האח הגדול: להרשות לילד לראות או לא?

הוא כבר פה, האח הגדול 2013, והוא מאתגר אותנו, כרגיל, בדילמה לא פשוטה: האם לאפשר לילד לצפות בתכנית "כמו כל החברים שלו" או למנוע ממנו את התענוג ולהסתכן במחשבה שבגללנו הוא יגדל להיות ילד כאפות לא מעודכן.

הורים רבים עושים את הטעות הנפוצה של ההורה המודרני ונגררים להסכים. ואכן, זה לגיטימי להסכים וגם לגיטימי שלא. מה שלא טוב לעשות, אך למרות זאת הורים רבים עושים וחוזרים ועושים, זה להיגרר: תשע פעמים יאמרו לו שהוא מגזים עם הממתקים האלה, אבל את הסוכרייה לא יוציאו לו מהפה; יסבירו לו בשתיים בלילה שהוא כבר ילד גדול והוא לא צריך לישון עם ההורים שלו, אבל לא יקבלו החלטה להעביר אותו אחת ולתמיד למיטתו; יטיבו להסביר לו למה התכנית הזאת לא בשבילו, בדיוק בזמן שהוא ישב ויצפה יחד איתם ("רק עד הפרסומות". ממש).

עוד חדשות ועידכונים בפייסבוק של ynet

כדי להימנע מכך ולעמוד סמכותיים מול הילדים שלנו, בין אם אנחנו מסכימים שיצפה בתוכנית ובין אם לאו, עלינו להכיר את טיעוני ה"בעד ונגד" שלנו.

• איך אתם הופכים את הילד שלכם לשקרן
• בלי לפחד מפינוק: למה צריך לדעת לומר גם "כן"
• מה רע בלהיות ילד היפראקטיבי?
  

למה אנחנו לא רוצים שהילד שלנו יצפה באח הגדול?

כי אנחנו מדברים על טלוויזיה מסחרית שעושה את השיקולים שלה ובוחרת להביא למסך בעיקר את האנשים ההזויים, הילדותיים הנצחיים, בעלי הפרעות האישיות לעתים, כאלה שמעוררים עניין, אבל לא כאלה שהייתם רוצים שהילדים שלכם יראו בהם מודל לחיקוי.

הילדים, מצידם, צופים ללא פילטרים, ללא חשיבה ביקורתית וללא היכולת לזהות ניואנסים. הנטייה האוטומטית שלהם היא לחלק את הנוף האנושי לטובים ורעים והיא מביאה לכך שמודל ההזדהות שלהם יכול להיות תינוק מגודל בן 40, שמתוך כל הסאגה הזו פשוט נראה פוטוגני יותר מהמתחרים שלו.

למה אנחנו נסכים שהילד שלנו יצפה באח הגדול?

כי הילדים שלנו נולדו לעולם שונה מזה שהכרנו אנו בילדותנו, עולם פרוץ שבו שטף המידע כשטף המים. איפה שלא נסגור ימצאו להם ה"מים" מקום נוח יותר לחדור דרכו: נחסום להם את הטלוויזיה - הם ייקחו מהפייסבוק; נחסום מהפייסבוק - הם ייקחו מהיו-טיוב; נחסום בבית - הם ייקחו מבחוץ. ובאופן עקרוני, אתם לא רוצים שהם יקחו מבחוץ. שום דבר.

דווקא הבית הוא המקום המוגן והבטוח, המקום שבו יש לנו, ההורים, השפעה, לפחות מסויימת, על האופן שבו ילדינו יספגו את המידע. במקום לחסום להם את העיניים מפני העולם המפחיד הזה ולספר לעצמנו שאנו מצליחים בכך, אפשר שניתן להם את הכלים להתמודד מולו, להבחין בדקויות ולהכיר במכשולים שבדרך.

ילדים, מרגע שהם מסוגלים לצפות בתוכנית כמו "האח הגדול" ולהבין משהו כדי שהיא תעורר בהם עניין, מן הסתם גם מספיק בוגרים כדי שנוכל לשוחח עמם ולהכיר להם מושגים כמו הקשר, מניעים, מהו בעצם ערוץ מסחרי, למה דווקא הדמויות המסויימות האלה נבחרות לתוכנית וכן הלאה.

