להיות עסוק כדי לשכוח - הטרגדיה של סטפן וייס
סטפן וייס חי כבר 36 שנים בדיור של עמותת "רעות" שאספה אליה ניצולי שואה עריריים ומעוטי יכולת. לרגל יום השואה הוא מספר על הטרגדיה המשפחתית, על הבדידות שהוא מנסה לגרש בעזרת עשייה בלתי נלאית ומשרטט דיוקן של ניצול שואה בישראל של שנת 2013
עוד כתבות בערוץ הבריאות :
- "אמא, גם ילדים מתו בשואה?"
אבסורד: מי מטרטר ניצולי שואה בדרך לתרופות?
ניצולת שואה עיוורת צריכה טיפול סיעודי - ואין כסף
בדירה קטנה בת"א בה בנה את עצמו מחדש, הוא יושב לבדו, בלי משפחה, ומשחזר את התקופה האיומה בחייו. משפחת וייס התגוררה בעיר אוראדיה (Oradea) שבטרנסילבניה רומניה, ובה חיו כמאה אלף יהודים - זו היתה הקהילה היהודית השניה בגדולה באזור, אחרי בודפשט. בשנת 1940 החליט היטלר להעביר חלק מטרנסילבניה לידי הונגריה ואז, לדברי סטפן, החלה הטרגדיה הגדולה. "אם העיר היתה נשארת בצד הרומני, רובנו עוד היינו בחיים משום שהנאצים לא היו מגיעים אליה". לראייה, דודיו שחיו בעיר שהיתה כ-40 ק"מ מהעיר אוראדיה ונשארה כחלק מרומניה, נשארו בחיים ולא הגיעו אל מחנות ההשמדה.
הוא מספר על ביקוריו בעיר בודפשט, עֵד לירי של חיילים גרמנים ביהודים וכיצד זרקו את גופותיהם אל נהר הדנובה. בגיל 16, כאמור, נלקח למחנה אושוויץ יחד עם הוריו ואחיו המבוגר ממנו בכשנתיים. בפתח המחנה נפרד מאמו והועבר לאזור בו שהה עם יהודים נוספים וצוענים למשך 6 שבועות. אחרי 3-4 שבועות, הוא מספר, נלקחו הצוענים אל תאי גזים, "אבל אז עוד לא ידענו על הגורל הזה של תאי הגזים, לא ידענו לאן הם נלקחו". אחרי 6 שבועות באושוויץ הועבר עם אחרים למחנות העבודה של דכאו כדי לעבוד בפרך.
הוא יושב בכורסה הגדולה שבחדרו, גופו הקטן כמעט נבלע בתוכה. הוא מנסה לספר את הסיפור בקיצור, לדלג קדימה, לא להיכנס לפרטים, אבל הרגעים הקטנים בהם הוא נזכר ממלאים את עיניו בדמעות וכל גופו רועד - הוא עדיין חי את הימים ההם, את הטרגדיה.
לברוח מהגורל האכזר
כשהתקרבו האמריקאים, משחררים לחופשי את השטחים הכבושים מידי הנאצים, קציני האס.אס במחנה העבודה אספו במהירות את כל האסירים, העמיסו אותם על רכבת בדרך למחנה דכאו המרכזי, אל ההשמדה. באמצע הדרך שבקה הרכבת והקצינים ברחו. האסירים היהודים מצאו את עצמם באמצע יער, ברכבת ריקה מנאצים ועם מעט אוכל שאספו לעצמם קציני האס.אס כצידה לדרך. הם אכלו מהאוכל, שמרו על חלקו, וחשבו שיוכלו להישאר במקום עד שיהיו חופשיים.
אבל קציני אס.אס חדשים הגיעו אל המקום, טיפלו ברכבת והכריזו שחוזרים בחזרה למחנה. סטפן החליט שאין דרך חזרה. "חשבתי שאני החכם הגדול היחיד שחושב לברוח מהנסיעה חזרה למחנה העבודה", הוא אומר בחיוך, "אבל התברר לי שאני לא. כך נשארנו מאחור 15 אסירים, אחרי שהסתתרנו ביער והרכבת נסעה".
