טריאתלון כפול 4: המסע של צחי לאיש הברזל

"שיט", סיננתי לעצמי. לא שמעתי את השעון וכבר 5:15. יש לי רק חצי שעה לזוז לאימון רכיבה. אבל קודם יש מטלות: כריכים לילדים (ועוד אחד ללא גלוטן, הכנה ארוכה), שירותים, קפה ו"משהו לילד", ג'לים ומים בבקבוקים. הזמן עובר, הלו"ז על הקצה.

אני עולה לחדר השינה ומחפש בגדים (למה לעזאזל לא הכנתי מראש?!) ואז... אשתי, מנומנמת למחצה, מלמלה בפליאה: למה אתה מכין עכשיו את הדברים? מה, אתה לא יכול להירדם? כמה רעש עשית למטה".

"מה להירדם?!", שאלתי. "אני עוד שנייה מאחר!". והיא נופלת מצחוק: "השעה 00:10. בוא, בוא לישון".

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

מתעניינים בטריאתלון ?

• מתכוונים להשתתף בטריאתלון? ככה תגיעו מוכנים  
• מהכורסה בבית לטריאתלון ב-12 שבועות. אפשרי?  
• מאנורקסית במשקל 42 ק"ג - למנצחת טריאתלונים
  

טריאתלון כפול ארבע

לפני כשלוש שנים הייתי במשבר. אחרי עשר שנות ריצה הברכיים אמרו נואש: סיימתי אז את חצי מרתון תל אביב עם כאבים חדים בברך שמאל ועם הידיעה ש"זהו זה", כנראה לקראת גיל 40 הגוף משתנה והמשפט שהשמיעו תמיד חבריי האורתופדים, "ריצה זו פרנסה טובה בשבילנו", אכן נכון ואיאלץ להפסיק.

איירונמן הוא למעשה טריאתלון כפול ארבע: מתחילים בשחייה של 3.8 ק"מ, ממשיכים ברכיבה של 180 ק"מ, השקולה למרחק בין תל אביב לחיפה וחזרה, ומקנחים במרתון - 42.2 ק"מ. הכל כמובן באותו היום.

מהיכרותי עם עולם האולטרה-סבולת ידעתי שלא אתחיל תהליך כזה מבלי לקבל אישור ממשפחתי, או ליתר דיוק מאשתי. גוללתי בפניה, מבלי להשמיט פרט, את כל מה שיקרה בחודשים הקרובים. אותי כאבא שלא יהיה בבית בבקרים, שיהיה עייף רוב הזמן, שלא יצא בזמן הקרוב ליציאות "של המבוגרים", שבתות שיישרפו על אימונים - ובעיקר הקצאת אחת מאונות מוחי לאימונים ומה שמסביבם.

אשתי, שהיא בעצם אשת הברזל האמיתית בסיפור הזה (ותסלח לי מרגרט תאצ'ר), רתמה כוחות של איירוניסט ותיק והתייצבה לצדי. ההתחייבות הזוגית "באש ובמים" קיבלה משנה תוקף בביתנו בשנה האחרונה. באש, במים ובאופניים.

550 יורו - ונרשמתי לתחרות איירונמן באוסטריה. תוך 15 שעות ההרשמה לתחרות נסגרה וכל המקומות נמכרו.

רוכבים 180 קילומטר - אחרי השחייה ולפני המרתון. צחי כנען באיש הברזל אוסטריה

קשה באימונים ועוד יותר קשה באימונים

בסך הכל התאמנתי לקראת איש הברזל כ-600 שעות ייעודיות, השתתפתי בחמישה טריאתלונים, בשני חצאי איש ברזל ובשני מחנות אימון.

השחייה. אני מתעב שחייה בבריכה, ולמזלי מצאתי עוד כמה משוגעים שהסכימו לשחות בים כל החורף. שוחים בחליפות שחייה, 6:30 בבוקר וקר, קר נורא עדיין. יוצאים מהמים, לעתים גשם בחוץ, קור של 10-5 מעלות - כ-30 מעלות מתחת לטמפרטורת הגוף. מילא שקר במים, אבל גם אחרי שמתנגבים ומתלבשים הגוף רועד, לפעמים אפילו שעה-שעתיים אחר כך.

הרכיבה. הקושי באימוני הרכיבה מתחיל אחרי שלוש שעות רכיבה: פתאום הגב והישבן כואבים, שינוי התנוחה ותזוזה מתמדת לא תמיד מביאים להקלה המיוחלת ובעיקר קצב הרכיבה יורד. אני נלחם, מתרכז, שם לב יותר לדופק ומקפיד על סיבובי רגליים בקצב נכון (80-70 סיבובים בדקה). למדתי שבקשיים גופניים אני מקבל כוחות מהקראת שם אשתי וילדיי בסדר עולה ויורד, בשקט כדי לא לעשות בושות.

