ניתוח לב פתוח: רופאים כותבים שירה

בין ערימות של סיכומים רפואיים, מרשמים, מילים ארוכות בשפה זרה, מספרים, חישובים והמלצות, נרשמות מילים אחרות של רגש, של כאב, של נפש נחשפת. ביום-יום העמוס בתחלואים הם במדי ניתוח או חלוקים לבנים, מנסים לנווט בתוך הכאוס המחלקתי. אבל כשוככת הסערה, הם מוצאים פינה שקטה ומתיישבים לכתוב שירה או פרוזה, מנסים להוציא מתוכם את הרגשות שלא תמיד אפשר להראות.

"הכל התרחש במשך רגעים,

מת אדם על שולחן-מזבח,

בערפל הקרב, תוך מלחמה מתמדת,

משהו כשל. ומה עכשיו?

במח רצות השאלות כסרט נע - היה או לא היה סיכוי,

אולי התרשלנו, אולי, כמו שמודיעים מעל דפי העתון,

פשוט טעות אנוש".

(החייאה, פרופ' יצחק מלר, מתוך חתכים)

"קודם כל מדובר בדחף, אנשים שכותבים לא יכולים לעשות את זה אחרת, ולא יכולים שלא לעשות את זה", מסביר פרופ' מלר. "אני מודה שחלק גדול מהדחפים האלה דוכאו במהלך השנים בגלל העיסוק הראשי ברפואה, אבל בשנים האחרונות הכל פרץ החוצה. הקונטסקס הוא הבעת ביקורת על החברה בהקשר של רפואה, אבל זה מופרש גם לתחומים אחרים".

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

בשל אותה ביקורת ועצמית על הבריאות בישראל, בחר מלר - בעברו אורתופד אונקולוגי, שיסד והוביל באיכילוב מרפאה אורתופדית-אונקולוגית - לפרוש מעולם הרפואה בגיל 64. עתה הוא לומד, זו השנה השניה, לימודי מדינת ישראל והיסטוריה באונ' בן גוריון. לכשיסיים את התואר הוא מתכוון ללמד בבי"ס תיכון.

האמת יוצאת לאור בשירה

הבטן המלאה על עולם הרפואה בישראל, הכאב והכעס יוצאים אל הנייר במטרה שכולם יראו ויקראו. "רבים אמרו לי שהשירים שלי קורעי בטן, אנשים התקשרו וסיפרו שקראו ובכו, שאלו מה עושים הלאה. אמרתי להם שהשירים הם הטריגר שיוציא אותם לפעולה. לכן חשוב לי שתהיה להם חשיפה, יש להם תפקיד לא רק אסתטי, אם בכלל, אלא תפקיד בשינוי שצריך להתחולל כאן ".

עוד כתבות בערוץ הבריאות :

• סוף לעצב: 10 עצות לשמירה על מצב רוח טוב
• בת מצווש או בת מצווה: רק אתם תחליטו
• מכשירי שמיעה: מה העלות ואיך לקבל מהקופה
  

השירה מאפשרת לו להוציא את הכעס לאור - פרופ' מלר(צילום: ג'ני ירושלמי )

הוא עוסק בכתיבה מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל לאו דווקא בצורה מעמיקה. עם הזמן התמקצע ובשנת 2004 פרסם לראשונה ספר העוסק בתחום הרפואי. בשנה הבאה אמור לצאת ספר נוסף שעוסק ברפואה בהקשר פוליטי.

השירה, לעומת זאת, היא עולם חדש עבורו, "זה נפל עלי לפני כ-10 שנים, התחלתי להתעניין בשירה ובהשפעתה. אבל רק ב-2010, בדחף בלתי נשלט שלא מובן לי עד היום", הוא אומר, "התחלתי לכתוב שירים פה ושם. זה התחיל להצטבר על השולחן וכך נולד הספר "חתכים". בהמשך ראיתי שאני ממשיך לכתוב ומצאתי את עצמי מסתובב עם פנקס שבו אני רושם כשעולים לי דברים בראש. הכתיבה היא האפשרות שלי לומר את מה שעל לבי, אני לא יכול לכתוב למגירה, הכל חייב לצאת החוצה".

