"להיות שמעון פרס" עלה 600 אלף דולר
80 שעות צילום, שעלו פי 5 מסרט דוקומנטרי ממוצע, הניבו סרט בן 73 דקות המתאר את חיי הנשיא לשעבר. מה עומד מאחורי החלטת הבמאי נפתלי גליקסברג לראיין רק את פרס ונשות לשכתו, ומה הדבר שחסר עדיין לנשיא לשעבר לאחר שזכה בהכרה עליה תמיד חלם?
600,000 דולר - זו עלות ההפקה של הסרט הדוקומנטרי "להיות שמעון פרס", ששודר הערב (א') לראשונה ב"קשת". הסרט, בבימויו ובהפקתו (ביחד עם שני תאני) של נפתלי גליקסברג, צולם במשך 4 שנים ב-7 מדינות. ימי צילומים התנקזו ל- 80 שעות צילום, ואלו הפכו לסרט בן 73 דקות, כשלאורכו מרואיין אחד בלבד: הנשיא פרס.
לכתבות נוספות של יעל ולצר
- לפרסום בעולם הספורט כללים משלו
- הקרב על המסך: ערוצי חדשות בארץ ובארה"ב
- "ישראלים חושבים שהכל נוצץ בלוס אנג'לס"
- קייטי קוריק - להגיש חדשות ב-15 מיליון דולר
בסרט שולבו קטעי ארכיון, ומתוארת האינטראקציה הקרובה של פרס עם הנשים שמקיפות אותו בלשכתו: יונה ברטל, סמנכ"לית בית הנשיא, אפרת דובדבני, המנכ"לית, איילת פריש, יועצת התקשורת והדוברת ועוד. אבל אף מרואיין נוסף לא קיים בסרט. "רציתי לדעת איך הוא מספר את סיפור חייו ומה הוא מרגיש לגביהם", הסביר גליקסברג. למימון הסרט חברו הזכיינית קשת, קרן רבינוביץ', מפעל הפיס ומימון עצמי. אגב, עלות ממוצעת של סרט דוקומנטרי מוערכת בכ-120.000 דולר.
פרס, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שבאוגוסט האחרון מלאו לו 91, שבר שיאים שונים במהלך חייו הפוליטיים. הוא היה בן 24 כשחבר לראשונה לדוד בן גוריון, ונשאר צמוד אליו עד למותו. מאז ועד להיבחרו לנשיאות, תפקיד בו החזיק במהלך 6 השנים האחרונות, עד לפרישתו, לא עזב את המערכת הפוליטית. הוא הגיע לעולם הפוליטי, כך סיפר בסרט, כבוגר כפר הנוער בן שמן, ללא תעודת בגרות וכמי שעד גיל 26 לא ידע מילה באנגלית, אבל את הידע העצום רכש בהיותו אוטודידקט ויודע ספר.
בגיל 29 מונה לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון והיה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית. הוא נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת מפא"י ב-1959, ומאז במשך 48 שנים רצופות היה ח"כ ושר בקואליציה ובאופוזיציה, יותר מכל חבר כנסת אחר עד עכשיו. הוא גם כיהן בתור יו"ר מפלגת העבודה 15 שנה עד 1992, הזמן הממושך ביותר שמישהו החזיק בתפקיד זה עד כה. ב-1994 קיבל את פרס נובל לשלום ביחד עם יצחק רבין ויאסר ערפאת.
אלא שבצמוד לשיאים, היה פרס למוד אכזבות, הוא התמודד בכל פעם מחדש על ראשות הממשלה וכיהן בסופו של דבר רק שנתיים. בפעם הראשונה כחלק מהסכם רוטציה עם יצחק שמיר, ובפעם השניה החזיק בתפקיד חצי שנה בלבד, לאחר רצח רבין, עד שהפסיד בבחירות לכנסת ב-14 לבנימין נתניהו, שהיום, אגב, לפי הסרט, יחסיהם נראים חמים וטובים במיוחד.