סטפן יחד עם שני חברים המשיכו בדרכם עד שהגיעו לעיר קטנה. המראה החיצוני שלהם הסגיר מיד מי הם, אבל למזלם חיכו להם שם אנשים טובים. ראש העיר מצא אותם, לבושים בכותנות הפסים, אסף אותם לביתו ונתן להם אוכל ושתייה. "אחרי שבצריף שחיינו בו בצפיפות נתנו לנו חרא של אוכל, קערה אחת קטנה ל-6 אנשים, בלי כפית, ואכלנו בידיים את מה שנתנו כי היינו כל-כך רעבים, פתאום כל אחד מאיתנו קיבל צלחת משלו וסכו"ם", הוא אומר ולא מפסיק לציין גם עד כמה נקי היה המקום. "היו לו המון פרות לראש העיר הזה, ולמרות זאת הכל היה נקי, מבריק ומצוחצח".
'במקרה שישובו קציני האס.אס', אמר להם ראש העיר, 'יש לי מחבוא בשבילכם. באסם המספוא לפרות' - שם הוא ושני חבריו התחבאו, חרדים לחייהם.
ביום השני לשהותם שם, קרא ראש העיר לאחד מהחברים שהיה רופא וביקש שיבוא לעזור לו. "עברו שעות והד"ר לא חזר", מספר סטפן, "היינו בטוחים שקרה לו משהו". למעשה, אכן קרה - אבל לא ברמת הפרט, אלא ברמה עולמית - כוחות הברית הגיעו למקום ושחררו את המחנות. כך קרה שביום השלישי לבריחתם מגורל לא ידוע, וסביר להניח שאכזרי ביותר, הפכו סטפן וחבריו לאנשים חופשיים.
"אני זוכר שבדרך לעבודת הפרך היינו חולפים על פני בניינים גבוהים שנראו מפוארים, וכל פעם כשהייתי חולף על פניהם הייתי אומר לעצמי שהייתי רוצה לגור באחת הדירות האלה, להיות מוגן", הוא מספר. הבניינים הללו היו מגוריהם של קציני האס.אס. למרבה האירוניה, כששוחררו מחנות העבודה, הופנו הניצולים למחנה אמריקאי שהוקם באותו מתחם בו היו בנייני המגורים. כך זכה סטפן "להגשים את משאלתו" וגר מספר חודשים בדירה כזו.
החיפוש אחר אבא
בעודו במחנה הניצולים, חיפש סטפן אחר משפחתו וגילה באחת מרשימות הניצולים את שם אביו. מאושר מהגילוי, ניגש לאמריקאים וביקש להגיע לעיר מיטרוולד בה היה אביו (כ-40-50 ק"מ מהמחנה בו היה סטפן). אלה סיפרו לו כי תוך חודש יאוחדו כל היהודים יחד והוא יוכל למצוא את אביו. "מה יכולתי לעשות? ישבתי בשקט וחיכיתי במשך חודש, אבל כלום לא קרה, אז חזרתי אליהם חזרה", הוא מספר. בפעם השניה הסכימו האמריקאים להביאו עד למינכן. משם, אמרו לו, יצטרך למצוא דרך להגיע למיטוולד בכוחות עצמו. סטפן הסכים ויצא לדרך.
הוא הגיע למחנה נוסף של האמריקאים בקרבת מינכן, ליד המחנה גילה בית קברות יהודי.
"בבית הקברות יש מקום שממנו יוצאים עם הגופות לקבורה. ממש בבניין הזה היו מוסתרים כ-40 ספרי תורה. העיר חטפה הרבה בומבות", הוא מספר, "אבל אותו מקום בבית הקברות נשאר עומד ויחד איתו נשארו גם ספרי התורה, זה היה מרגש ומשמח מאד".
הפתעה משמחת נוספת ציפתה לו בדמות שניים מחבריו הקרובים של אביו, עוד מהעיר אוראדיה. השלושה התחבקו והתנשקו וסטפן סיפר להם בהתרגשות על הגילוי המדהים שאביו עדיין בין החיים. בדיעבד, הוא אומר, היה צריך לנחש על פי אופן תגובתם שמשהו לא בסדר. אבל הוא היה כל כך מאושר מהעובדה שאביו עדיין בחיים, ולהם לא היה לב לומר לו את האמת, כך נשאר באמונתו שאביו עדיין חי.
