אלה ממדי האוברדראפט: 80% מהמשפחות הישראליות מוציאות יותר משהן מכניסות
דו"ח מקיף של מרכז טאוב ממחיש כמה מעט ממשקי הבית בארץ גומרים את החודש. הפער הממוצע: כ-1,000 שקל. הבעיה חמורה יותר במגזר הערבי ובקרב החרדים. עוד בדו"ח: 60% מהקשישים הערבים עניים, ירידה בהשקעה בבריאות בהשוואה לעולם המערבי, ומחסור מחמיר ברופאים צעירים
המשפחה הישראלית לא גומרת את החודש: כ-80% ממשקי הבית בארץ מוציאים יותר משהם מכניסים. מה שמוכר כסיסמת מחאה נגד יוקר מחיה וגובה השכר בישראל, הופך למציאות מעוגנת בנתונים מספריים על פי דו"ח מצב המדינה לשנת 2014 שמפרסם הבוקר (יום ד') מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. הדו"ח מתייחס לנתונים שנאספו ב-2011, ומחקרו של הכלכלן איתן רגב מצביע על כך שההכנסה הממוצעת למשק בית הייתה נמוכה מההוצאה הממוצעת - 19,653 שקל בחודש הכנסה לעומת 20,596 שקל בחודש הוצאה. מערכת ynet פנתה ללשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו בבקשה לקבל תגובה לממצאי הדוח, אולם עד כה ראש הממשלה אינו מגיב.
עוני בישראל - כתבות נוספות:
- בתחתית המערב: 1.6 מיליון ישראלים חיים בעוני
- בני זוג עובדים בשלוש משרות ויפונו מדירתם
- כל הסימנים מראים: אינפלציה שלילית ב-2014
חזרה למספרים: משמעות הנתון היא כי ההוצאות החודשיות של משק בית בישראל - כולל צריכה, תשלומי מסים, חיסכון ופירעון משכנתה - היו גבוהות בכאלף שקל מההכנסות, שכוללות שכר ברוטו, שווי דירה ורכב, קצבאות ותמיכות ופדיון קרנות. מה שמדאיג הוא כי האוברדראפט הלאומי אינו נחלתו של מעמד כלכלי מסוים או של מגזר מסוים: למעט "החמישון העליון" (20% מהאוכלוסייה בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר), כל משקי הבית מוציאים יותר משהם מכניסים.
התופעה רווחת בכל המגזרים, אם כי לא במידה שווה: בעוד שבקרב יהודים לא חרדים עומד הפער בין ההוצאות להכנסות על 864 שקל, ובקרב נוצרים הוא עומד על 671 שקל בחודש, בקרב מוסלמים נרשם פער של 1,919 שקל בחודש בין ההוצאות להכנסות. בקרב הדרוזים נרשם פער ממוצע של 2,217 שקל בחודש. המגזר שבו נרשם הפער המשמעותי ביותר בין ההוצאות להכנסות הוא המגזר החרדי, שבו עלו ההוצאות על ההכנסות בסכום ממוצע של 3,209 שקל בחודש.
ממה נובע הפער, ואיך מצליחים להתקיים כך? על פי המחקר, יש לייחס את הפער לגידול החד בהיקף החובות לבנקים בגין רכישת דירות. ב-10 שנים האחרונות, מצוין במחקר, גדל היקף החוב של משקי הבית בגין משכנתאות מכ-180 מיליארד שקל לכ-280 מיליארד שקל. חלקו של החוב בגין רכישת דירות מכלל החובות של משקי הבית גדל בחמש השנים האחרונות מ-67% ל-70.5%. "מחירי הדיור הגבוהים הם ככל הנראה הגורם העיקרי לכך שהמשפחה הישראלית הממוצעת לא מצליחה לגמור את החודש", מציין החוקר.
