למה אנשי הקבע עולים לנו כסף?

צריך להפריט צבא, כן או לא? בטור הקודם בסדרה הבטחונית-פילוסופית-כלכלית הזאת, הצגתי את מארי רוטברד. רוטברד מגדיר את עצמו כאנרכו-קפיטליסט, כלומר, אנרכיסט שחושב שכל מערכת שמופעלת בימינו על ידי המדינה, צריכה להיות מופרטת.

לטורים נוספים של אושי שהם קראוס

• ימין ושמאל כלכליים? הבל הבלים
• האיום האיראני ותקציב הביטחון: רק תירוץ?
• כלכלה בלי סנטימנטים: כמה עולה אדם מת?
• האם אפשר להפריט את הביטחון הלאומי
• האם השוק החופשי הוא יצור שחושב בעצמו?
  

את הרחובות צריך למכור לאנשים פרטיים או לחברות, כנ"ל את מערכות הביוב. הכל. גם את הצבא צריך להפוך למיליציות שפועלות בשוק חופשי. התפישה הזו די קיצונית. היא מעוררת הסתייגויות רבות. רובן מוצדקות בעיני.

והיום, בטור הזה, אנחנו פונים לכיוון שמאל (ביחס לרוטברד); נעסוק באיש שחושב שישנם דברים שלמדינה אסור להפריט. דברים שאסור לתת לשוק החופשי לנהל. הדברים האלה הם תשתיות (האיש היה מתנגד למעין ההפרטה של כביש שש), חינוך וכמובן צבא.

והאיש שלנו הוא לא אחר מאשר אדם סמית, ממציא, הוגה ויוצר הכלכלה המודרנית ותפישת השוק החופשי. כן, האבא של הכלכלנים המודרנים אוהב את יצירתו; השוק החופשי, אבל חושב שיש לה גבולות.

אספני פטל וקוטפי תפוחים

אדם סמית עוסק בסוגיה הצבאית בספרו "עושר העמים". ושם הוא מציג סקירה היסטורית של התפתחות המערכת הצבאית. איני בטוח שהסקירה הזו מבוססת היסטורית, אבל היא בוודאי עוזרת לו להציג את ההגיון של התפישות שלו.

בתחילה, כך הוא כותב, היינו, בני אדם ציידים ולקטים. אחר כך בייתנו את בעלי החיים והפכנו חקלאים. חיינו ונלחמנו. כל גבר, בזמן הזה, היה צייד או עובד חקלאי. הוא היה בעל כושר גופני טוב. הוא יכול היה לשמש לוחם בכול סכסוך.

מלחמות התארגנו להן מחוץ לעונת העבודה. האנשים היו פנויים יחסית. כל חבר בקבוצה היה מוציא את כלי הנשק שלו וקופץ קדימה להלחם. המלחמה, מסכם אדם סמית, לא עלתה לחברה כסף. לא היה צורך בקבוצת מממנים שתחזיק על חשבונה קבוצה של לוחמים. אם, כך, אנחנו שואלים, מה קרה? והתשובה נעוצה במפעל סיכות קטן שאדם סמית חיבב.

סיכות, איזה יופי

מה שקרה הוא שהתרחשה מהפכה תעשייתית. קשה להגדיר תקופה. אולי המאות ה-17 ובעיקר ה-18 וה-19. הומצאו המצאות מכניות כמו מכונות אריגה וטוויה ומנועי קיטור. הוקמו מפעלים. בני משפחות שבמשך מאות שנים יצרו בבית בגדים הפכו לפועלי יצור.

והחשוב לעניינינו, כדי לאפשר יצור מהיר ומתקדם התפתחה שיטת חלוקת העבודה. מהי חלוקת עבודה? קשה להסביר כמה זה חשוב, מפני שאנחנו נולדנו ואנחנו חיים בעולם כזה.

אחד כימאי. שני פיזיקאי. אחד נהג אוטובוס ושני נהג סמיטריילר. ועוד יותר מזה: פיזיקאי של מערכות בריאות, בנקאי השקעות המתמחה בנגזרות. סוחר כלים משומשים מאנגליה הויקטוריאנית ועוד ועוד.