לימים ילמד ששני החברים הללו היו האחרונים לראות את אביו בחיים, ואף ליוו אותו בדרכו האחרונה בלוויתו. אחרי השחרור מהמחנות חלה האב בטיפוס ולא שרד. כשראו החברים את האושר על פניו של סטפן לא יכלו לספר לו את האמת.
עד מהרה הגיעו לאזניו של סטפן שמועות על כך שיהודי העיר אוראדיה חזרו לביתם ולכן החליט לשוב לשם. כשהגיע לעיר פגש לשמחתו הרבה את אחיו ואת דודיו. קורן מאושר סיפר ששמע שאביהם חי, אבל אז סיפר לו אחיו את האמת המרה. "רק אז הבנתי למה תגובות חבריו של אבי היו כל-כך פסיביות. הם לא רצו לספר לי. הם ראו אותי כבן שלהם וזה פשוט היה קשה להם", הוא מספר.
באוראדיה של אחרי המלחמה החל סטפן לעבוד בתיאטרון המקומי ובמקביל גם בתעשיית הטקסטיל כחותך גזרות לחולצות. "עבדתי בשתי עבודות כדי לפרנס את עצמי ולא היה לי זמן לשום דבר אחר", הוא מספר. בשנת 1947 החליט אחיו לנסוע לארץ-ישראל, סטפן ביקש להצטרף, אבל אחיו סרב, "הוא פחד שיקרה לי משהו ודרש שאשאר באוראדיה עד שאוכל לצאת ולעלות לארץ ישראל בצורה לגאלית". אחיו ברח לבודפשט, משם הגיע לאיטליה ואז לקפריסין, שם שהה מספר חודשים. מקפריסין חמק לארץ ישראל והתיישב בפתח תקווה, שם מצא עבודה במפעל לקופסאות פח.
בשנת 1964 - "למזלי לפני שעלה צ'אושסקו לשלטון" - קיבל סטפן את הדרכון הישראלי, יצא לדרך והשאיר הכל מאחוריו, למעט גובלן אחד, זיכרון אחרון מדודתו שעשתה את היצירה, ותלויה עד היום בחדרו הקטן. בפסח הגיעו לנפולי שבאיטליה. "היינו באיטליה במשך 10 ימים, ישנו בבית מלון נחמד והסתובבנו בעיר. כמובן שלא היה כסף, את כל התכשיטים השארנו מאחור, לקחנו רק את מעט הבגדים שהיו לנו ויצאנו לדרך. למזלי, הבאתי איתי אגוזים ומשקה אלכוהולי שנקרא צויקה. מכרתי אותם וקיבלתי קצת כסף איטלקי בו השתמשתי כדי ללכת לשמוע את האופרה. זו היתה חוויה מדהימה. הכסף הספיק לי רק לתא קטן למעלה למעלה, אבל לא היה איכפת לי. הייתי כל כך מאושר לשמוע את המוזיקה הקלאסית ואת השירה, זה היה פשוט נפלא", הוא מספר בהתרגשות.
המוזיקה הקלאסית מלווה אותו עד היום, "אני כל כך אוהב לשמוע את התקליטים שלי, יש לי מלא", הוא פותח ארון עץ שבו עומד פטיפון ועשרות תקליטים ישנים עליהם שמר ולהם הוא מקשיב בכל הזדמנות. הערוץ האהוב עליו בטלוויזיה הוא ערוץ MEZZO. "אני יכול לשמוע מוזיקה קלאסית כל יום, כל היום, זה פשוט נפלא בעיני".
להיות חופשי ובודד בארצנו
כשהגיע לישראל שהה בבית אחיו במשך שבועיים, אבל לא רצה להיות לעול ועבר לת"א. הוא מצא דירה קטנה בדרום העיר ועבודה במפעל טקסטיל קטן. במקביל המשיך לעבוד כשחקן והשתתף בכמה הצגות בבית ציוני אמריקה. העבודה, הוא מספר, היתה חייו ולא היה לו זמן לשום דבר אחר. כך נשאר לבד, לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם.
בשלב מסויים, הציע לו בעל מפעל הטקסטיל אצלו עבד, לעזור לו עם מקום מגורים הולם יותר. "הוא מאד אהב אותי, בעל הבית של המפעל והוא עזר לי להגיע לאיפה שאני חי היום", מספר סטפן.