מהפך בדעת הקהל
"שמעון פרס", אומר עליו אחד ממקורביו, "תמיד היה איש של קצוות. או שקיבל גילויי אהדה בלתי מסוייגים, או קיתונות של רותחין. את המהפך אפשר לסמן בין שני אירועים: בין הקהל שהשיב לו בשאגה "כן" לשאלתו לאחר ההפסד בבחירות 1997 "אני לוזר"? לבין המעמד ה מרגש ביולי 2012 , אז העניק לו הנשיא אובמה את מדליית החירות הנשיאותית. תמיד בחו"ל הוא כובד יותר, בחו"ל הוא לא ספג את הקנאה שאותה ספג מהבית בישראל".את המהפך בדעת הקהל עליו, את גילויי הכבוד וההערכה וההערצה, עשה פרס ללא ספק במהלך שש שנות הנשיאות, בין היתר על שהחזיר למוסד הנשיאות את כבודו לאחר פרשת קצב, ובהיותו 'צעיר לנצח', שאף נחקר גנטית על כך. "יש לי המנה הקטנה ביותר של אגו והמנה הגדולה ביותר של שירות ציבורי", היה אחד ההסברים של פרס לעובדה שעם הזמן חל המהפך ביחסו של עם ישראלי אליו.
באופן טבעי חלק מהסרט נגע ביחסים הלא מוסברים בין פרס לסוניה, אשתו. פרס הוא הנשיא הראשון והיחיד עד היום שנכנס לתפקידו כשאשתו אינה שותפה לתפקידו. היא לא הגיעה לטכס ההשבעה, לא ליוותה אותו בדרכו כנשיא ולא חלקה איתו את בית הנשיא בירושלים. סוניה נשארה בביתם שברמת אביב עד יום מותה.
"אלוהים העניש אותי", אומר פרס בסרט, "סוניה רצתה שאצא לפנסיה ואני ידעתי שאני לא מסוגל. כל חיי אני עובד, ולא ראיתי את עצמי יום אחד הולך לים עם כלב ומסתכל על השמש. אבל כיבדתי את דעתה". פרס לא היסס לרגע בתשובה לשאלתו של גליקסברג, אם לדעתו סוניה היתה נישאת לו שוב גם היום. "כן, נתתי לה אהבה", פירש את תשובתו.
נשארו כמה סודות
גליקסברג כבר החל לעבוד בינתיים על סרט עלילתי חדש בארה"ב, בעקבות הפרס בסך קיבל 25.000 דולרים, שקיבל בפסטיבל חיפה האחרון. בסיום הקרנת הבכורה, שהיתה בסינמטק בשבוע שעבר, הוא נראה מרוצה: "למרות ההתנגדות מצד רבים בתחילת הצילומים, התעקשתי שהסרט יתמקד אך ורק בפרס. רציתי לשמוע ממנו איך הוא מספר את סיפור חייו, איך הוא רואה את עצמו במהלך עשרות השנים האלו, ולא אחרים שיספרו עליו. לשמחתי, צדקתי".
- האם, לדעתך, פרס סיפר את האמת? הוא הסכים לעמוד מול עצמו חשוף לגמרי, או שבכל זאת בחר לעשות אלימינציה למול המצלמה?
"אני לא יכול לענות על כך. אני יודע שפרס עמד באומץ וענה על כל שנשאל, ופתח את ביתו ורגשותיו בפנינו".
את התשובה לשאלה זו אולי סיפק פרס עצמו, כשאמר בתחילת הסרט: "יש היום טרנד של חשיפה עצמית. הסכמתי לצילומים, ובכל זאת אני רוצה לשמור לעצמי כמה סודות". ונראה שהוא שמר.
ניתן לסכם ולאמר שפרס - שאמר: "תמיד הייתי צעיר בין זקנים וזקן בין צעירים" - ביקש לעצמו במהלך שני שליש מחייו עד כה את ההכרה בעובדה שאינו לוזר. למרות שטען שמעולם לא רדף אחרי גדולות ונצורות, בכל זאת חשוב היה לו שיכירו בפועלו למען המדינה ובעיקר למען השלום.
רק שדווקא בתקופה בה הגיע לשיא וסימן את ה V הגדול על חלומו, ורכש הכרה, כבוד ותהילה - נראה שדבר אחד חסר - האהבה והבית החם אליו חוזרים בסוף היום. הוא אמנם נראה בסרט כמי שאינו מתנהל ברוב יומו לבד, ומוקף באנשים מעריצים ובחברים קרובים, אבל לא לבד אין פירושו לא להרגיש בודד. ופרס, ברגעי האמת של עצמו עם עצמו, נראה בודד. ועל כך יש להצר.
לפנייה לכתב/ת 
