לגלם את התפקיד שלך

המזרח התיכון הוא במה שקשה מאוד לשחק עליה. ללא ספק, יש כאן דרמה טובה. ולפעמים, יש כאן סיטואציות בלתי נתפסות, כמעט מגוחכות, שהופכות את המצב כאן לקומי כמעט. אבל צוות השחקנים מתחלף ללא הרף, הקהל על-פי רוב לא מעורב ולעתים נדמה שאין בכלל במאי או מפיק אחראי לכל מה שמתרחש פה. אז איך אפשר לשחק את התפקיד שלנו במחזה הזה?

עוד עדכונים בעמוד הפייסבוק של ynet

השבוע השתתפתי במפגש מומחים בניו-יורק מטעם תנועת קול אחד כדי להתעמק בשאלה הזאת ממש. דנו במה החברה האזרחית יכולה לעשות כדי להצית מחדש את התקווה לשלום בין פלסטינים לבין ישראלים. אני בשום אופן לא מומחה לנושא. מצד שני, אף אחד לא צריך להיות מומחה כדי להבין את חשיבותה של המטרה ואת החשיבות שכולנו ניתן כתף במאמץ הזה, בין אם אנחנו מעורבים באופן ישיר בסכסוך הזה ובין אם אנחנו תומכים בסיומו מבחוץ.

ג'ייסון אלכסנדר יחד עם הנשיא פרס ב-2011 (צילום: יוסי זמיר/פלאש 90)

כשבוחנים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט מרוחקת, אפשר לפספס הרבה מאוד. ההיסטוריה של הסכסוך, קובעי המדיניות, האלימות, אי-האמון, היעדרו לכאורה של פתרון אפשרי, כל אלה נותנים תחושה שאין באמת מה לעשות. התחושה האישית שלי, השתנתה כאשר שיניתי את נקודת המבט שלי.

ביקרתי בישראל וברשות הפלסטינית מספר פעמים. רבות מהן היו יחד עם תנועת קול אחד, ובכל ביקור הלכו וגברו העניין והפעילות שלי בנסיון לפתור את הסכסוך, משום שלא רק שזכיתי לראות ולשמוע דרך העיניים והאזניים שלי, אלא דרך אלה של מי שחיים את הסכסוך ביומיום.

שני אירועים מהעבר

אירוע ראשון: בביקור בקיבוץ בצפון הארץ למדתי משהו מעניין במהלך סיור על הגבול. הקיבוץ ממוקם על גבעה שבמורדותיה יש כפר ערבי בלבנון. למרות מאבקים מתמשכים, הקיבוץ והכפר היו בשכנות טובה: חלקו משאבים, חגגו את חגי שני העמים יחד ובאופן כללי ניסו לחיות בדו-קיום. לפתע חדרה אל הכפר קבוצה פונדמנטליסטית והשתלטה על העניינים. למתבונן מבחוץ, שני הצדדים היו כעת אויבים מרים. לילה אחד במהלך הסיור, כוח האבטחה של הקיבוץ נתקל באדם מבוגר מהכפר השכן כשהוא עומד לשגר שתי פצצות מרגמה לעבר הקיבוץ. הכוח תפס את הפצצות ובמהרה התברר שהכירו את האיש. הם הזכירו לו איזה שכנים טובים הם היו בעבר, איך ילדיהם נהגו לשחק יחד, איך הם בילו יחד תקופות יפות כל-כך ואז שאלו את האיש איך פיתח כזאת שנאה כלפיהם שכעת הוא מתכוון לתקוף אותם.

עוד בערוץ הדעות:

מה לא בסדר בדמוקרטיה? / יפתח בריל

לא יסתפקו בגבולות 67' / ד"ר שאול רוזנפלד

האיש המבוגר השיב: "אני לא שונא אתכם. אין עבודה בכפר. אין כל אפשרות להתפרנס. הפונדמנטליסטיים שילמו לי 75 דולר על כל טיל שאשגר לעבר מטרה בישראל. עם 124 דולר, אני יכול להאכיל את המשפחה שלי במשך שישה חודשים. אני לא יכול לסרב, אבל אין בי שנאה כלפיכם. למעשה, תנו לי את הטילים ותנו לי 150 ואשגר אותם לעבר הפונדמנטליסטים". לא היה שם סכסוך אידאולוגי. היה שם ניסיון נואש לשרוד.