36 שנים חי סטפן בדיור של עמותת "רעות", המחזיקה כ-200 יחידות דיור עבור ניצולי שואה ועקורים מאירופה שאיבדו את משפחותיהם והם עריריים. סטפן הוא הוותיק במקום, גר לבדו בדירת גג קטנטנה, עם מטבחון, חדר שינה שהוא גם מעין סלון וחדר אמבטיה ושירותים. במשך היום הוא מעסיק את עצמו כל הזמן, הולך לקניות, לקופת חולים, מטייל הרבה ברגל - "הרופאים צודקים, הם אומרים שהליכה זה טוב לגוף וזה נכון. צריך ללכת כמה שיותר וכל יום". בגיל 86, כשהוא מתגאה בכך שהוא עצמאי לחלוטין ויורד 4 קומות במדרגות במהירות של בחור צעיר, אי אפשר להתווכח איתו.
בין כל הפעילויות היומיומית שמעסיקות אותו, הוא מוצא גם זמן לעסוק בפעילויות חברתיות, לראות הופעות, לצאת לטיולים וערבי חברה, את כולם מארגנת עמותת "רעות" ששמה לה למטרה לאפשר לניצולי השואה להמשיך בחייהם בכבוד.
תחנה אחרונה לפני המוות
עמותת "רעות" הוקמה לפני 75 שנים על ידי נשים מגרמניה שהצליחו לחמוק מאירופה ממש לפני פרוץ המלחמה מתוך הבנה שמשהו רע מאד הולך לקרות. הנשים, שנקראו בתחילה ארגון נשים סוציאלי, עסקו בחלוקת מזון לנזקקים. עם הזמן, כשהחלו להגיע הניצולים הראשונים, הבינו שהם זקוקים לבית חם ואוהב, ויצרו בסיס קליטה עבורם. כיום בנויה העמותה מ-3 מוקדים: בית אבות, בי"ח שיקומי בו שוהים קשישים, צעירים וילדים, וכאמור, דיור לניצולי שואה ועקורים מאירופה, בעיקר רוסיה.
מרב מנדלבאום, יו"ר העמותה, מתנדבת ב"רעות" כבר 33 שנים, כשהיא פועלת למען הקשישים המתגוררים במקום, "אלו אנשים שנמצאים בתחתית הסולם של האוכלוסיה, לא רק מבוגרים וחסרי אמצעים אלא גם חסרי דיור. כאן יש לכל אחד מהם חדר של 18 מטר עד יום מותם. הם משלמים סכום פעוט ויכולים להישאר כאן כל חייהם. אבל", היא מוסיפה, "לצערי זו רק טיפה בים, יש לנו רשימת המתנה של 100 קשישים שנותרו חסרי דיור".
"אנשים חושבים על המחאה החברתית, על אנשים צעירים שיצאו להילחם למען העתיד שלהם, פה מדובר באנשים שאין להם הווה, יש להם עבר נוראי, הם הגיעו לכאן בשביל להיות חופשיים והם ברחוב". מנדלבאום לא חוסכת בביקורת כלפי מדינת ישראל - "יש קרן למעוןרווחת ניצולי השואה, יש קרן תביעות והכספים לא מגיעים אל האנשים שזקוקים להם. בכל שבוע הולכים לעולמם ניצולי שואה חסרי כל".
מעבר לאנשים גלמודים וחסרי כל שזקוקים לעזרה, למקום משל עצמם, בייחוד אחרי כל מה שעברו,
מדובר באנשים שבנו את מורשת העם היהודי. "רק כשביקרתי באושוויץ עם סטפן, בפעם הראשונה שחזר לשם", היא מספרת, "הבנתי מה שעשו להם, מה שעבר עליהם בשואה". לכן, חשוב לה לטפל בהם, להיות שם בשבילם ולהעניק להם זמן, טיפול, חיבוק וגם פעילויות שיעודדו אותם.
אלכס יעקובי, מנכ"ל העמותה, מספר שלפני שנה החליטו לצאת, כולם יחד, לטיול של יומיים. "להוציא חולים מונשמים, אנשים בני 90, אנשים על כסא גלגלים וכאלה שזקוקים לטיפול רפואי צמוד זו אחריות אדירה, אבל המבט על פניהם כשהם יוצאים החוצה, מחוץ למקום המוכר שלהם, שווה כל מאמץ."
