"שושנה חלוץ מרכזי": החמצה מהנקודה
קומדיה ישראלית נוספת עולה לאקרנים ומתיימרת לבדר אתכם בימים קודרים אלו, אלא ש"שושנה חלוץ מרכזי" היא וולגרית מדי, והמסרים החברתיים שלה מוחמצים. גם הנוכחות של גל גדות חיוורת ביחס למעמדה הנוכחי כוונדר-וומן. ועם זאת, יתכן שיש מקום גם להומור המקומי הזה
"שושנה חלוץ מרכזי" אינו מבקש להיות יותר מסרט קיץ מבדר. זוהי מטרה לגיטימית, ובלבד שהיא מושגת. אלא שהתוצאה מעלה במקרה הטוב כמה חיוכים (במיוחד אהבתי את הרפליקה "הכי קישינב שנת 1900"), ונשענת בעיקרה על הומור וולגרי המופנה כלפי הקהילה הלהט"בית, חרדים ומזרחים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ננסח זאת אחרת: בגרסה מוצלחת יותר, "שושנה חלוץ מרכזי" יכול היה להיות התשובה המקומית לקומדיות המענגות של בלייק אדוארדס, ובמיוחד "ויקטור ויקטוריה". אבל הדמויות חיוורות מדי, הסיטואציות הקומיות שגרתיות, והקריקטורות גסות להחריד. ולא פחות משמעותי: "שושנה" מתבסס על הפרסונה של גל גדות, וונדר-וומן בשבילכם, כמושא של פנטזיה רומנטית - וזו, מה לעשות, חסרת נוכחות של ממש, לפחות בסרט שלפנינו.
במרכז הסרט ניצבת דמותו של עמי שושן (אושרי כהן הסימפטי), כוכב קבוצת הכדורגל "בני ירושלים" ודמות נערצת בבירה. ערב אחד, כאשר הוא יוצא לחגוג במועדון יוקרתי יחד עם הסוכן האישי שלו (מריאנו אידלמן), שושן נתקל במירית היפה (גדות), ומנסה להתחיל איתה מבלי לדעת שהיא נערתו של איש עולם תחתון מקומי, "כושי" בוקובזה (אלי פיניש). כאשר הדבר מתברר לו, כבר מאוחר מדי.
בתמורה להפצרותיו של שושן שלא לעקור לו ביצה, קראתם נכון, מציע לו "כושי" הצעה אחרת שמהווה איום על גבריותו: עליו לכנס בתוך שלושה ימים מסיבת עיתונאים ולצאת (לכאורה) פומבית מהארון. ההנחה היא, שההכרזה תקבור את הקריירה של חלוץ "בני ירושלים", בוודאי בעבור האוהדים העצבניים, בלשון המעטה, וזה אמנם מה שקורה. הדבר שהשניים לא לוקחים בחשבון הוא, שהיציאה מהארון תהפוך את הכדורגלן המפורסם לגיבור של הקהילה הלהט"בית הירושלמית. וגם זה אכן קורה.
הבעיה היא, שהתסריטאי עודד רוזן והבמאי שי כנות ("אהבה קולומביאנית", "הבורר") לא ממש יודעים לאן להוביל את הסיטואציה הזאת. וכאשר לתמונה נכנסים שלוש מלכות דראג, חרדים זועמים, אוהדים גזענים וצמד פעילים בסצינה הקווירית המקומית (רותם קינן ועינת ויצמן) - הסרט רק הולך ומקבל צביון דידקטי מיגע. במקום להציע מצבים קומיים מקוריים, "שושנה חלוץ מרכזי" ממחזר רגעים מוכרים משלל סרטים שכבר ראינו ושכחנו.
במיוחד אמורים הדברים בכל הנוגע להתחזות שבמרכז הסרט. אפשר לצפות מסרטים, שנדרשים לתחבולה הקומית הזו,
שישתמשו בה באופן שיעמת את הצופה עצמו עם תפיסותיו המקובעות, ועם סטיגמות וסטריאוטיפים רווחים.
הדוגמא הקלאסית היא, כמובן, הסיטקום המיתולוגי "שלושה בדירה אחת" שאחד מגיבוריו היה, כזכור, גבר סטרייט המתחזה להומוסקסואל כדי שיתאפשר לו להתגורר בשותפות עם שתי נשים צעירות. באמצעות הדמות הזו, שגילם ג'ון ריטר המנוח, עסקה הסדרה (ששודרה בשנים 1977-1984) בהומופוביה, שמרנות ובמקומו של השיח ההומו-לסבי בתרבות ובחברה האמריקאית.
אבל גם אם "שושנה חלוץ מרכזי" אינו מתיימר לספק תובנות שנונות במיוחד, מושא הלעג המרכזי שלו נותר דווקא אותה קהילה שהזיהוי עמה נתפס, לכאורה, כ"עונש".
הסרט גם לא משתמש בדמותו של עמי שושן, ובתגובתם של חבריו להצהרתו הדרמטית - במיוחד הקפטן המאצ'ו של הקבוצה שמגלם אנחל בונני - על מנת לתהות על מהותן של גבריות וזהות הטרוסקסואלית, במיוחד בסביבה עתירת טסטוסטרון כקבוצת כדורגל (במציאות, אגב, זכור סיפורו הטרגי של הכדורגלן הבריטי השחור, ג'סטין פשאנו, שבשנות ה-80 היה לשחקן הכדורגל הראשון שיצא מהארון. כתוצאה מכך התרסקה הקריירה שלו, והוא שם קץ לחייו ב-1998).
כאמור, אין כל פסול בסרט שתכליתו היא לבדר. אבל "שושנה חלוץ מרכזי", כמו "בננות", וגם "לצוד פילים", "הדילרים" ו"רווקה פלוס" (לגמרי במקרה, עלילות שלושת הסרטים האחרונים התרחשו אף הן בירושלים) מעיד על הפער שבין הכוונה למימושה. מצד שני, ממש עתה זוכה "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא לחיבוק חם מצד הקהל והביקורת. כך שאולי מוקדם מדי להספיד את הקולנוע הפופולרי הישראלי.