על פי הדו"ח, לא ניתן להסביר את הפער בין ההכנסות להוצאות רק בטענה שלרבים ממשקי הבית יש הכנסות לא מדווחות. סביר יותר להניח כי משקי הבית נעזרים בחסכונות שצברו בעבר, או בחסכונות של הוריהם כדי לעמוד בתשלומים החודשיים. "אם זהו אכן המצב", מציין החוקר, "משמעות הדבר היא שזרם החיסכון, אשר היה בעבר חיובי, הפך להיות שלילי. כלומר, החסכונות הכספיים של משק הבית הממוצע בישראל הולכים ומצטמקים".
בועת הנדל"ן החרדית
כשמדובר במגזר החרדי יש פיתוי גדול להסביר את הנתונים בהכנסות לא מדווחות, אבל המחקר של מרכז טאוב מציע אפשרות נוספת והיא ההסתמכות הגדולה של משקי בית חרדיים על גמ"חים ועמותות כמקור לאשראי. לטענת החוקר, מוסדות אלו לא משמשים רק מקור לקצבאות ותרומות, אלא מספקים גם הלוואות בריבית של 0% שמשמשות חרדים בעיקר לצורך רכישת דירות.
בעקבות הגידול בביקוש לדירות עלתה גם ההוצאה החודשית על דיור בקרב החרדים בשיעור משמעותי בשנים האחרונות, ועקפה את שיעור ההוצאה החודשית בקרב יהודים שאינם חרדים. המעניין הוא שגידול זה לא נובע מעלייה במחירי הדירות. על פי המחקר, בעוד שמאז 2003 עלה מחירה הממוצע של דירה שרכש משק בית יהודי שאינו חרדי ב-34.3%, מחירה הממוצע של דירה שרכש משק בית חרדי עלה ב-6.2% בלבד, וזאת כאשר מחירי הדירות שרוכשים חרדים היו נמוכים יותר מלכתחילה.
כלומר, הגידול בהוצאה של חרדים על דיור אינו נובע מעליית המחירים אלא מהעובדה שיותר ויותר משקי בית חרדיים פונים לרכישת דירות כאפיק השקעה. המימון מגיע במקרים רבים מסיוע מחו"ל של גמ"ח, תורם פרטי או קרוב משפחה. זאת ניתן ללמוד מהצניחה החדה בביקוש לדירות במגזר החרדי בשנות המשבר הפיננסי בארה"ב. כמו כן, משקי בית חרדיים מגדילים בשנים האחרונות את היקף החובות שלהם לבנקים בשיעור משמעותי.
לטענת החוקר, רמות החוב של משקי בית חרדיים לבנקים ולמלווים אחרים הגיעו בשנים האחרונות לממדים מדאיגים. "תופעה דומה נצפתה בארצות הברית ב-2007, ערב משבר המשכנתאות הגדול", הוא מציין. "לכאורה אלו מקרים שונים, מכיוון שרבות מהמשכנתאות שניתנו בארצות הברית לא הצריכו הון עצמי כלשהו, ואילו בישראל זקוקים נוטלי המשכנתאות להון עצמי של לפחות 30% מערך הדירה. אך עבור משקי בית חרדיים רבים קיימת אפשרות ללוות כספים ממוסדות גמ"ח ולהשתמש בהם כהון עצמי לצורך נטילת משכנתה. כלומר, סך ההלוואות שנוטל משק בית חרדי לצורך רכישת הדירה יכול להגיע ל-100% ממחירה - כפי שהיה בארצות הברית".
מכת העוני בקרב קשישים ערבים
הדו"ח עסק גם בנתוני הרווחה של האזרחים הוותיקים, והחוקרים פרופ' חיה שטייר וחיים בלייך תיארו מציאות בעייתית בכמה תחומים: אחת מכל שש משפחות קשישים נמצאת מתחת לקו העוני; הקצבאות המועברות לקשישים נמוכות ונשחקות, ותקצבי הסיוע של המדינה אינם מנוצלים כראוי ולעיתים אף מבוזבזים.
מנגד, עולה כי שיעור העוני בקרב מבוגרים אחרי גיל פנסיה נמצא בירידה לאורך זמן, זאת לעומת העלייה בשיעור העוני בכלל האוכלוסייה.
