הדור המפונק: מי יחזיק לכם את הטישו?

אם הייתה אמת באמרת הכנף: "מרבה נכסים מרבה דאגה", הרי שהייתי אישה מאושרת מאוד. אלא שהקביעה הזו נכונה בדיוק כפי שהיפוכה נכון, או כפי שנכונה האמרה העוקבת של אותו חכם (רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא): "מרבה נשים מרבה כשפים" (אבות ב, ז), כי האמת היא שאין קשר בין כמות הנכסים לעוצמת הדאגה.

 << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• הדור האבוד? בכיינים, אתם "דור הנוח"/ רוחמה וייס
  

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת לך לך  
  

על האמרה הלא נבונה הזו הרבתי לחשוב במהלך השבוע האחרון, נוכח תגובותיכם לטור של שבוע שעבר (פרשת נח). במהלך קריאת הטוקבקים, שאלתי את עצמי למה דווקא הפעם אתם מתאמצים להראות לי שאתם יודעים מי אני, ושאני לא אתם.

סיפרתם לי שאני עשירה, או לפחות מאוד אמידה. טענתם שיש לי כמה דירות, וכמובן, שההורים שלי הרעיפו עלי כל טוב חומרי. יחד, וללא תיאום מראש, טוקבקיבטים רבים נרתמו למאמץ לבנות לי ביוגרפיה נסיכית שבינה לבין האמת נמצא אוקיינוס של פנטזיות.

שאלתי את עצמי למה היה חשוב לכם לחשוב שאני עשירה ומפונקת? על פניו, נדמה לי שבמהלך זה קיוותם לשמוט את הקרקע תחת הטענות שלי נגד קולות הכעס והחרדה חסרי הפרופורציה והמוסר ש"הדור האבוד" משמיע נוכח ההאטה בצמיחה הכלכלית.

אבל אתם ואני יודעים היטב, שבדיוק כפי שאין אמת בטענה "מרבה נכסים מרבה דאגה", גם אין אמת בטענה שלו הייתי עשירה הייתה אובדת זכותי (ויש לומר - אחריותי) לחוות את דעתי על הקשר שבין משמעות החיים וקשיי פרנסה.

ובתפקיד מגיש הטישו

בשנים האחרונות הולכת ונבנית בטלויזיה ובקולנוע וכמובן גם במציאות, דמות חדשה ומעוררת מחשבה,

דמותו של "מגיש הטישו". אתם מכירים אותה היטב – בחדר אחד יושבים יחד שני אנשים (פסיכולוג ומטופל; מנהל בית ספר והורה מבוהל), פעמים רבות זה קורה גם בקבוצה - מישהו משתף בדבר מה שמטלטל את חייו, והוא נרגש ומתחיל לבכות, ומיד נכנסת לפעולה דמותו של "מחזיק הטישו".

עם הופעתה של הדמעה הראשונה, משדר "מחזיק הטישו" חוסר שקט נפשי ופיזי - הוא מתחיל להסתובב בחדר, לפתוח תיקים ומגרות, לחפש ולהושיט לבוכה (בתחושת הקלה ונצחון) את הטישו. כמי שעוסקת שנים רבות בהנחיית קבוצות, אני משתאה לא פעם נוכח המקום המיוחד שקיבל הטישו בתרבות שלנו.

יש מישהו בחדר והוא כואב ובוכה, ואנחנו רוצים להושיע אבל לא יודעים איך, וגם יודעים שפעמים רבות אין איך. למרות ההבנה הבוגרת, אין לנו אומץ להישיר מבט אל העינים הדומעות ולשתוק או לומר (כפי שאמר רבי יוחנן לרבי אלעזר) "על כך בוודאי ראוי לבכות", אז אנחנו מגישים טישו.

לפני פחות משנה מסרו כחצי מיליון אזרחים ישראלים, רובם מבני "הדור האבוד" את מפתחות ניהול המדינה ל"מחזיק הטישו". הם הציבעו לאיש שהסכים להגיד להם שהם נורא מסכנים ושהוא יפתור להם את הבעיות. הם הציבעו לאיש עם החיוך האמפתי שהגיש להם טישו שעליו נכתבה אמרת הכנף: "שוויון בנטל". עד כה הטישו לא פתר שום בעיה והם ממשיכים לבכות.

אין לי נכסים ואין לי טישו

אז מה יש לי? יש זכות נהדרת להקדיש חלקים לא מבוטלים מחיי ללימוד תורה. יש לי תלמידים ויש לי חברותות.

יש לי קצת זמן לכתוב שירים. לפעמים יש לי זמן לפסל. יש לי שני ילדים שממלאים את חיי במשמעות. ובעיקר, יש לי 47 שנות נסיון במציאות, ואני מקווה שלמדתי מהן משהו.

הכי הרבה למדתי מהחברים שהיו לי וכבר אין לי. את השיעור החריף והחשוב ביותר בחיי למדה אותי חברתי ליאורה ז"ל (המוכרת לרבים מהקוראים כד"ר ליאורה אליאס בר-לבב) שהסרטן פלש לחייה באמצע שנות העשרים, וקטף אותה מאתנו בדיוק לאחר יום הולדתה הארבעים.

ליאורה הייתה האשה הכי אמיצה שפגשתי בימי חיי. תחת האפשרות להיחרד מהסרטן היא בחרה ללמוד ממנו, וחייה הקצרים היו מלאי שלווה פנימית, אהבה ואחריות. בעיצומם של ימי הסרטן היא התחתנה, ילדה וגידלה בת נפלאה, כתבה עבודת דוקטורט בתלמוד, העמידה תלמידים הרבה, תרגלה ברצינות רבה מדיטציה, ניגנה וכיירה, והיא תמיד מצאה זמן לחברים הרבים שלה. זיכרה ברוך.