נכון, אנחנו לא מדברים על טלוויזיה חינוכית, אבל לדעתי אפשר שהצפייה המשותפת עם הילדים בתוכנית הזו ובתוכניות טלוויזיה דומות תהיה עבור הילדים חוויה מלמדת ולא רק מהנה.

אנחנו חוששים, ובצדק, שילדנו יקבלו דוגמה רעה מהדמויות בתוכנית, אבל הדוגמה הרעה מפסיקה להיות כזו כאשר הם מבינים שזה מה שהיא. אני זוכר איך לפני שנתיים בערך ישבתי עם ילדיי לאכול פיצה בשעת ערב מוקדמת, לצד חבורה של נערים מתגרים שלא בדיוק מהווים מודל לחיקוי שנכחו שם. אני זוכר את התגובה של הבן שלי, אז בכיתה ב', אליהם, איך משהו בהתנהגות שלהם תפס אותו וסיקרן אותו.

אז אפשרות אחת הייתה לארוז את הפיצה ולעוף משם. אבל הייתה עוד אפשרות: לנצל את ההזדמנות ללמד את בני איך לא מתנהגים. זו הייתה הזדמנות לעשות זאת בלי לשאת הרצאה ולהעיק במילים, אבל עם ביטוי אותנטי של סלידה מההתנהגות הפתטית הזו, ההפוכה להתנהגות "גברית" או כזו שיש "להחזיק" ממנה.

כזה הוא העניין לגבי האח הגדול: הדברים שאנחנו אומרים תוך כדי צפייה בתוכנית מחלחלים ויש להם השפעה לא פחותה על ילדינו ממה שהם רואים על המסך, על אחת כמה וכמה על רקע מערכת יחסים בריאה שדאגנו לטפח עמם.

2. אפשרו לילדים ללמוד מהחיוב

"איזו גדולה היא יצאה שהיא לא ענתה לו!"; "איזה טוב הוא עושה שהוא אומר לו בפנים מה שהוא חושב במקום לרכל עליו מאחורי הגב!"; "בגלל זה אני אומר... אפשר להגיד גם דברים לא טובים, הכל תלוי איך אומרים".

אמירות מהסוג הזה נועדו להאיר על דפוסי התנהגות חיוביים. לא נאמר אותם לילדים למען ילמדו מהי התנהגות הולמת, כי התוצאה יכולה להיות מעיקה ומרחיקה. אלה הן אמירות שנשחרר לחלל האוויר כמי ש"חושבים בקול רם", ובכך מאפשרים לילדינו להיות שותפים למחשבות שלנו.

3. כיילו את הקול הביקורתי

כאשר אנחנו יושבים מול המסך עם ילדינו הקול שלנו הופך אט-אט לקול מנחה עבורם, לכן אחריות רבה מוטלת

עלינו על האופן שבו הם יראו את ה"עולם": את הזולת ואת עצמם. הביקורת שראוי שנשמיע בקול רם היא ביקורת על התנהגויות פסולות אובייקטיבית, כמו למשל התנהגות אלימה או ילדותית על גבול הינקותית. לא נשמיע ביקורת כנגד דפוסי התנהגות שיושבים על דקויות שלילדים ממילא קשה להבחין בהן: על ההוא שמתנהג ביתר נחמדות כדי שהמצלמה תאהב אותו למשל. עלינו לזכור תמיד: עודף ביקורת שלנו על ה"עולם" גורם לעודף ביקורת של הילדים כלפי עצמם.

4. הימנעו מביקורת כלפי מראה חיצוני

ביקורת שנשמעת כלפי מראה חיצוני, שלילית או חיובית, יכולה להיות הרסנית עבור ילדים שנחשפים לה ובעיקר עבור ילדות: "איזו דבה, אלוהים!"; "איזו מכוערת!"; "תגיד, היא לא שמנה נורא?"; "ואוו, היא מהממת!".

הכותב הוא מדריך הורים ומאמן NLP, מחבר הספר אלוהים בגובה העיניים , מנהל פורום הייעוץ באתר סופר-דדי, ומרצה בנושא ההורות בעידן המודרני. לעמוד הפייסבוק של דני לחצו כאן