"יצאנו לצפון ובדרך עצרנו במחנה עתלית", הוא מספר, "מדובר באנשים שהיו שם כשהמחנה היה פעיל. הם עמדו וסיפרו על כל מה שעבר עליהם. אחת מהם פרצה בבכי מר, כששאלנו אותה מה קרה, סיפרה שאחרי מה שעברה במחנה הריכוז, המקלחות ותאי הגזים, להגיע לארץ ישראל ולמצוא את עצמך שוב במחנה, שוב עובר חיטוי ומקלחות - זו היתה חוויה מזעזעת שהיא לא יכולה לשכוח, ופתאום הכל עלה מחדש".
אחרי קריירה ארוכת שנים בצבא ובמשטרה, ושנים רבות של התנדבות בעמותות שונות, הגיע יעקובי אל "רעות". "אפילו לא ידעתי במה עוסקת העמותה, מצאתי ארגון שונה ממקומות אחרים בשירות הציבורי, ארגון שהעובדים שלו כל-כך מסורים, כל כך רוצים לעזור ולטפל באנשים שחלקם הגדול נמצאים בשולי החברה".
"אנחנו עושים את הפעילויות האלו למען האנשים", הוא אומר, "לפני החגים, למשל, לקחנו אותם לאירוע בירושלים ובכותל. יצאנו עם 200 איש מכל מוסדות "רעות", גם מבית החולים השיקומי - כל מי שרצה, יצא, בין אם הוא מונשם, על כסא גלגלים ועוד, ההתרגשות היתה עצומה. אנשים שבמצבם הגופני לא יכולים להגיע לשום מקום ולא היו בכותל מזה שנים, ניצבו מול הקיר ובכו מהתרגשות - זה משהו שנותן לנו את הכוח להמשיך ולפעול למענם, אין להם אף אחד שיעשה את זה בשבילם".
בחזרה לאושוויץ
השנה יוצא סטפן, זו הפעם השנייה, למצעד החיים באושוויץ. הפעם הראשונה, בה נזכר בפרידה מאמו, היתה לפני שנתיים. "זה היה כל כך קשה לחזור לשם", הוא מספר. "היום זה כבר לא נראה כמו פעם, יש צריף אחד לדוגמה, דשא ירוק. דברים השתנו, אבל אני זוכר את הכל בדיוק כמו שהיה אז". הפעם הוא נוסע עם ספר תורה בן מאה שנים שמוחזר בפעם הראשונה לאירופה, אחרי ששרד את המלחמה והשואה.
למרות שהוא עסוק כל הזמן בפעילויות יומיומיות, ולמרות שיש לו שכנים רבים בני גילו איתם הוא מבלה, קשה שלא לחשוב על כמה סטפן בודד. אחיו נפטר לפני כ-15 שנים, יש לו קרובים בנהריה איתם הוא בקשר טלפוני, אבל מעבר לכך, הוא לבד. כאילו מאז נפרד ממשפחתו במחנה אושוויץ מעולם לא הצליח לבנות תא משפחתי חדש. הוא לא חושב על זה, מבחינתו לא היה לו זמן לזה והוא לא מרגיש לבד, הוא תמיד עסוק.
"אני לא מכיר את המשפט 'אין לי מה לעשות', תמיד יש מה לעשות", הוא אומר בחיוך. אולי הוא מעסיק את עצמו כל הזמן כדי לשכוח את מה שעבר. "פעם, כשהייתי צעיר, לא חשבתי על מה שהיה. אבל בזמן האחרון אני יותר ויותר חושב על המשפחה שלי, שהיתה לי וזה קשה".
בעוד כמה שנים, כשמספר ניצולי השואה יקטן עוד יותר וכל מה שישאר הן רק העדויות, נצטרך להכריח את עצמנו לשמר את הזיכרונות ולהעלות אותם כל הזמן - ולא רק יום אחד בשנה - כדי שלעולם לא נשכח מה האנשים האלה עברו. אולי עד אז נוכל להעניק להם את המקום הראוי בקרבתנו ולא להרחיקם מהעין ומהלב.
