צאו מהסרט: מקום העבודה הוא לא משפחה
ההנהלה מתייחסת אליכם כבני משפחה, אתם מקבלים ברכות ליום ההולדת ומפתחים חברות אמיצה עם הקולגות? אם כן, אתם בסכנה ברורה ומיידית. אם תקנו את הלוקש שמכרו לכם, תחושת הבגידה בעת הפיטורים תהיה עזה הרבה יותר. על האשליה הגדולה של עולם התעסוקה
גם אצלכם בעבודה קיים המוטו "כולנו כמו משפחה אחת גדולה"? גם אצלכם ההיבט הכמו-משפחתי מככב בטקסי העובד המצטיין ובכתבות העיתון או הפורטל הארגוני? גם אצלכם הברכות הנשלחות לרגל שמחות פרטיות של העובדים וההזמנות הנשלחות לאירועי הדרכה גיבוש ורווחה - כולן פותחות או נחתמות במילים "משפחת... (שם הארגון)"? אז אתם בסכנה! ראו הוזהרתם.
לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי
- נחמדים לכולם בעבודה? אתם סמרטוט ארגוני
- די להתחסד: פוליטיקה בעבודה זה טוב
- מובטלים? הפסיקו לשלוח קורות חיים!
המוטו הזה, שמעסיקים כה גאים בו, ושעובדים ששים להישען עליו, הוא המניפולציה הגדולה ביותר (במודע ושלא), כמו גם התרמית העצמית הגדולה ביותר (במודע ושלא), ששני הצדדים חוטאים בה, בהתאמה. ומי שקונה את המוטו הזה בעתות שגשוג, אוכל אותה בעיתות משבר: למנהלים יותר קשה לפטר והם עשויים למשוך את המצב עד שיסכן גם את כלל העובדים, כלומר אלה שיכולים היו להישאר, ולכם, עובדים, קשה יותר כי לא באמת לקחתם בחשבון אפשרות של פיטורים כחלק מתסריטי החיים הפוטנציאליים שלכם.
בבוא יום פקודה, כשלארגון לא תהיה ברירה והוא יאלץ לפטר אתכם, אתם עתידים לחוש לא רק את הפגיעה הברורה בפרנסה ובאגו, אלא גם תחושת בגידה נוראה: איך זה שנזרקתם מה"משפחה"? הפנמה של טור זה תאפשר לכם לעבור מאשליית המשפחתיות, שהיא רומנטית ומפתה, להבנה פוליטית, ולכן מציאותית יותר, של הסיטואציה הארגונית-תעסוקתית. מי שמראש לא יתפתו לאשלייה, חזקה שיזדקקו פחות להתפכחות הכואבת ממנה, כך שיוכלו להתמודד טוב יותר בבוא אותו יום פקודה.
אשליית הארגון כמשפחה
בואו נאמר את זה באופן הברור ביותר: ארגון או מקום עבודה אינו משפחה! אמנם אתם נמצאים בו שעות רבות, אמנם אתם מפתחים יחסי קרבה ואף ידידות אמיצה עם קולגות, מנהלים וכפופים, אך היבטים טבעיים אלה רק מחזקים את האשליה.
במשפחה קיימת מחויבות שהיא כאורך חיי האדם המשתייך אליה בעוד שבארגון, גם אם קיימת מחויבות הדדית כנה, הרי שבעת משבר היא מוּעדת להיפרץ; במשפחה מתקבלות החלטות משלל גורמים רגשיים, בעוד שבארגון הן חייבות להישקל בהיבט ענייני, גם הן עלולות לפגוע במישהו; במשפחה לרוב יסלחו לכם, בסופו של דבר, גם על טעויות גדולות, בעוד שארגון אינו יכול לספק "סליחה" שכזו לאורך זמן, בייחוד במקרים בהם הטעויות גדולות מדי ופוגעות בהישרדותו ובעובדים האחרים; משפחה מתקיימת גם ללא תפוקות ברורות וגם ללא צידוק כלכלי, בניגוד לארגון; ולבסוף: בזמן משבר כלכלי, משפחה אינה יכולה לפטר את חבריה. ארגון יכול. ובצדק.
(אגב, זהו גם שורש הבעייתיות הקשה בעסקים משפחתיים, בהם מתערבבים הצרכים הלגיטימיים של עסק חפץ-חיים, עם צרכים משפחתיים הסותרים אותו).
לכן, אין, לא היה ולא יהיה, ארגון בעולם העסקי שיכול לעמוד בהבטחה הגלויה והסמויה, המודעת והלא-מודעת הגלומה במוטו המשפחתי השגוי! זוהי כרוניקה של משבר ארגוני ואישי ידוע מראש.
הסכנה מוחשית במיוחד בעיירות קטנות ומרוחקות שהן עצמן נתפסות על ידי תושביהן כמעין משפחה, ומועצמת אף יותר כאשר כמה בני משפחה, שכנים וחברים עובדים באותו ארגון (לעתים כי אין אף מקור פרנסה אחר בטווח גיאוגרפי סביר) באופן שהגבול בין הרגשי-משפחתי לבין התעסוקתי-עסקי - מיטשטש.
באופן פרדוקסלי, מי שמצויים בסכנה הגדולה ביותר הם דווקא העובדים הנאמנים ביותר. הם קנו את אשליית המשפחתיות שהארגון מכר להם. ככל שהפנימו אותה יותר, כך זעזוע הפיטורים יכה בהם חזק יותר. לעומתם, עובדים פחות נאמנים, ממילא לא רצו, לא התכוונו ולא ניסו להיות מאומצים ל"משפחה" לתמיד, כך שאינם מוּעדים לשגות באשליית המשפחתיות, וכך חשופים פחות לזעזוע שבהפרתה.