אירוע שני קרה בלוס-אנג'לס באמצע שנות ה-90'. המייסדים וחברי הנהלת קול אחד, דניאל לובצקי ומוחמד דראושה, הגיעו לדבר על החזון שלהם על דרך חדשה לשלום בין הישראלים והפלסטינים. הייתי סקפטי. חשבתי שזה בסך-הכל ניסיון לגייס כסף שיתבזבז בסוף על פרויקט בלתי-אפשרי. אבל במהלך השיחה איתו, מוחמד דיבר על מה שהביא אותו להשקיע את עצמו בקול אחד. הוא דיבר על בנו הצעיר, פאדי, ועל כמה יוצאת דופן המחויבות של הילד הצעיר הזה הייתה למטרות שלו.

פאדי הבטיח לאבא שלו שיהיה התלמיד המצטיין בכיתה, והצליח. הוא הבטיח שיגיע להנהיג את נבחרת הכדורגל, והצליח. ואז יום אחד, הגיע לאבא שלו והבטיח שהוא הולך להיות מחבל מתאבד. הוא היה בן 12. מוחמד אז דיבר על כך שהוא יעשה הכל כדי לוודא שזאת תהיה הבטחה אחת שהבן שלו לעולם לא יממש. וכשהוא בכה, הצטרפתי אליו. מוחמד היה אבא. אני הייתי אבא. הילד שלו היה הילד שלי. והייתי חייב לעזור.

שומעים רק דברים רעים

אלה הסיפורים שלא מספרים לנו. אנחנו, שחיים מחוץ לאזור הסכסוך לא זוכים להציץ ככה לתוך המציאות. אנחנו רואים ושומעים על ישראלים ופלסטינים רק כשהם מכונים בתקשורת כ"כובשים", "טרוריסטים" ו"קרבנות". אבל אנחנו שוכחים שהם אבות ואמהות ובנים ובנות ושכנים ורופאים ובעלי-חנויות וחקלאים וסטודנטים. אלה התפקידים האלה, ההגדרות האלה, שמאפשרות לתנועת קול אחד שבה אני תומך, להיקרא כפי שהיא נקראת. כי בתפקידים האלה של בני משפחה, קהילות ומי שחולקים אינטרסים דומים, כולנו מדברים בקול אחד - הקול של האנושות, המצוי בכול אחד מאיתנו.

בפאנל שהשתתפתי בו, קול אחד הציגה את החזון האסטרטגי החדש שלה ל"מפת דרכים אזרחית". בקול אחד יכולים אזרחים מהשורה להיות אקטיביסטים ולשתף פעולה ברמה המקומית, האזורית והבינלאומית כדי לקבוע עובדות חיוביות בשטח. הם לא רק מדברים על כמה מורכבת מציאות חייהם. הם בוחרים לגלם בה תפקיד ולהשפיע על התהליך הפוליטי מלמטה למעלה.

למרות שאנחנו משחקים תפקיד בדרמה חשובה, אנחנו יודעים את ההבדל בין חלומות לבין מציאות. התהפוכות

 התמידיות במזרח-התיכון שירטטו מחדש את קווי העלילה של הסיפור שלנו במשך זמן רב. אבל הם לא משנות את הסיום שלו. הפינאלה הגדולה יכולה וחייבת להיות סוף שמח. פשוט אין ברירה אחרת. נוכל שלא לגלם אף תפקיד ונוכל ליטול על עצמנו תפקיד כלשהו. לבחור שלא לגלם אף תפקיד, זו בחירה מסוכנת ולא ראויה.

תרשו לי להפציר בכם להביט אל מעבר לסטריאוטיפים ולמבזקי החדשות? נשים וגברים טובים נאבקים למען העתיד שלהם, הכבוד והביטחון שלהם. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, אפילו אם הוא קטן. אני לקחתי תפקיד, אבל יש מקום לעוד הרבה על הבמה. וצוות השחקנים צריך אותך. זה סיפור נהדר. יהיה חבל אם תפספסו אותו.

ג'ייסון אלכסנדר הוא שחקן, במאי, מפיק, כותב וקומיקאי. בין היתר גילם את הדמות ג'ורג' קוסטנזה בסדרה סיינפלד. אלכסנדר חבר בהנהלה העולמית של תנועת קול אחד, הפועלת להעצמת קולו של הרוב המתון וקידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים. גרסה מוקדמת של המאמר התפרסמה באתר Huffington Post