דבורה עומר נטמנה: "הקוראים מזילים דמעה"
עשרות בני משפחה וחברים ליוו את סופרת הילדים וכלת פרס ישראל דבורה עומר בדרכה למנוחת עולמים. בנה גיל ספד לה: "לא דמיינתי שיהיה כל כך קשה להיפרד ממך". שרת התרבות: "תישאר בכל ספריה לדורות"
"אמא אהובה שלי, שלנו, כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות חשבתי על הרגע הזה ועדיין לא דמיינתי שיהיה כל כך קשה להיפרד ממך" - כך נפרד היום (א') אחר הצהריים גיל עומר מאמו, סופרת הילדים וכלת פרס ישראל דבורה עומר, שהובאה למנוחות בכפר מעש, שם התגוררה עד מותה ביום חמישי האחרון.
- הסופרת דבורה עומר הלכה לעולמה
"שאלו אותי איך זה לגדול עם אמא כמוך", הוסיף בנה, "אמרתי שאת קודם כל אמא, אוהבת ותומכת, מאוד אצילית, חשופת עור ונפש, ובעיקר אמיתית. בעצם, כשאני חושב על זה, היית ונשארת ילדה, חכמה ונאיבית, נטול רוע, חסר מניפולציות. אבל גם ידעת להתוות דרך - את ואבא הייתם עבורנו מצפן למה טוב ומה צודק, ותמיד בשקט.
"אמא, בשעותייך האחרונות ישבנו כולנו לידך בחדר השינה בבית בכפר, מנשקים ומלטפים ויודעים שזה הסוף. ברגעים האחרונים רון אמר לך: 'אמא, הכל בסדר, תשחררי'. גם ברגע הזה נשמת נשימה עמוקה והקשבת לנו, ונדמת. אמא, אנחנו אוהבים אותך". עם תום ההספד ביקשו בני משפחתה להיפרד ממנה עם מילות השיר "תן לי יד" של עלי מוהר.
גם אנשי תרבות רבים הגיעו לחלוק כבוד אחרון לעומר, ביניהם ידידה הוותיק, שחקן התיאטרון שלמה בר שביט, שספד לה: "ברגע זה בבתים רבים במדינת ישראל, הקוראים הוותיקים מזילים דמעה לזכרך. אבל להם אין סיבה לבכות, הם יכולים תמיד לסובב את הראש ולראות את הספרים. באתי להיפרד בשם החברים שלנו. שנים ישבנו כל יום שישי עם החבורה שלנו ובשולחן לידינו ישבה נסיכה, ואולי חייזר - לא מהעולם הזה. אבל הוא תמיד הבין ושמע את כל מה שדיברו. היא רואה, היא יודעת, היא קולטת, אני זכיתי לרגע של חסד בחיי וערב אחד פניתי לדבורה שתכתוב על קבוצת ילדים עלומים. סיפרתי לה סיפור על ילדים עזובים שנאספו מכל הארץ, והיא הנציחה אותנו. אנחנו חיים חיי נצח בזכותה. תודה".
שרת התרבות לימור לבנת נשאה גם היא דברים וסיפרה שבכוונתה לייסד פרס לספרות ילדים על שמה של עומר. "אני נפרדת מדבורה שהפכה את הדמויות הכי גדולות למוכרות", הוסיפה. "אני הכי אוהבת את 'שרה גיבורת ניל"י' - לכל אחד ישנה דבורה עומר שלו. היא תישאר בכל ספריה לדורות. יהי זכרה ברוך".
"סופרת ילדים, מחנכת של הורים"
דריסת הרגל של דבורה עומר בתרבות הישראלית היא עמוקה לאין שיעור, ורק לפני חודשים אחדים קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים. ילדים ובני נוער שגדלו על יצירותיה נחשפו לערכי הציונות ולאהבת המולדת, אותם הצליחה לשזור בקסם אל עלילות הגיבורים שיצרה, המבוססים על ההיסטוריה של מדינת ישראל.
מי שכתבה את "שרה גיבורת ניל"י", "דפי תמר", "הבכור לבית אב"י", "לאהוב עד מוות", "הנשיקה שהלכה לאיבוד" ועוד ספרים רבים שהפכו עם השנים לנכסי צאן ברזל, סחפה אחריה גם את הדור המבוגר יותר, שכעת מתקשה להיפרד. נשיא המדינה שמעון פרס הוציא אגרת תנחומים מיוחדת למשפחתה של עומר, בה שיבח את מפעל חייה, שהיה כחוט מקשר בין דורות רבים של הורים וילדים במדינת ישראל. "היא נחשבת לסופרת ילדים גדולה, והיא חינכה את ההורים כיצד לחנך את ילדיהם", כתב הנשיא.
דבורה עומר נולדה ב- 1932 בקיבוץ מעוז חיים, בת למשפחת מוסינזון, משפחה ציונית ופעילה בחיי היישוב היהודי בארץ. לאחר גירושי הוריה, נשארה לגור עם אמה בקיבוץ מעוז חיים. אביה, הסופר משה מוסינזון, עבר להתגורר בקיבוץ נען, שם הקים משפחה חדשה. בגיל 11 התייתמה עומר מאמה, שנהרגה בתאונת אימונים של לוחמי ה"הגנה".
את תחילת הקריירה הספרותית שלה סימנו שירים וסיפורים שפרסמה בעיתון הנוער "במעלה", אותו ערך אביה. בהמשך כתבה את "דפי תמר", יומנה של נערת קיבוץ, בעיתון "דבר לילדים". ספרה הראשון, "הבכור לבית אב"י", ראה אור ב-1967. יצירותיה הרבות של עומר כוללות ספרים לפעוטות, לילדים, ובעיקר לנוער, ואף מספר ספרים למבוגרים. חוץ מפרוזה, כתבה עומר גם מחזות (כ"המלך מתיא הראשון"). ספריה, שתורגמו לשפות זרות, זכו להצלחה עצומה, וממשיכים להימכר עד היום. עומר, שבשנים האחרונות סבלה מבריאות רופפת, הותירה אחריה בעל, שמואל עומר, שלושה ילדים ושישה נכדים.