בחלוקה לקבוצות אוכלוסייה מתברר כי שיעור העוני בקרב הערבים המבוגרים הוא הגבוה ביותר: כמעט 60% מהם נמצאים מתחת לקו העוני, בהשוואה לכ-18% מיוצאי ברית המועצות, ו-11% בלבד בקרב יהודים ישראלים ותיקים, שנולדו בישראל או עלו אליה לפני 1990.
לפי הדו"ח, כשני שלישים מהמבוגרים היהודים הוותיקים נהנים מהכנסה מפנסיה. רק 20% מעולי ברית המועצות המבוגרים מקבלים פנסיה – אך שיעור זה מצוי בעלייה. פחות מ-15% מהערבים המבוגרים מקבלים פנסיה, בשל הקשיים המתמשכים של האוכלוסייה הערבית בשוק העבודה.
עוד נמצא כי הסדרי המגורים, בייחוד בקרב אוכלוסייה התלויה לחלוטין בקצבאות המדינה, משפיעים על סיכוייהם של מבוגרים בגיל הפרישה להימצא מתחת לקו העוני. לאלו המתגוררים במשק בית בראשותם יש סיכויים גבוהים יותר להיות עניים מאשר הסיכוי לעוני בקרב מבוגרים המתגוררים במסגרת משפחות מורחבות, כלומר במשקי בית בראשות צעירים בגיל העבודה.
החוקרות שגית אזארי-ויזל ופרופ' שטייר בחנו גם את תקציבי הרווחה לאוכלוסייה המבוגרת בישראל ומצאו כי סך התקציב המוקצה לקשישים גדל מכ-19.8 מיליארד שקלים ב-2005 לכ-25.9 מיליארד שקלים ב-2012. אך אם בוחנים בפירוט את הסיוע המוענק בתכניות השונות ניתן לראות שחיקה תקציבית בחלק מהן, לדוגמה בתחום הדיור.
ההשקעה בבריאות ממשיכה להצטמצם
דו"ח מרכז טאוב התייחס גם למערכת הבריאות הישראלית, והוא מצא בה מחסור בתקציבים, אבל לא פחות מכך – ברופאים, במיוחד בגילאים הצעירים. שיעור הרופאים בני פחות מ-35 ירד בשלושת העשורים האחרונים ב-60%, ושיעור הרופאים שחצו את גיל 65 עלה ב-95%.
המשמעות של המגמות ברורה: לא נכנסים מספיק רופאים למערכת, והם הולכים ומזדקנים. "בהתחשב בצמצום הכללי במספר הרופאים ביחס לאוכלוסייה בישראל, עלולה מגמת ההזדקנות בקרב הרופאים להביא לירידה משמעותית עוד יותר במספר הרופאים", כתבו פרופ' דב צ'רניחובסקי ואיתן רגב, שחיברו את חלק הבריאות בדו"ח.
סוגיה נוספת שנחקרה היא ההוצאה הציבורית על שירותי הרפואה בישראל ביחס לתמ"ג (תוצר מקומי גולמי). בישראל הנתון הזה נמצא במגמת ירידה, והפער מהעולם המערבי גדל והולך. ב-1995, עת כניסת חוק ביטוח בריאות ממלכתי לתוקף, הקדישו ישראל, ארה"ב ומדינות ה-OECD בין 5% ל-6% מהתמ"ג להוצאה הציבורית לשירותי רפואה. ב-2011, ארה"ב הוציאה כבר יותר מ-7% אחוז, מדינות ה-OECD הוציאו כמעט 7% אחוז, ובזמן הזה ירד השיעור בישראל ירד מתחת ל-5%.
"ביחס למשאביה, ישראל מקדישה חלק נמוך ביותר, שקטן והולך, למימון ציבורי של מערכת הבריאות", כתבו. המשמעות היא הגדלת המימון הפרטי לשירותי רפואה, כסף שמגיע ישירות מכיסי האזרחים.