הריצה. אמנם אני נחשב בקבוצה לאצן טוב, אבל ריצה אחרי אימון רכיבה היא סיפור שונה לגמרי. הרגליים כבדות, כאילו כוח המשיכה החליט להכפיל את עצמו, התנועה שונה ומלאכותית ואני תמיד מופתע - האם הגוף שכח לרוץ? כאצן הייתי בטוח בעצמי (בדיעבד מדי), שארוץ כפי שאני רגיל, פחות מחמש דקות לקילומטר. עם הזמן הבנתי שכל שצריך הוא לחכות בסבלנות, להמשיך לרוץ לפחות שניים-שלושה קילומטר ואז באורח פלא הרגליים מזכירות לי שהן אינן בוגדות בי.

כמו בסרט "מבצע סבתא", "תתחיל הכי מהר ולאט לאט תגביר", כך אומר רן המאמן שלי. בחודשים האחרונים זה דווקא עובד, אבל בכל מקרה אחרי 15-10 קילומטר אני דועך ומת להגיע כבר לאוטו.

השילוש הקדוש. החוכמה היא להרגיל את הגוף לעבור באופן חלק בין הענפים: לשחות ומיד לרכוב, לרכוב ומיד לרוץ, או שלושתם בזה אחר זה. בימי ראשון, למשל, תוכנן אימון שכלל רכיבה לים מהבית ברמת גן, שחייה במשך שעה בים וחזרה הביתה, לרוב עם מעבר לשעת ריצה וסך הכל שלוש שעות. בשבתות מבצעים רכיבות ארוכות של שלוש-ארבע שעות וריצה לקינוח.

גיוון הוא שם המשחק - רכיבה עירונית, רכיבת כביש, ריצה בשטח הררי, ריצה באצטדיון, שחייה בים, שחייה בבריכה.

ריצה אחרי אימון רכיבה היא סיפור שונה לגמרי. כנען בסיום התחרות

לנהל את הזמן באקסל

שישה ימי אימון בשבוע ויום מנוחה אחד - תנאי שהתחייבתי לעצמי עליו. 20-15 שעות אימון בשבוע, ובחישוב פשוט מגלים שאין אימון הקצר משעתיים. הוסיפו לזה שבע שעות שינה לפחות ועוד שעות ארוכות בקליניקה - ותגלו שהזמן הוא משאב יקר. לכן, הפסקתי לחלוטין פעילויות "זוללות אנרגיה" כמו צפייה בטלוויזיה ושיטוטים באינטרנט, והתחלתי לנהל את לוח הזמנים שלי כמו באקסל.

בעבודה עשיתי שינוי משמעותי ועברתי לשלושה ימי טיפול בקליניקה עד 23:00. בשאר הימים הייתי במיטה בשמונה בערב, ובשמונה ורבע כבר ישנתי שנת ישרים. מזל שיש וואטסאפ - הקשר עם העולם, בעיקר החברים, כלל 100 תווים לשבוע, עם הבטחה שאחרי התחרות אני חוזר ובגדול.

בחודשים הראשונים הייתי כל כך עייף עד שמשש בערב כבר חיפשתי איך אוכל לסגור את התריסים וללכת לישון. פרט לימי הקליניקה הארוכים, פשוט לא שרדתי. אשתי האלופה (ראו תאצ'ר לעיל) לקחה בעלות על רוב מטלות הבית. הילדים, שלמזלי כבר גדולים יחסית, למדו לסגור את הבית, להפעיל אזעקה ובקיצור השכיבו אותי לישון. מה שהפליא אותי היה שעם הזמן התרגלתי לתשישות. הגוף הצליח לשרוד יותר שעות ביממה והייתי הרבה יותר ערני על אף העומס הגדול.

החלטתי להיות צנוע כספית ולהסתמך על יכולותיי הטבעיות: להישאר עם האופניים מיד שנייה שרכשתי ב-5,500 שקל (בדיעבד, האופניים הכי זולים ופשוטים שהיו בתחרות) וגלגלים אווירודינמיים מיד שנייה, לוותר על קסדה אווירודינמית ואפילו לא להוריד שערות ברגליים (ולזכות בפחות חיכוך עם האוויר והמים).

4,500 קלוריות בייבי

ביום אימונים אני שורף כ-4,500 קלוריות, ומכריח את עצמי לאכול בלי הפסקה. בטח תגידו "איזה כיף, החלום הרטוב", אבל לרוב זה פשוט יותר מדי. אני מוותר, כמעט, על כל הירקות שמשביעים אותי מדי, ומוסיף הרבה מאוד פחמימות כמו לחם, פסטה, אורז וקטניות.