לו העובדים הנאמנים היו מפוכחים-פוליטית, כפי שאנו מלמדים בסדרה הזו, הם היו יודעים שיחסי עבודה הם סחר-החליפין הלגיטימי ביותר שיש: אתם מקבלים משכורת, תנאים, ואולי אף סיפוק מקצועי, פיתוח אישי ואף כיף אישי. הארגון מקבל את זמנכם ומרצכם, לצורך יצור תפוקות, שאותן הוא מתרגם לרווחיות. זה מה שזה. לא יותר. לא פחות. זה לא רגשי במקור - אז בואו לא נהפכו לכזה במהלך שנות עבודה.
במקביל, בואו לא נשפוך את התינוק עם המים: אין לזלזל בנאמנות העובד למקום עבודתו! היא נדרשת וראויה, אלא שלא צריכה להיות עיוורת או שוגה באשליות (אגב, בדיוק כמו בזוגיות רומנטית).
אז למה זה בכל זאת קורה? שני הצדדים אשמים.
המעסיקים
מעסיקים, מנהלים בכל הדרגים, אנשי משאבי אנוש ויועצים ארגוניים, אשמים, לרוב בתום לב, מתוך חוסר תיחכום בתחומי הפוליטיקה הארגונית והטבע האנושי היוצר אצלם אמונה כנה שכך ייצרו סביבה ארגונית המקדמת את כל המרכיבים הקריטיים ביותר להצלחה ארגונית:
הנעת עובדים ברמה אישית וצוותית כאחד; יצירת מחוייבות מירבית לארגון, לחזונו ולמטרותיו; ביסוס תשתית רגשית בליבו של העובד כלפי הארגון, שתשמר אותו לאורך זמן בתפקיד-בארגון; הקניית תחושת בטחון המשחררת את העובד מטרדות הקיום המיידיות ומאפשרת לו להתמקד בתפוקות שעליו לספק; גיבוש צוותי ופיתוח "גאוות יחידה".
אבל לעתים, אשליית המשפחתיות היא מניפולציה רגשית מכוונת מצידם, לשני צרכים מרכזיים:
האחד, מתן הבטחת שווא ודחיית בקשות. למשל, בתסריט הבא: קיימת את חלקך ב"משפחה" בנאמנות ובהצלחה וכעת אתה רוצה קידום שהובטח לך. מכל מיני סיבות הדבר בעייתי בשלב זה. אתה שוקל התפטרות, ואז "מנגנים" לך על המצפון ה"משפחתי": לא עוזבים ככה, חכה עוד קצת, אתה הרי חלק מ"המשפחה"...
השני, טיוח בעיות אמיתיות, מבלי לרדת לשורש הבעיה. למשל, בזמן קונפליקטים בין-אישיים בצוות או תקלות בתהליכי העבודה שגוררות עיכובים בפרוייקט, שוב "מנגנים" לך על המצפון ה"משפחתי": בחייך, תעשה טובה, רק הפעם, לא קרה כלום, תעלים עין...
העובדים
אבל, ידידי הפולנים התעסוקתיים, צאו מיידית משביעות הרצון שאתם מתבשמים ממנה, בחושבכם שתוכלו להטיל את כל האשמה רק על אחרים, כפי שאתם אוהבים. אתם שיתפתם עמם פעולה ברצון רב. כן, כן. אתם, העובדים, אשמים באותה המידה ממש!
מאוד נוח להתכרבל בחמימות הכמו-משפחתית ולא באמת לצאת לקור המפחיד בטונדרת שוק העבודה. מאוד נוח להדחיק שגם עם כל הרצון הטוב של מנהל-ארגון-מעסיק, בעולם כלכלי דינמי ותחת מיתון מתמשך, לא ניתן להבטיח תעסוקה לכל החיים (כבר אמרנו בפרק הראשון שאנחנו לא מדברים על חברות ממשלתיות-הסתדרותיות-מונופולים - בהן רק הפז"מ והקירבה לוועד קובעים).
מאוד נוח להישאב לשגרה ולפעול על אוטומט (מה שמוריד קריטית את שווי השוק שלכם בבוא יום פקודה), מבלי לטרוח להמשיך ללמוד, להיות סקרנים, לאמץ טכנולוגיות חדשות, לדעת מה קורה בשוק, להתפתח מקצועית ואישית ללא הפסקה (מה שמעלה את אותו שווי שוק ויכול להצילכם בבוא אותו יום פקודה).
כי בסופו של דבר חברים, זה כמו באימרות שלימדתם את הילדים אך שכחתם בעצמכם: מי שטורח בערב שבת - אוכל בשבת. ולהיפך. לך אל הנמלה עצל - ראה דרכיה וחכם. ה"טירחה" היא המוטיבציה והיוזמה האינסופית להתקדם, ללכת עם הזמן, להיות חיוני ובעל ערך מוסף אמיתי לארגון. ה"נמלה" היא העובד החכם פוליטית והמנווט עצמו בחוכמה בפוליטיקה הארגונית, תוך תיקשור ממוקד וברור של הערך המוסף שלו, כך שבהתנופף חרב הפיטורים, סיכויים שתדלג עליו - גבוהים.
ואיפה אתם על הסקאלה הזו? עצלים פוליטית או נמלים פוליטיות? כתמיד, הבחירה - שלכם.
הכותבת היא מנכ"לית BossProblem הפורטל להצלחה בעבודה , יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