החוקרים בדקו גם את נטל התחלואה בישראל: בעוד שמחלות לב וכלי דם ומחלת הסרטן אחראיות יחד ל-42 אחוז מהתמותה בישראל, הן תורמות 18 אחוז בלבד לנטל התחלואה. לעומת זאת, בעיות אורתופדיות ודיכאון שכמעט לא גורמות למוות, מהוות 19 אחוז מנטל התחלואה.
פרופ' צ'רניחובסקי, ומנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, ליאורה בוורס, מצביעים על כך שהוועדה להרחבת סל הבריאות מקצה חצי מתקציבה השנתי - שעומד על 300 מיליון שקל - לתרופות לסרטן. לעומת זאת, הוועדה מקצה מעט כסף לטיפול בבעיות אורתופדיות ונפשיות שתורמות משמעותית לנטל התחלואה.
חינוך: שילוב יהודים וערבים
פרק החינוך בדו"ח טאוב עוסק בין השאר בשילוב יהודים וערבים במערכת החינוך בישראל. על פי הנתונים, בין 2012-2003 חלה עלייה של 59% במספר התלמידים בבתי הספר המעורבים (מ-68 אלף ב-2003 ל-109 אלף ב-2013). עיקר הגידול בבתי הספר המעורבים נרשם עד 2008 ומאז ניכרת יציבות. הגידול המשמעותי במספר התלמידים בבתי הספר המעורבים נרשם בחטיבות הביניים והתיכונים (52% ב-2003 לעומת-58% ב-2011).
בדו"ח מוצגת התפלגות של 355 מוסדות שבהם לומדים ערבים לצד יהודים. מהנתונים עולה כי ברוב בתי הספר המעורבים הנכללים במסגרת החינוך העברי, שיעור הערבים נמוך. ב-228 בתי ספר שיעור הערבים אינו עולה על 5%, ב-48 בתי ספר נוספים שיעורם נע בין 6% ל-10%, וב-50 בתי ספר אחרים שיעור הערבים עומד על אחוז אחד בלבד מהתלמידים.
ניתוח התפלגות בתי הספר המעורבים על פי הרמה הסוציו אקונומית של היישוב בו הם ממוקמים מראה כי הם נפוצים בעיקר בישובים מהמעמד הבינוני-גבוה. באשכולות הנמוכים, בהם רוב היישובים הם ערביים או חרדיים, לא נמצא אפילו בית ספר מעורב אחד.
הדו"ח מתייחס גם לצמצום הפערים בין החינוך העברי לחינוך הערבי. מהנתונים עולה כי השימוש בתוספת התקציבית למערכת החינוך בין 2005 ל-2013 היה דיפרנציאלי באופן שפיצה במקצת על האפליה המתמשכת. בחינוך היסודי, התקציב לכיתה היה גבוה יותר בחינוך הערבי כבר ב-2005, אך התקציב לתלמיד היה נמוך יותר משמעותית (הסיבה לכך היא שגודל הכיתה הממוצע בחינוך הערבי היה גבוה בהרבה).
בדוח מודגשות גם מגמות חיוביות שונות במערכת החינוך, בהן העלייה במספר הזכאים לבגרות והעלייה בהישגי תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים האחרונים. עם זאת, הוזכר כי שיעור הנבחנים בבחינות הבגרות ברמת 5 יחידות במתמטיקה ירד מ-20% ב-2006 ל-13% ב-2011, ושיעור הנבחנים ב-4 יחידות ירד מ-29.5% ל-26.5%.
"את הנתונים האלה יש לראות תוך התייחסות לשינוי הדמוגרפי באוכלוסיית תלמידי כיתות י"ב בתקופה זו", הוסבר בדו"ח. מספר התלמידים היהודים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי (קבוצת אוכלוסייה ששיעור הניגשים לבגרות בה גבוה יחסית) ירד בשנים 2012-2007 בכ-3,000 תלמידים. לעומת זאת, מספר התלמידים החרדים בכיתה י"ב (שרובם המכריע אינו ניגש לבחינות במתמטיקה ב-5 יחידות) עלה בכ-4,500 בשנים אלה.
לפנייה לכתב/ת 
