אשכנזים, מזרחים וערבים: דו"ח חושף הפער
65 שנה לאחר הקמת המדינה, דו"ח שמפרסם מרכז אדוה חושף את הפערים בין אשכנזים למזרחים ובין כלל הציבור היהודי למגזר הערבי בישראל. מחברי הדו"ח: "השוק והמדינה משלבים ידיים כדי לייצר ישראלים שווים ושווים יותר"
הפערים בישראל בין אשכנזים למזרחים ובין כלל הציבור היהודי למגזר הערבי נחשפים בדו"ח שמפרסם היום (ד') מרכז אדוה על המצב החברתי במדינה בשנת 2013. הדו"ח מצייר תמונה דיכוטומית של החברה הישראלית: מצידה האחד של התמונה, נמצא ציבור משכיל החי חיי רווחה ושפע, הודות לכלכלה מתקדמת המספקת שפע של מקומות עבודה בשכר גבוה ומערכת השכלה גבוהה שמעניקה הכשרה מתאימה לאותן עבודות.
מהצד השני של התמונה, נמצא ציבור שמתקשה להגיע אל אותם מוסדות להשכלה גבוהה ולכן גם אינו לוקח חלק ברווחה הכלכלית שחווה הציבור האחר.
מנכ"ל הביטוח הלאומי: "עוני הוא חולי, מי שעני - חולה"
"שכר הולם - היעד הכי חשוב במאבק בעוני"
למ"ס: השכר הממוצע עלה ב-1.7% ל-9,050 ש'
שתי הקבוצות המנוגדות כל כך נבדלות זו מזו בכל פרמטר כלכלי-חברתי, אך לא רק בפרמטרים הללו. מפרידים ביניהם גבולות אתניים מובהקים וקשיחים. דירוג היישובים בישראל לפי אחוז דורשי העבודה שבהם, ממקם כמעט את כל היישובים במגזר הערבי בתחתית הרשימה, עם שיעורי אבטלה דו-ספרתיים. ברוב הישובים היהודיים רמת האבטלה אינה חוצה את רף ה-5%.
הגבול האתני אינו עובר רק בין ערבים ליהודים, גם לאחר שני דורות, הוא ממשיך להפריד בין יוצאי אירופה ליוצאי צפון אפריקה ואסיה. רמות השכר של צאצאי העולים ממדינות האסלאם מוסיפות להיות נמוכות משמעותית מאלו של צאצאי העולים מארצות הנצרות. רמות ההשכלה והתעסוקה בחלק מעיירות הפיתוח שנבנו על מנת לאכלס את העולים בשנות ה-50 של המאה הקודמת, קרובות יותר לאלו של המגזר הערבי מאשר לאלו של הישובים המבוססים בארץ. שתי כלכלות מתקיימות זו לצד זו, והקשר ביניהן נראה קלוש.
שכירים עירוניים אשכנזים מרווחים 42% יותר
על פי נתוני הלמ"ס, שנכללים בדו"ח של מרכז אדוה, עמדה ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים אשכנזים בשנת 2012 על 42% מעל ההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים. ההכנסה של שכירים עירוניים מזרחיים עמדה באותה שנה על 9% מעל ההכנסה הממוצעת בעוד שהכנסתם של שכירים עירוניים במגזר הערבי עמדה על 34% מתחת להכנסה הממוצעת.
פערי השכר משתקפים היטב גם בנתוני השכר של הבכירים במשק. ב-2012, מגלה הדו"ח, עלות השכר של מנכ"לי 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("תל אביב 100") עמדה, בממוצע, על סכום שנתי כולל של 4.519 מיליון שקל או 376.6 אלף שקל בחודש. עלות השכר השנתית הממוצעת של כל 5 נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמדה על 3.421 מיליון שקל או 285.1 אלף שקל בחודש.
על פי הדו"ח, עלות השכר הממוצעת של המנכ"לים של אותם חברות הייתה גבוהה פי 42 מהשכר הממוצע במשק (שעומד על 9,018 שקל לעובדים ישראלים) ופי 87 משכר המינימום באותה שנה (4,300 שקל).
מחברי הדו"ח - שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ואריאן אופיר - מציינים כי בעוד שהפערים בין אשכנזים למזרחיים הולכים ומצטמצמים עם השנים, ניתן להבחין במגמה של התרחבות בפערים שבין יהודים לערבים. בשנת 2004, למשל, ההכנסה הממוצעת של שכירים ערבים הייתה נמוכה ב-24% "בלבד" מההכנסה הממוצעת של כל השכירים העירוניים.
