רוצים שהם יקשיבו לכם? אז תיפטרו מהאשמה

ההורים של אתמול קיבלו את שיתוף הפעולה של הילד מתוקף היותם חזקים, על כל המשתמע מכך. ההורים של היום יקבלו את שיתוף הפעולה של הילד מתוקף היותם חכמים. מתוחכמים. ברור אם כך למה האתגר ההורי בימינו מסובך כל כך, ולמה הוא דורש כל כך הרבה למידה.

• איך אתם הופכים את הילד שלכם לשקרן
• בלי לפחד מפינוק: למה צריך לדעת לומר גם "כן"
• מה רע בלהיות ילד היפראקטיבי?
  

אלא שבמקום שבו יש מקום ללמידה יש גם מקום לבלבול וחוסר הבנה. בלבול כזה פגשתי אצל אם חד הורית לילד בן חמש שהגיעה אליי להדרכה אישית. היה לי חשוב להגיד לה שכאשר הילד שלה זועם בכל פעם שהיא מבקשת את שיתוף הפעולה שלו, עליה להראות לו שגם היא יודעת להיות פחות נחמדה, שהיא יודעת להיות אסרטיבית ולדרוש ולא רק להיות נחמדה ולבקש. במילים אחרות: היא יודעת להיות חזקה ולא רק חכמה.

היא הקשיבה לי והרהרה קצת בדבריי, ואז הפתיעה אותי בשאלה שלא חשבתי עליה בכלל. להבנתה, הכעס של הילד הוא צורך רגשי שאנחנו צריכים ללמוד להכיל. לא ככה?

ובכן, כעס הוא אכן ביטוי רגשי, אבל הוא מתפתח על בסיס רציונאלי - האופן שבו אנו קולטים את המציאות. אם הילד גדל להורים שמתסכלים אותו אפשר להבין את התסכול ואת הזעם. במצב כזה הילד קולט את המציאות כפי שהיא והוא מתוסכל שכן המציאות, ובכן, לא משהו. לעומת זאת, אם הילד שלנו גדל בתנאים נורמטיביים ואנחנו, בלי לשים לב, מעודדים אותו לחשוב שהוא נסיך שמגיע לו הכול - ברור שהוא יכעס כאשר הוא לא יקבל הכול.

ההורים בעידן המודרני מכירים בחשיבות הצרכים הרגשיים של הילד, אלא שבדרך לשמירה והגנה עליהם נעשות גם טעויות, כשאחת הגדולות שבהן היא תופעת ה"חנופה".

חנופה

אני לא חושב שיש הורים שחושבים שזה נכון להתחנף לילדים, שזה נכון להתאמץ כדי למצוא חן בעיניהם, לרצות אותם. למה אם כן זה קורה כל כך הרבה? בגלל חוסר מודעות. בגלל הקושי לשים את האצבע על הנקודה שבה זה מפסיק להיות יחס מכבד כלפי הילד ומתחיל להיות דומה יותר ליחס חנפני ומרצה, שלא לומר מפוחד. כדי לאתר את הנקודה הזו ניעזר בדוגמה הבאה.

אם חד הורית לשני ילדים רצתה לעשות להם קצת שמח אז היא לקחה אותם לגלידה אחר הצהריים. הקטנה שלה אכן רצתה גלידה - וקיבלה גלידה. הבכור העדיף קרפ - וקיבל את הקרפ שלו. נשמע טוב?

לא ממש. בסופו של יום השלושה חזרו הביתה מבואסים. כיצד? בבירור דקדקני עם האם התברר כי בזמן שהם ישבו בגלידרייה הבכור התנדנד על הכיסא והאם ביקשה ממנו שיפסיק - ואחרי שעמדה על כך הוא אכן הפסיק. אבל אז הוא התחיל לעשות פרצופים של מסכן והאם, שכל מטרתה בבילוי הייתה לשמח את הילדים שלה ולא חלילה לתסכל אותם, התקשתה להישאר אדישה והחלה לשלוח לעברו פרצופים רכים יותר. הילד, מצידו, לא החמיץ את ההזדמנות להקשות על אמו וככל שהיא התחנפה אליו הוא התחפר בעמדתו והפנה אליה אצבע מאשימה.