"עַל פֶּתַח מַחְלֶקֶת הַשִּׁקּוּם

מַפְחִידִים אוֹתִי חִיּוּכִים.

חֲבֵרִים, אִמָּהוֹת, בְּעָלִים,

קְטִיפַת מִלִּים רַכָּה לוֹחֶשֶׁת

מִתַּחַת לְכוֹנְנוּת

הָעִינַיִם שֶׁצּוֹפוֹת בְּפַחַד

בָּעֵיַנִים שֶׁצּוֹפוֹת בַּפַּחַד

מִתּוֹך פִּיזָ'מַת הַכֻּתְנָה

הַצִּבּוּרִית

שֶׁל יְחִידָם.

עַל פֶּתַח מַחְלֶקֶת הַשִּׁקּוּם

עוֹר הַפָּנִים מִזְדָּרֵז לְקַמֵּט חִיּוּךְ מוּבָן

חִיּוּךְ מוּכָן, אוּלַי,

מֵאִית שְׁנִיָּה בְּטֶרֶם זְמָן.

מֵאִית שְׁנִיָּה כָּל כָּךְ קוֹבַעַת

עַל פֶּתַח מַחְלָקָה לְמַחֲלוֹת מְמֻשָּׁכוֹת?

מֵאִית שְׁנִיָּה כָּל כָּךְ קוֹבַעַת".

(שיקום, דני כספי - מתוך: "רפואה פנימית", הוצאת יחדיו 1991)

"בחיים היומיומיים שלך אתה לא יכול להתנתק מהיותך רופא, אתה לא יכול לעצור ולהשיל מעליך את החלוק ואיתו את התפקיד, ולכן חשובות אותן הפוגות שמאפשרות לך לכתוב את מה שעל לבך". יומו של פרופ' דן כספי, מנהל המכון הראומטולוגי באיכילוב, עמוס והוא עסוק מעל הראש בראומטולוגיה, בניהול, הוראה, אקדמיה ומחקר. "בקיצור", הוא אומר, "אני לא יודע איך עוד אפשר לכתוב דברים נוספים".

אבל הוא לא מוותר על כתיבת הפרוזה והשירה, לכן הוא דואג לקחת חופשות קצרות שבהן יוכל להתנתק מהכל ולכתוב. "הייתי יוצא לשבוע עד 10 ימים של חופש, סוגר הכל סביבי, יושב וכותב. חצי שנה או יותר לאחר מכן, הייתי שוב עוצר, חוזר לכתיבה וממשיך מאותו המקום בו עצרתי".

לוקח הפסקות כדי לכתוב - ספרו של פרופ' דן כספי

באשר לשירה, כאן כבר יותר קל לו, "שירה היא לא פשוטה כסאגה, אבל יותר קל להכיל אותה ביום-יום, בהפוגות שלך בתחנות דלק ובבתי קפה. כתיבה של סיפורת היא יותר מסובכת, לכן הכל כתוב בקפיצות, או כאסופת סיפורים. למשל הרומן שיצא ב-2009 כתוב בפרקים-פרקים, כשכל פרק שייך לגיבור אחד והם מתחלפים ביניהם כך שהתאפשר הדיאלוג", מסביר כספי.

תמיד עם עט ביד ופנקס בכיס

אם תשאלו אותו מהיכן מגיעה הכתיבה הלירית, מבחינתו זו תעלומה. "כבר הושמצתי לא פעם על כך שאני כותב סיכומי מחלה ספרותיים מדי", הוא אומר בחיוך. "אני מניח שהנטייה היתה קיימת תמיד, אבל התחלתי לכתוב רק בגיל 40. הלכתי לסדנאות שירה למיניהן והרבה לספריות וחנויות עד שהמשכתי עם עצמי".

היום הוא לא מעז לצאת מהבית בלי פנקס ועט. לעיתים, הוא אומר, הרפואה מתערבבת עם הכתיבה הפרטית ובחלק לא קטן משיריו המחלות והחולים באים לידי ביטוי. "אני גם נוכח שברפואה ובספרות יש מן המשותף, הרבה יותר ממה שנדמה", הוא מסביר, "כי שניהם עוסקים בבני אנוש, בתחושות, בתובנות, בסבלנות בניסוח, בדייקנות ובאיבחון".