כצמחוני אני מגדיל את צריכת מוצרי החלב, בעיקר מעזים, כמקור לחלבונים וכמעט שותה שמן זית, טחינה והרבה-הרבה אגוזים להשלמת הקלוריות החסרות. לשמחתי אני מצליח לשמור על משקל יציב ועל אחוזי שומן נמוכים, אך לא מדי כדי לא להחליש את גופי.

"פצצות סוכר" כמו הג'לים המיוחדים וחטיפי האנרגיה הופכים לעונש לא קטן בדפקים הגבוהים במהלך האימונים. אז הם מתוקים מדי, המרקם לא נעים, נתקע בגרון, ובקיצור מלחמה על צריכת הקלוריות. אבל מניסיוני, אם אתפנק ואצרוך פחות מ-200 קלוריות לפחות לשעה לא אשרוד פעילות רצופה בת כמה שעות. אני מתעקש וסובל קצת מבחילות אבל מצליח להתרגל. אני לומד להקשיב לגופי, לבחור את חטיפי האנרגיה המתאימים לי ומוסיף אפילו פתי-בר ברכיבות.

באימונים אני צורך "נוזלים איזוטוניים", שתייה עם מלחים, ומקפיד על פרוטוקול תזונה ושתייה שבדקתי על פני מאות שעות אימון, כדי להפחית את הסיכוי להפתעות ברגע האמת.

ביום אימונים אני שורף כ-4,500 קלוריות. כנען בסיום איש הברזל

חודש לפני התחרות

חודש לפני התחרות הצטרפתי למחנה אימונים ברודוס עם הקבוצה. מדובר בארבעה ימי אימון אינטנסיביים, בלו"ז צבאי עם זמני ארוחות ואימונים מוקפדים. כיף גדול - הרבה שעות רכיבה, ריצה ושחייה.

המרחק עושה את שלו והיכולת להתרכז באימונים ובמנוחה עולה. ביום האחרון רן מבטיח "הפתעה" ומקיים - הטריאתלון האולימפי הראשון ברודוס, הכולל 1.5 קילומטר שחייה, 40 קילומטר רכיבה ו-10 קילומטר ריצה, מתקיים במקרה ביום האחרון למחנה ואנו משתתפים בו.

סחוט רגליים לאחר שלושה ימי אימונים התייצבתי ללא חשש לתחרות. זו הייתה חוויה נעימה, השגתי תוצאה טובה ואפילו זכיתי במקום הראשון בקטגוריית הגיל. אני מרגיש טוב, חזק ומוכן ליום הגדול בעוד ארבעה שבועות.

חמישה ימים לפני התחרות

חמישה ימים לפני התחרות טסתי לאוסטריה עם שניים מחבריי לקבוצה. אשתי הצטרפה יומיים לפני התחרות, ובהחלטה מוקדמת לא צירפנו את הילדים ש"נסחבו" בשנה החולפת לתחרויות שלי באילת, בטבריה ובתל אביב וספגו את האווירה הספורטיבית משחר ילדותם.

איירונמן אוסטריה מתהדר ב-3,000 מתחרים מ-61 מדינות, 202 מהם מישראל - המדינה החמישית במספר משתתפיה. באירוע משתתפים אלופי עולם לצד ספורטאים חובבנים, 12% מהם נשים, 25% מתחרים בפעם הראשונה. 14% משתתפים מעל גיל 65 ו-8% בלבד מתחת לגיל 30. הרוב המכריע, 60%, הם בני 50-35. לאורך הדרך יעודדו 100,000 צופים את המתחרים. 25% מהמתחרים לא יגיעו לקו הסיום.

העיר קלגנפורט, מקום התחרות, נראית כמו חגיגת יום הולדת מושקעת במיוחד – דגלים, מוזיקה ושלטים רבים פזורים באזור. עם זאת, האווירה מתוחה, המתחרים לא חייכנים במיוחד ומכונסים בעצמם.

"גנבתי" כמה אימונים לטעימה ולהיכרות מהאגם שבו נשחה, קצת ממסלול הריצה ומהדרך שבה נרכב. באחת הרכיבות גיליתי שההילוכים לא עוברים חלק ושיש רעש מוזר מהגלגל האחורי. החלטתי לא להתעלם ולקחתי את האופניים למוסך המרכזי של התחרות. שילמתי 85 יורו על התיקון - אבל הרווחתי הרבה שקט נפשי.

יום התחרות

ב-29 ביוני האחרון, בשעה 4:30 בבוקר התחרות, התעוררתי נרגש אך מרוכז מאוד. אכלתי כריך עם דבש ויצאתי לבדוק את האופניים, שהופקדו יום קודם לכן באזור המיוחד להחלפות בגדים וציוד בין מקצי השחייה, הרכיבה והריצה.