רמות השכר הנמוכות, לצד שיעור האבטלה הגבוה בישובים ערביים, מובילים לפערים עצומים בין שיעורי העוני בשני המגזרים השונים. תחולת העוני במגזר הערבי נעה בעשור האחרון סביב הרמה של 50%, כלומר, קרוב למחצית מהמשפחות מוגדרות כעניות. בכלל האוכלוסייה בישראל, שיעור העוני נע בעשור האחרון סביב הרמה של 20%, שנחשבת גם היא לגבוהה יחסית למדינה מפותחת. במגזר היהודי, לעומת זאת, תחולת העוני נמוכה מ-15%.
פערי השכר באים לידי ביטוי במדד הג'יני המשקף את רמתו של האי שוויון בישראל - מן הגבוהים בארצות ה-OECD: ב-2010, ישראל, עם מדד ג'יני בגובה 0.376, הייתה ממוקמת במקום ה-5 מבין 35 מדינות. מאז אמצע שנות ה-80, האי שוויון – מדד ג'יני - גדל בחלק מארצות ה-OECD ובממוצע, ב-5.3%. בישראל עלה מדד הג'יני מ-0.326 ל-0.376 – עלייה של 15.3%.
פערים גדולים גם בהשכלה הגבוהה ובבריאות
הפערים העצומים בין שני המגזרים ניכרים גם בהישגים החינוכיים. בשנת 2011-12 למדו 13.8% מבני 20-29 בישראל במוסד אקדמי כלשהו (אוניברסיטה או מכללה). במגזר הערבי, עמד שיעור הסטודנטים באותם גילאים על 7.5% בלבד. בעיירות הפיתוח הוא עמד על 13.4% ובישובים המבוססים בארץ על 21.8%.יש שיראו בפערים הללו השתקפות של הפערים הכלכליים - היכן שמרוויחים יותר, שם יהיו יותר סטודנטים. יש שיראו בפערים החינוכיים את הגורם העיקרי לפערים הכלכליים - היכן שהולכים פחות לאוניברסיטה, שם מרוויחים פחות בשלב מאוחר יותר בחיים.
הפערים נשמרים גם ביכולת לרכוש שירותי בריאות. ב-2012 ההוצאה החודשית של משקי בית בעשירון העליון על ביטוחי בריאות פרטיים או משלימים עמדה על 489 שקל, בעוד שזו של העשירון השישי עמדה על 243 שקל וזו של העשירון השני על 111 שקל.
כך גם באיכות שירותי הבריאות שמספקת המדינה: ב-2011 המשיך להתרחב הפער בין המימון הרצוי ובין המימון המצוי של סל שירותי הבריאות שמעניקות קופות החולים. אילו היה הסל מתעדכן במלואו מדי שנה, המימון שלו היה עומד ב–2011 על 48.83 מיליארד שקל, לערך, בעוד שבפועל הוא עמד באותה שנה על 32.67 מיליארד שקל.
במרכז אדוה בחרו לתלות את האשמה במדיניות הרווחה והמיסוי של הממשלה. לטענת מחברי הדו"ח, ממשלת ישראל בחרה בעשור האחרון להחליש את המנגנונים הממשלתיים שאמורים לאפשר שוויון בגישה לחינוך, תשתיות, בריאות ומקומות עבודה. בו זמנית, הקלה את נטל המס על המגזר העסקי, אשר לא עשה שימוש מספיק ברווחיו על מנת ליצור מקומות עבודה, והגדיל במקום זאת את השקעותיו בחו"ל.
"השוק והמדינה משלבים ידיים כדי לייצר ישראלים שווים ושווים יותר, כמאמר ספרו הידוע של סמי מיכאל", כתבו מחברי הדו"ח. "זה כמובן פוגע בראש ובראשונה באלה השווים פחות - כמעט שלושה רבעים מכלל הישראלים משתכרים פחות מן השכר הממוצע. זה פוגע גם בחברה ובכלכלה בכללותן, שכן חוסנן תלוי בהצלחתו המתמשכת של המיעוט המאייש כיום את תעשיית ההיי-טק ואת המוסדות הפיננסיים".
לפנייה לכתב/ת 