אמא מתחנפת - ילד קורבן

הכעס, כאמור, הוא ביטוי אמוציונלי לניתוח רציונלי. במסגרת הניתוח הרציונלי שהילד עושה עם עצמו עולה דבר אחד: אם אמא שלו מרגישה אשמה, אז הוא אמור לכעוס, להרגיש נבגד!

הורים, אתם עובדים קשה. אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם, בדרך זו ו אחרת, אתם חותמים עם הילד שלכם על חוזה לא רשמי שבו אתם אחראיים על האושר שלו. והוא? הוא לא אחראי לכלום. בוקר, צהריים וערב הוא יתבע מכם: אמא! אבא! תסדרו לי את העניינים!

ואתם, כחתומים על חוזה, לרגע לא תחשבו להפר אותו ותמלאו אחר רצונותיו וגחמותיו של ילד בן שש. וא יגיע השלב שבו תבקשו לסגת, אבל זה כבר יהיה קשה מדי כי התגובה שלו תהיה של מי שהפרו עמו חוזה.

אז מה האלטרנטיבה?

הורים, אם הילד אומר לכם "לא כיף לי פה!" אז אתם יכולים לחזור הביתה (למענו) ואתם יכולים להישאר (למענכם), אבל בשביל מה לכם לנסות לשכנע אותו שהוא טועה בתחושותיו? אם הילד אומר לכם שהוא לא אוהב את השניצלים, אז בשביל מה לנסות לשכנע אותו שהוא כן אוהב את השניצלים? 

אנחנו כאן כדי להקשיב לו, אבל לא כאן כדי שיציק לנו. אם הילד רודה בכם תקראו אותו לסדר ותתייחסו לבקשה שלו רק כאשר הוא לומד לבקש. אם הוא משתף אתכם בקשיים שלו תהיו שם בשבילו, אבל אם הוא מאשים אתכם בקשיים שלו הוא חוצה גבול שאסור לו לחצות. קחו את הרצון שלו בתור שיקול, אבל לא בתור השיקול היחידי, שכן התופעה הזו, "קדושת הרצון של הילד", מתישה המוני הורים מודרניים והיא באה לידי ביטוי באופן הבא: הילד יבקש ואני, אבא שלו, אחשוב מיד איך להוציא לפועל. בלי לחשוב אם בא לי, אם מתאים לי, בלי לחשוב בכלל על עצמי. בסופו של יום אכנס למיטתי (אם הילד שלי לא יתפוס לי אותה) ואחשוב לעצמי כמה סבלנות צריך בגידול ילדים.

סבלנות: עקב אכילס

הורים רבים נוטים לייחס לקבלתם את ההתנהגות השלילית של ילדיהם את המילה "סבלנות". להבנתם המשימה לגדל ילדים מצריכה סבלנות מההורים, ומכאן התגובות המכילות אפילו להתנהגות תוקפנית. וכך הסבלנות, תכונה חיובית לחלוטין, הפכה לעקב אכילס של ההורים המודרניים - והיא המכשילה. כי אם להורים רבים היה פחות מהדבר הזה שהם קוראים לו "סבלנות", הילדים שלהם היו מקבלים מסר ברור.

מניסיוני והיכרותי עם הורים ההתייחסות הנכונה או השגויה לילד אינה תוצאה של חשיבה רציונאלית, אלא של מצב רגשי. אם אתם הורים לילדים שמתישים אתכם, אם אתם חשים מובסים בביתכם שלכם, שלא לומר מושפלים, תעמדו לפחות פעם ביום מול המראה, תרימו את הראש, ותגידו לעצמכם: "אני הורה מעולה ולא מגיע יחס כזה! למען האמת - מגיע לי הטוב ביותר! אני אבא טוב ומעתה אני בעל הבית בבית שלי! אני אמא טובה ומעתה אני מלכה בביתי!".

הכותב הוא מדריך הורים ומאמן NLP, מחבר הספר אלוהים בגובה העיניים , מנהל פורום הייעוץ באתר סופר-דדי, ומרצה בנושא ההורות בעידן המודרני. לעמוד הפייסבוק של דני לחצו כאן