכות לרטון "אין לי מה ללבוש" למול ארון דחוס להתפקע – מי שהיא כזו (את בטוחה שלא מדובר בך, נכון? המשיכי לרמות עצמך), היא בעליל נטולת שיקול דעת רציונאלי, אז למה להפקיד בידיה קבלת החלטות בדרגי ניהול בכירים?
והנה כך חלף עבר לו עוד יום האישה הבינ"ל. שוב פורסמו כל הסטטיסטיקות הידועות על העדר השוויון לנשים בעבודה, ושוב, כנשים נאורות, צקצקתן בלשון והאשמתן את ה"חברה" וה"מעסיקים". אבל שוב ושוב, למורת רוחכן, חשפתי בפניכן את האמת: מי שהכי מכשיל אתכן כיום הוא - אתן עצמכן, ולכן גם השינוי - בידיכן. האם תבצעו אותו?
הכותבת היא מנכ"ל BossProblem הפורטל להצלחה בעבודה
יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית. לחצו לקריאת טורים נוספים שלה
לפנייה לכתב/ת 