אבל סמית, שהיה עד לצמיחת התופעה הזו, מלא התפעלות. מפעל סיכות. כן, הוא ראה בזמנו מפעל סיכות שפועל בשיטה כזו. אחד חותך כל היום חוטי מתכת דקיקים. שני משייף חודים ושלישי יוצר את הכובעונים הקטנים בראש הסיכה. איזה פלא. ולפלא הזה השלכות חברתיות רבות. השלכות שרלבנטיות גם למערכת הצבאית.

מקצוע חיילות

כמו שנעלמה הסדנא המשפחתית ליצור בגדים, שבה כל בן משפחה ידע לעשות הכל, כך נעלם החייל האזרח שנלחם בהתאם לדרישה. גם מקצועות הצבא הפכו למקצועות מוגדרים יותר ומשוכללים יותר. מפעיל תותח. פרש. בוודאי עוד תפקידים בצבא של תקופות כאלה. בימינו זה בולט עוד יותר כמובן: החל מנהג טנק, ועד מפעיל מערכות התקפה ממוחשבות.

התמחות. התמחות. התמחות. והתמחות כזו מחייבת קבוצה של אנשים שצריכים להתפנות מכל עבודה במשק. אנשים שמקדישים את הזמן שלהם להתמחות שלהם ולאימונים. והאנשים האלה שומרים על כולנו ונלחמים עבור כולנו.

ולכן, אפשר להגיד שלמרות שהם לא מייצרים מוצרים בתוך המשק, הם בכל זאת מייצרים משהו משקי. בטחון כללי ומסגרת שמאפשרת למשק לתפקד. ואת האנשים האלה הציבור צריך למממן באמצעות המיסים שהוא משלם.

המסקנות של אדם סמית

לסמית כמה מסקנות אופרטיביות. קודם כל, הציבור מממן את הצבא והוא לא שייך באופן ישיר לשוק החופשי. את זה כבר אמרנו. המסקנה השניה קושרת את הצבא לשוק החופשי ומעלה כמה שאלות פילוסופיות מוסריות.

השאלה היא באיזה סכומים צריך הציבור למממן את הצבא? כמה צריך להפריש לבטחון וכמה להוצאות כמו חינוך ותשתיות? לאדם סמית יש תשובה עקרונית. הסכומים שיועברו לצבא הקבע צריכים להתבסס על תחשיב כזה: סך כל התפוקה של המשק פחות מה שצריכים האזרחים כדי לחיות.

והנה, אנחנו נוחתים מיד לתוך הוויכוח הגדול שבתוכו אנחנו מצויים עכשיו. הוויכוח על משכורות אנשי קבע.

מה אנחנו באמת צריכים כדי לחיות?

כמה כסף אנחנו צריכים להפריש לבטחון? הרי תיאורטית כולנו יכולים לחיות על לחם, מרגרינה ועוף פעם בשבוע. (חלקינו חי ככה כל הזמן). כל היתר יילך לבטחון. (אני כמובן מקצין).

אבל לא, אנחנו מזדעזעים. הרי יש לנו צרכים. למשל, תשתיות, למשל, בריאות ציבורית, למשל גנים חינם לבני שלוש. אז מה נשאר לבטחון? נפחית מהקופה הכללית את....את מה? כאן אנחנו צריכים לקבוע מה הכרחי עבורינו ומה יוקצה לבטחון.

והנה, אנחנו נופלים ישר לתפישות השונות שלנו על מצבנו באיזור. עד כמה אנחנו מאויימים. עד כמה אנחנו בסיכון?

והנה, חזרנו לפוליטיקה דמוקרטית. אבל גם הגענו לכלכלה התנהגותית; התחום שבודק את הכשלים שלנו בתרגום המציאות ואת כשלי קבלת ההחלטות שלנו. על אלה בשבוע הבא.

ולסיום הערה:

המערכת של ימינו מורכבת לאין שיעור. סיוע בטחוני מארה"ב לא היה מוכר לאדם סמית וגם לא בריאות ציבורית מפותחת. מה שהוצג כאן הוא רק שלד לדיון. שלד שיצר אדם סמית.

ד"ר אושי שהם-קראוס , פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר ומעביר הרצאות לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו "קצה הקרחון על חברה וכלכלה" מדי יום רביעי לאחר חדשות 12:00 ברשת א' של קול ישראל