"חיית הלילה": מציצני, ואתם אוהבים את זה
התקשורת האמריקנית הסנסציונית עומדת במרכז המותחן "חיית הלילה", וג'ייק ג'ילנהול המצוין מוביל אותה לתהומות אפלים כברנש קריפי שלוקח את השאפתנות שלו אל הקצה. הבמאי דן גילרוי, לעומת זאת, קצת נתקע באמצע
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
גילרוי מגיע ממשפחה של יוצרים הכוללת, בין השאר, אב מחזאי זוכה פוליצר, ואח - טוני - תסריטאי ובמאי מצליח ("מייקל קלייטון"). למרות שהוא עובד כתסריטאי כבר 22 שנה, קשה לומר שעד כה הוא התבלט במיוחד. הוא כתב את התסריט לפרויקט היוהרה של טרזם סינג "הנפילה" (2006), את הסיפור שעובד לתסריט ב"פלדה אמיתית" (2011), והיה תסריטאי שותף, יחד עם אחיו טוני (שגם ביים), ב"זהות גנובה" (2012) - הפרק האחרון והלא מאוד מוצלח בסדרת ג'ייסון בורן.
ובכל זאת, סרטו הראשון של גילרוי כבמאי/תסריטאי טוב יותר מכל סרט שבו הוא עבד כתסריטאי. יש להעריך את נכונותו להעמיד במרכז גיבור לא נעים באופן מיוחד - עבריין, חנפן, שקרן, מניפולטור ואדם מסוכן לכל מי שעומד בדרכו. תכונותיו השליליות לא מזכות אותו באהדת הצופים, והסרט לא נרתע מלהתמיד בגישה זו.
אין משמעות הדבר שהצופים מתבוננים במתרחש בחוסר עניין (הסרט מכיל כמה סצנות מותחות במיוחד), אבל העניין של הצופים הוא בהתפתחות הדרמטית עצמה מבלי שהם יחושו אמפתיה כלפי הדמות הניצבת במרכז. בכך הסרט נמנע, באופן מבורך, מהדפוס הנפוץ בשנים האחרונות בקולנוע (ועוד יותר מכך בסדרות טלוויזיה) של דמויות לקויות באופן מהותי מבחינה מוסרית (טוני סופראנו, "פרנסיס" אנדרווד) שבכל זאת זוכות לאהדת הצופים.
כשהפעילויות הקרימינליות הקטנות של לואיס בלום (ג'ק ג'ילנהול) לא מזכות אותו בתמורה כספית או עבודה קבועה, הוא מגלה כיוון חדש לחייו בעקבות מפגש לילי עם ג'ו (ביל פקסטון). ג'ו הוא פרילנסר של צילומי תאונות דרכים, אסונות אנושיים וזירות פשע, ולואיס מחליט לעשות כל מה שנדרש כדי שגם הוא יתפרנס מפגרים. המוטו פשוט וברור: "If it bleeds, it leads" ("אם זה מדמם זה פותח את מהדורת החדשות").
למרות שהוא עצמו מרושש, הוא שוכר מתלמד אומלל למדי (ריז אחמד), ומצליח, בהיותו נטול מעצורים, לפתח קשר עבודה קבוע עם נינה (רנה רוסו, אשתו של גילרוי) עורכת חדשות בערוץ כבלים כושל. החומרים המדממים ופולשניים שהוא מביא יכולים להציל לא רק את התחנה אלא גם את הקריירה שלה. תאוות הבצע והיעדר הגבולות זוכות להזנה הדדית.
אין זו הפעם הראשונה שבה ג'ילנהול מעצב דמות מעניינת ולקויה מבחינה פסיכולוגית. כך היה ב"זודיאק" (2007) של דיוויד פינצ'ר ובשני שיתופי הפעולה שלו עם דניס וילנב "אסירים" ו"אויב" (שניהם מ- 2013). אבל דמותו לואיס בלום היא לא רק לקויה, אלא דוחה. אדם בודד המציג את עצמו כמי שבחר לחיות כך. אמנם הוא אינטליגנטי, אך ניסוחיו המשוכללים מדי, והדרך המנומסת שבה הוא מקבל דחיות (בשלב בו אין לו עדיין שום עוצמה), מרמזים על אדם המסווה מחשבות אפלות.
כבר בפתיחת הסרט הוא עוסק בפעילות קרימינלית, שבמהלכה הוא מבצע אקט תקיפה. אך השעון שהוא חמד מהאדם שאותו התקיף, והעובדה שהוא ממשיך לשאת שעון זה על ידו לאורך כל הסרט, לא מאפשרים לצופים לשכוח באיזה טיפוס מדובר. כשהוא יצבור כוח, יתגלה כמה הוא רחוק הוא יעז להגיע.
ניתן להשוות את בלום מלוס אנג'לס לטראוויס ביקל, הגיבור הניו יורקי של יצירת המופת של מרטין סקורסזה "נהג מונית" (1976). טראוויס צלל לתהומות של פסיכוזה ואלימות שבלום לא מגיע אליהם. חרף זאת, ביקל הוא דמות שעוררה מידה רבה יותר של אמפתיה מכיוון שהצופים יכלו להבין את התהליך של הליכה לאיבוד בנפתולי המחשבה ורחובות העיר. בדמות של בלום יש משהו אפל אך חלול, המותיר את הצופים רק עם הקליפה החיצונית. המתח הגובר בחלקו האחרון של הסרט, אך דקות הסיום הן אנטי קליימקס מאכזב במקצת.
גם אם אין זו יצירת מופת, יש ב"חיית הלילה" ממד חוויתי ובעל ערך של המדבר העירוני הקרוי "לוס אנג'לס". נדמה כי פועלו של הגיבור, נגזר מהכמיהה למגע באמצעות מציצנות נצלנית על סבלו של האחר. הפיכת סבל זה לדימוי וגזירת רווח באמצעות טיפוח פחדיהם של הצופים הופכת לצורה מעוותת, ואולי לצורה היחידה האפשרית בעולם המוצג, ליצירת מגע.