השארתי את חטיפי האנרגיה, כדורי המלח וטבליות האדוויל במקום להם המיועד על האופניים וחזרתי לחדר. לבשתי את חליפת השחייה וצעדתי עם אשתי, בדממה, לכיוון האגם, לשם הגיעו אלפי משתתפים ומלווים ו"רעש" השווה אולי לחמישה ישראלים.

למזלי, יצאתי לשחייה בגל הראשון הכולל "רק" 800 מתחרים. המדהים בתחרות הוא שעמדתי לזנק כתף אל כתף עם אלופי העולם. באיזו עוד תחרות אשחק כדורגל עם מסי או אזנק לריצת 100 מטר עם יוסיין בולט?

רעש צופר הזינוק - ויצאנו לדרך. התרבות האירופית המוקפדת התחלפה בשחייה צפופה, מרובת דחיפות ומכות. הצלחתי לשמור על הקצב שתוכנן. בקילומטר האחרון נכנסים לתעלת מים בגובה מטר וברוחב של כעשרה מטרים, מים נקיים נהדרים. מכל הצדדים אנשים מעודדים, אני מצליח לחוש את האנרגיה מהקהל ומגביר מהירות. סיימתי 3.8 קילומטר של שחייה ב-1:07 שעות. התחלה טובה.

שבע דקות להחלפה לבגדי רכיבה, ויצאתי לדרך. חיכו לי שני סיבובים, 90 קילומטר כל אחד. אשתי חיכתה בקהל והפתיעה בשלט גדול עם תמונת שלושת ילדיי. מרוגש, נכנסתי לקצב רכיבה ו"פרוטוקול התזונה" המתוכנן: כ-300 קלוריות ו-750 מ"ל נוזלים איזוטוניים (מלחים וסוכר) בכל שעה. רוב המתחרים יסיימו בחסר נוזלים של שניים-ארבעה ליטרים.

בדרך נראה שכולם בחופשה מיוחדת, מריעים ומעודדים. כיף גדול. המוח ריק ואני ממעט להתפעל מהנוף המדהים של מרחבי אוסטריה. המחשבות היחידות הן על אופן הרכיבה ועל צריכת הסוכרים. על אף הגשם החזק שמחייב האטה מסוימת ברכיבה, סיימתי תוך 5:46 שעות - עדיין עם הרבה כוחות למרתון.

נרגש אך מרוכז מאוד. כנען איש הברזל

You Are an IronMan

כמעט כל המשתתפים בתחרות איש הברזל יעידו שאף על פי שלפניך ריצת מרתון (מה זה 42.2 ק"מ?!), סיום הרכיבה הוא למעשה החותמת שקובעת שתהיה איש ברזל.

רצתי 21 קילומטר תוך שמירה על קצב טוב של 5:25 דקות לקילומטר. ברוב חוצפתי העזתי לחשב את הזמן לסיום, אבל המציאות נראית אחרת ודעכתי לשש-שבע דקות לקילומטר. מיעטתי בצריכת הג'לים שתכננתי בגלל בחילות והתרכזתי בשתיית קולה נהדרת - נוזלים וסוכרים, בדיוק מה שהייתי צריך. עצרתי רק בנקודות שתייה ורצתי בלי הפסקה.

קילומטר לסיום, הרשיתי לעצמי לדמיין את הסוף. נכנסתי לאזור הסיום 11:22 שעות אחרי הזינוק – מוזיקה, מאות מריעים ובתוך כל ההמולה אני שומע את הכרוז אומר - You Are an IronMan. האם זו שמחה? סיפוק? לא בטוח שאני יודע להגדיר. זו תחושה עילאית, נעימה שאין שנייה לה.

חברים ומטופלים שואלים אותי "נו, מה עכשיו?", והתשובה שלי היא שמעולם לא עסקתי בספורט להשגת משימה נקודתית, אלא כחלק מתהליך ארוך שבנה ועיצב אותי כספורטאי וכאדם שחי חיים ספורטיביים. אני מניח שאשתתף בעוד כמה תחרויות איש הברזל ואמצא היכן לרוץ ארוך יותר וקשה יותר מהתחרות הקודמת.

או כמו שצועק זאת מוקי, בשקט קופצני: "הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם נופל וקם, אף פעם לא אפסיק ללכת, עובר גשר ועוד גשר, אני עומד איתן עם ראש מורם".

אבל בינתיים, 5:30 בבוקר שעון ישראל, חזרה לאימונים שגרתיים, לרוב, חסרי כל הוד והדר.

הכותב הוא דיאטן קליני , מתמחה בהרזיה, מטבוליזם ותזונת ספורט