ARTPOP: האשפה החדשה של ליידי גאגא
מצד אחד, האלבום השלישי של ליידי גאגא לא מחדש דבר ביחס לקודמים שלה. מצד שני, את אותו דבר שהיא עושה, היא עושה הפעם פחות טוב. הבחורה המרתקת והמבטיחה ביותר בעולם הפופ הפכה למתישה מכולן
בתעשיית הפופ הבינלאומית, גם אם לא אוהבים לומר זאת, מושקעת המון חשיבה. טובי המוחות בעולם והאמנים היצירתיים ביותר שוברים את ראשיהם מדי יום כדי להביא את הסאונד הבא, כדי לגלות את הכוכב הבא (האמיתי, לא זה עם המסך שעולה), כדי לעצב את המוזיקה הבאה ואת פניה.
"Lady Gaga - "Applause. למה כל המאמץ?
הטרנד הנוכחי של אותם מפיקי/מכתיבי הפופ, כך נדמה, הוא קצת לשים XXX על העולם, ובכל זאת לשחק אותה בענק. זה בלט במיוחד באלבום ובהופעותיה הפומביות של מיילי סיירוס, זה מסתדר היטב עם הפוזה התקשורתית וה"מקצועית" המטופשת של ריהאנה אל מול הצלחתה המטורפת. זה היה גם מאוד ברור בשני אלבומיה ובכל הופעותיה של ליידי גאגא, עד עכשיו.
בתקופה האחרונה, במסגרת מסע יחסי הציבור לקראת אלבומה החדש של גאגא "ARTPOP" שדלף אמש (שבת) לרשת, נדמה שהכל מתאמץ. מאוד מתאמץ. מדי. התלבושות המתוחכמות יתר על המידה, הנסיונות הבלתי פוסקים להציג תדמית ייחודית ובועטת וכן, גם הסינגלים הלוחצים שיצאו עד עתה והקליפ של "Applause" שזכה לכמה וכמה גרסאות-דאחקות, ובצדק.
המאמץ הרב באלבום של גאגא בא לידי ביטוי בעיקר, באופן שלא יפתיע איש, בהפקות המוזיקליות. פול בלייר, המכונה DJ White Shadow שכבר עבד איתה בעבר, בעצם ירש כאן את הבכורה על היצירה מידיו של RedOne, המפיק שעשה מגאגא מה שאנחנו יודעים שהיא, וקיבל את האחריות המוחלטת על התוצר הסופי. רק שבמקום להביא משהו חדש ומרענן, הוא עשה More of the Same, רק קצת פחות טוב.
לראייה, באלבום החדש לא תמצאו אפילו משהו שמתקרב ל"Bad Romance", "Poker Face", "Judas" או "Marry The Night" מהקודמים. אפילו שערורייה הפקתית מסוג "Born This Way" לא תוכלו לאתר בין הקשקושים המוזיקליים של סטפני ג'רמנוטה וה-BFF החדש שלה.
במקום אלה, קיבלנו את "Applause" הבינוני ואת "Swine" המקושקש, את "Donatella" ו"Gypsy" שקצת מנסים להידמות להצלחות העבר אך נופלים בקטנות ואת "Aura" שזה בערך השיר האחרון שמישהו אי פעם היה מסכים לפתוח איתו אלבום. מישהו, פרט לגאגא כנראה.
"מה את רוצה מחיינו?", היתה מחשבה שחלפה לא פעם בראשי למשמע השירים המעיקים הללו שכולם, כמו שכבר הבנתם, נשמעים כמו ניסיון לעשות מה שכבר שמענו ממנה, רק שהפעם זה יצא פחות טוב. הרבה פחות.
ליידי גאגא והפסנתר
צד אחר בקריירה של גאגא, פחות דומיננטי למרבה הצער, הוא יכולותיה הווקאליות הלא רעות כלל שזיהינו היטב כבר בהופעתה בארץ הקודש לפני יובלות. כשגאגא יושבת סולו על הפסנתר זה יוצא אף פעם לא רע. גם כאן, בהתאם לכל האלבום, זה קצת פחות טוב ו"Dope" הוא לא "Speechless" המדהים (והמוצלח עוד יותר בגרסה עם אלטון ג'ון מהגראמי) או "You and I" הדרמטי. אבל לפחות בגזרה זו היא לא כשלה לחלוטין, כמו בשאר האלבום.
גאגא, אם כן, בבעיה. אם תעברו על רשימות השירים בשני האלבומים הקודמים, תגלו לא פחות ממופת הפקתי וגם ווקאלי, בשלל להיטים שכבשו את המצעדים ואת במות ההופעות בעולם, לצד חדשנות ויזואלית מרתקת. לא ברור לי לאן זה הולך מכאן: מה יהיה עם האלבום הזה, מה היא אמורה לשיר על הבמה מתוך האלבום החדש,
מה צופן העתיד ובעיקר איך אחת הבחורות הצעירות והמבטיחות בעולם הפופ הפכה כל כך מתישה, עד שממש כבר לא בא לשמוע את הדבר הבא שייצא לה מהפה או לראות את התחפושת הבאה שהיא תעטה על עצמה.
עם זאת, חוב קטן בן ארבע שנים וחצי צריך לסגור כאן ועכשיו: באוגוסט 2009, בסוף ביקורת המופע שלה בגני התערוכה, כתבתי שאשמח לראות את גאגא מגיעה לארץ פעם נוספת - לאחר האלבום השלישי שלה. כן, זה שיצא עכשיו.
אז בלי קשר לאלבום החדש והבינוני, הגברת הצעירה צברה רפרטואר מפואר של שירים מעולים בשני אלבומיה הקודמים. עם התקדמות השיח הציבורי והדיונים הענייניים על הבאתה לישראל בקיץ הבא, בהחלט ראוי ועדיין אשמח - ונדמה לי שכולנו - לראות אותה שוב אצלנו.