פרופ' דן כספי(צילום: ג'ני ירושלמי )

קשה לו להגדיר במילה אחת מהי כתיבה, "זה הלוקסוס שלי, להתחבר עם עצמי. זה להיות באיזה שקט שבו אתה מצליח לשמוע צלילים שביום-יום מוסתרים על ידי ההמולה, וזה גם לברוא עולמות. זה לחיות יותר מאשר לחיות".

ד"ר דרור סופר, מנהל יחידת הטראומה באיכילוב, כותב בעיקר בשביל עצמו, כי יש בו צורך. "הכתיבה מלווה אותי מגיל צעיר ואני כותב שירה מגיל 8", הוא מספר. "הכתיבה היא צורך שבאמצעותו, אני מניח, אני מצליח להביע רגשות וחוויות בצורה מיוחדת שהיא חשובה לי".

הכתיבה היא תהליך שפשוט קורה, הוא אומר. "בדרך כלל זה מתפרץ ללא הקדמה מיותרת, זה יכול להפיע באמצע הלילה וזה יכול להופיע בכל שעה משעות היום. אני נעצר לרגע, כותב על פיסת נייר וממשיך הלאה".

מבחינתו אין קשר בין הרפואה לכתיבה, מן הסתם דברים משתקפים, אבל גם אם לא היה רופא, הוא מודה, היה כותב.

ד"ר דרור סופר - בין טראומה לכתיבה(צילום: ג'ני ירושלמי )

"לויתי אותך,

לשקט

כשנאלמת דום,

ולא היתה בידך

היכולת

לבכות.

הלכתי אתך

למקום בו

פעימות לבך

נעלמו עד תם,

כאשר לא רצית

להמשיך

את חוט חייך

לטוות-

אותו חוט שנכרך

באישך שמעבר,

היחיד שלך

שלקח את לבך,

שפסק לפעֹם

בהתרסה לכאבו

ושברונו האיֹם".

(פרידה, עודדה בנין-גורן)

עודדה בנין גורן - מנהלת הסיעוד במחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי תל-אביב, ורפואת אסונות ומומחית מטעם האו"ם לתיאום וסיוע הומניטארי לאזורים מוכי אסון – מנהלת סדר יום משוגע, כפי שהיא מגדירה זאת.

"זו עבודה מסביב לשעון", היא אומרת. "ואני מאמינה שצריך להיות זמין סביב לשעון, אצלנו לא סוגרים את המשרד והולכים הביתה, אתה זמין 24/7 ומגיע למיון בכל שעה אם יש צורך". אך בין לבין היא גם מוצאת את הזמן לשבת ולכתוב, כך שאפשר לומר שהכתיבה לא מתוכננת.

"לפעמים אני משרבטת בעבודה, ולפעמים אני מתיישבת וכותבת אחרי שהגעתי הביתה. התהליך ממש לא מתוכנן, וזה גם קשור למצבים הם אני נמצאת, חלקם מהמיון, חלקם מפעילויות אחרות בהן אני עוסקת. חלק מזה הוא קתרזיס של אותם דברים שאני רואה, חווה או שותפה להם".

בנין-גורן החלה לעסוק בכתיבה כבר כנערה וכתבה לעיתוני ילדים. בהמשך, היא אומרת, הכתיבה הפכה למשוכללת יותר ועד כה הוציאה שלושה ספרים. "אני מניחה שזה דבר שמזין את עצמו, משום שהתוכן קשור בעיקר בחיים המקצועיים יותר. העבודה מעוררת תחושות רבות, זה קורה הרבה למי שעוסק בסיעוד וברפואה. אנחנו עדים מדי יום למראות שלא עוזבים ולא מרפים וזה משפיע".

מוצאת את הזמן לכתוב - עודה בנין-גורן(צילום: מירי גטניו )

בנין-גורן עוסקת במקצוע כבר למעלה מ-30 שנים ועדיין חווה וכואבת לא פעם את כאב המטופלים. "נכון שיש מנגנון הגנה, ואולי למראית עין ישנה קהות מסוימות אבל זה לא באמת כך, ואוי ואבוי אם לא יהיה איכפת לנו. כנראה שהדרך שלי לפרוק את הכאב ואת התחושות זה דרך השיתוף - אם לא אצל אנשים אז על הנייר".