ליאורה לא הייתה מרובת נכסים, ופעם שאלתי אותה אם הקשר בין מצבה הבריאותי למצבה הכלכלי לא מבהיל אותה. היא ענתה בפשטות: "לא". היא אמרה שאנשים רבים שואלים אותה את אותה שאלה, וכמעט לא מאמינים שהיא לא מודאגת מענייני כספים. אבל היא ידעה שאיכשהו עם כסף אפשר כמעט תמיד להסתדר, שהזמן קצר, ושהדברים החשובים באמת לא גרים בחשבון הבנק שלה.

ועכשיו תורה של התורה

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "לך לך", ובפתיחתה אני עדיין אוהבת את אברהם אבינו הנענה לקריאה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).

אהובי, אנשי דור ה-Y, אברהם ההולך, זה המודל שצריך לעמוד לנו מול העיניים. לנוכח תאוות ההישרדות חסרת התוכן של נח,

ניצבת דמותו של אברהם, שנדרש להשאיר מאחוריו הכל וללכת בעקבות האמונה. ללכת אל עבר הייעוד.

התרבות המטריאליסטית היא כלי שליטה מרכזי של ההנהגה הפטריארכלית. הפטריארך רוצה להשאיר את ילדיו קרובים לביתו וסמוכים לשולחנו, ועל ידי כך - סרים למרותו. השליטים אוהבים אותנו נזקקים. הם אוהבים לתת מעט ולחנך אותנו להאמין שאנו זקוקים להרבה, ולכן כדאי לנו להמשיך להמתין בשקט לפרוטותיהם. אברהם, על פי האגדה, בעט בפטריארכיה, הוא שבר את הפסלים של אביו ויצא לדרך חדשה והלך בעקבות אמונתו.

בני "הדור האבוד", כל עוד תמשיכו להאמין שיש לכסף זכות לסובב את העולם, ושההאטה הכלכלית היא האסון של חייכם, אתם תמשיכו להישלט על ידי חרדות, ועל ידי הבטחות סרק של "מחזיקי טישו" מזדמנים. אם אתם רוצים חירות - חפשו משמעות ולא רווחה כלכלית.

כסף יכול להציע נוחות, הוא לא יכול להציע משמעות. כשאברהם מרד באביו ויצא לארץ לא נודעת, הוא הבין את זה היטב.

בהמשך הדרך אברהם נהרס לי

בהמשך הפרשה, אברהם, איש ה"לך לך" מתמכר, לצערי, לתאוות הממון, מוכר את שרה למלכים ויוצא מהם ב"רכוש גדול". אחר כך הוא מגרש את הגר, אחר כך הוא מגרש את ישמעאל, אחר כך הוא עוקד את יצחק. אחר כך הוא משלח מעליו את ילדי הפלגשים. אחר כך הוא מת.

רוב סיפורי אברהם מעציבים אותי מאוד, אבל היום אני מבקשת לזכור לו את ימי נעוריו, את אומץ וחסד ה"לך לך".

האם שמפנזים חושבים על פרישה?

כמה שנים לפני שיעקב בורק שאל את השאלה הזו, שאלו אותה חז"ל:

"אמר רבי שמעון בן אלעזר: הראית מימיך ארי סבל, צבי קייץ (מייבש תאנים בשדה – כך מפרש רש"י) שועל חנוני,זאב מוכר קדירות,בהמה חיה ועוף שיש להם אומנות? והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני לשמש את קוני. והלא דברים קל וחומר – ומה אם אלו שלא נבראו אלא לשמשני הרי הם מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהורעתי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי".

רבי שמעון בן אלעזר מסתכל על עצמו ועל אחיו בני האדם, המתפרנסים במאמץ גדול ובצער קבוע.

ואל מולם - החיות החצופות שמעולם לא טרחו ללמוד מקצוע. וראה זה פלא – החיות חסרות ההשכלה מתפרנסות בלי צער, ודווקא בני האדם, שרכשו השכלה מקצועית, מתפרנסים בצער רב.

זה גם מעליב, אומר רבי שמעון, כי הרי אנחנו, בני האדם, נמצאים בראש הפירמידה אז איך זה שדווקא החיות מתנהלות בנחת?

אלא שבניגוד לצעירי "הדור האבוד", גילוי מצוקת הפרנסה לא הופך את רבי שמעון לחרד או למאשים. רבי שמעון רואה את הקושי ולוקח אחריות: "הרעותי את מעשיי וקיפחתי את פרנסתי", אומר רבי שמעון ורץ להרוויח עוד כמה שעות של עבודה (ואחריהן כמובן – לחזור וללמוד תורה).

רבי שמעון לא מתמכר להנאות החומריות או לחרדה מפני העלמותן. רבי שמעון מבין שאם יש קשיי פרנסה אז מתפרנסים בקושי. זה הכל.

בעצם, זה לא לגמרי הכל, כיוון שיש דבר נוסף שאפשר לעשות עם קשיי פרנסה – אפשר לראות בהם הזדמנות לשינוי עמדה, להבנה מעמיקה יותר של המציאות, ללקיחת אחריות ולקביעת סדרי עדיפויות.

הלוואי שלא נתפתה להאחז בנוחות הכלכלית, ושתמיד יהיה לנו אומץ ללכת.

ושתהיה שבת שלום.