האובססיה למוזיקה: הערצה על הסכין

כמעט. ולא מפני שישראלים לא אוהבים מוזיקה. כמו במקומות אחרים, גם ילדים ישראלים גדלים על מוזיקת פופ, וחלקם נהיים אובססיביים ומקדישים לה את כל שנות נעוריהם - אם לא את כל חייהם. מי כמוני יודעת.

האנתולוגיה שערכתי, "הלהקה היחידה שחשובה", היא אסופה של סיפורי אהבה למוזיקה, המאגדת את זיכרונותיהם של שישה עשר כותבים ישראלים - סופרים, עיתונאי רוק, מוזיקאים, אמנים ואנשי תרבות - שהקדישו את השנים המעצבות שלהם להקלטת שירים מהרדיו, לתליית פוסטרים בחדר, לביקור בחנויות תקליטים או לריקודים. נתבקשתי להמליץ על חמישה ספרים על אהבה למוזיקה. השתדלתי מאוד אפילו למצוא כמה בעברית.

"נאמנות גבוהה" - האם אפשר לחלוק חיים עם מישהו שלא מתעניין במוזיקה?

"נאמנות גבוהה", מאת ניק הורנבי

לניק הורנבי יש נשמה של מעריץ. אם הספר הראשון שלו, "קדחת המגרש" האוטוביוגרפי, גולל אתאהדתו למועדון הכדורגל ארסנל, הרי שספרו השני (והרומן הראשון שכתב), "נאמנות גבוהה", עסק באהבה למוזיקה. הוא עסק גם באהבה בכלל ובנסיון הלא פשוט לשלב בין אובססיה למוזיקה לבין מערכת יחסים.

עבור אנשים מסוימים השאלות "האם אפשר לחלוק את החיים עם מישהו שאוסף התקליטים שלו מזעזע בעיניך?" או "האם אפשר לחלוק את החיים עם מישהו שבכלל לא מתעניין במוזיקה?"הן הרות גורל. כזהו רוב פלמינג, גיבור הספר "נאמנות גבוהה" - בעליה של חנות תקליטים משומשים לונדונית שחברתו עזבה אותו, ומגלה שבגיל שלושים פלוס לנשים בדרך כלל יש דרישות מהגבר שלהן מעבר ליכולתו להכין מיקס-טייפ מושלם.

בהקדמה ל"הלהקה היחידה שחשובה" כתבתי שיש יותר נערים ונערות שמקדישים את חייהם למוזיקה מאשר אנשים מבוגרים שעושים זאת, פשוט כי חלקם נוטשים את אוסף התקליטים שלהם איפשהו בדרך. רוב פלמינג הוא דוגמה לאיש מבוגר שלא נטש את אוסף התקליטים שלו, אלא שבגיל מסוים הוא מבין שזה כבר לא מספיק, ושהוא זקוק לעוד משהו בחייו מעבר לחיבוקן החם של פיסות הויניל האהובות עליו.

"נאמנות גבוהה" הוא ספר פופ מושלם, כי הוא פועל באותה צורה בה פועל שיר פופ מושלם - הוא מושך אותך פנימה למין השניה הראשונה, וגורם לך להרגיש נפלא בלי שום מאמץ מצדך. זה ספר שאפשר לקרוא בנשימה אחת, וברגע שהוא נגמר רוצים מיד לקרוא אותו שוב.

אוטוביוגרפיית הרוק הטובה ביותר של השנה החולפת

"Clothes, Clothes, Clothes. Music, Music, Music. Boys, Boys, Boys", מאת ויו אלברטין

כמו שיש יותר נערים ונערות שמקדישים את חייהם למוזיקה מאשר אנשים מבוגרים שעושים זאת, משום מה יש גם יותר בנים/גברים שעושים זאת מאשר בנות/נשים. בתור אישה שבגרה והגדירה את זהותה לצליליהם של להקותיה האהובות, ריגש אותי עד דמעות לקרוא את ספרה האוטוביוגרפי החדש של ויו אלברטין, גיטריסטית להקת הפוסט-פאנק הבריטית הנשית הסליטס.

ספרה של אלברטין הוא ללא ספק אוטוביוגרפיית הרוק הטובה ביותר של השנה החולפת. הוא מגולל את ימיה של אלברטין בתור מלכת סצינת הפאנק הלונדונית בשנות השבעים (בין היתר היא היתה בת זוגו של מיק ג'ונס מהקלאש), את צעדיה הראשונים בתור גיטריסטית, ואת כל מה שקרה אחרי פירוק הסליטס: כניסתה לעולם הקולנוע, הנישואים, הלידה, הגירושים והחזרה המשמחת שלה למוזיקה אחרי היעדרות של עשרים שנה, מתוך הבנה שאחרי שכל היתר מתפרק, עבור אנשים מסוימים המוזיקה היא המהות האמיתית.

"ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת" - אנומליה מופלאה

"ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת", מאת אבי פיטשון

ספרו של אבי פיטשון, "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת", הוא אנומליה מופלאה על מדף הספרים הישראלי. בספר זכרונות אישי, דולה פיטשון מתוך זכרונו הפנומנלי אינספור התרחשויות מהאנדרגראונד הישראלי של שנות ה-80 - המוזיקלי והפוליטי.

פיטשון מתייחס ברצינות לתרבות פופולרית, כשם שהוא מתייחס ברצינות לזכרונות ילדות ולאהבות ראשונות. הרפרנסים המוזיקליים לאורך הספר מעולם לא חוטאים באנקדוטליות ותמיד מלווים במשמעות. בשביל פיטשון האהבה למוזיקה אף פעם לא היתה נטו אהבה למוזיקה - היא תמיד לוותה בקודים אסתטיים מאוד מסוימים, ומאוחר יותר, באמירות פוליטיות.

סיפור ההתבגרות שלו, שמתרחש ברעננה הבורגנית של שנות ה-80, מוביל אותו במהירות ובטבעיות מפאנק כתחפושת פורים לפאנק כתנועה של התנגדות פוליטית. בספרו הוא לוקח את הקורא ביד למסע גילוי אישי ומרגש - מלהקה ללהקה, מקבוצת שמאל סהרורית אחת לשניה, מבחורה לבחורה – כשכל צעד במסע מנותח מנקודת מבט עכשווית ביקורתית, מפוכחת, לפעמים אפילו מגחיכה.

בסופו של דבר נראה שאצל פיטשון האמנות מנצחת את הפוליטיקה, וגם אם הוא כבר לא מזדהה עם חלק מהרעיונות שהאמין בהם בנעוריו או עם דרכי הפעולה שנקטבהן בשוליים הסהרוריים והרדיקליים של השמאל, אין לי ספק שתקליט קלאסי של קיס עדיין עושה לו את זה.

צינור חמצן לאוהבי המוזיקה(צילום: בועז גולדברג)

"יורם", מאת יורם בר

בתחילת שנות התשעים חברים שלי ואני היינו נוסעים באוטובוס מתל אביב לירושלים, כדי לקנות תקליטים בבית התקליט ולחזור הביתה עם הגליון האחרון של המקומון הירושלמי "כל העיר". זאת היתה התקופה שבה מקומונים עדיין נחשבו למשהו, ומדור המוזיקה של "כל העיר" היה צינור חמצן עבור כל ישראלי שחיפש מוזיקה אחרת.

אחד המבקרים המוזיקליים הזכורים ביותר של "כל העיר" היה יורם בר. בר היה חובב פאנק ורוק אלטרנטיבי, בעל סלידה מאוד ירושלמית מכל מה שנחשב לבולשיט. בין 1985 ל-1994 הוא כתב אינספור ביקורות תקליטים, ביקורות הופעות ורשימות על מוזיקה. אלה רשימות מזמן אחר וממקום אחר, שבהם אסוציאציות חופשיות וזרמי תודעה היוו תחליף למידע שפשוט לא ניתן היה להשיג בזמנו בארץ.

זאת, מן הסתם, היתה תקופת טרום האינטרנט, וגליונות בני חודשיים של מגזיני מוזיקה בריטיים כמו "אן.אם.אי" ו"מלודי מייקר" היו פחות או יותר מקור המידע היחיד שהיה זמין למבקר המוזיקה הישראלי.

ב-31 במרץ 1995, בהיותו בן 29, נפטר יורם ממחלת הסרטן, ובכך נגדעה הכתיבה שלו והתבסס סופית מעמדו המיתולוגי. כנראה שמבקרי רוק צריכים למות כדי שכתביהם יאוגדו לכדי ספר. ואכן, אחרי מותו אספה משפחתו את כתבותיו מ"כל העיר" והוציאה אותם בספר. את הספר קשה להשיג כיום, אבל את הביקורות שלו ניתן לקרוא באתר לזכרו 

אובססיה למוזיקה

"Love is the Drug", בעריכת ג'ון אייזלווד

במהלך שנות התשעים נתקלתי בחנות תקליטים בלונדון בספר “Love is the Drug” - אנתולוגיה של סיפורי הערצה למוזיקה שערך מבקר המוזיקה, הסופר והשדרן הבריטי ג'ון אייזלווד. מבקרי מוזיקה, עיתונאים ושדרני רדיו כתבו שם איש איש את סיפור ההערצה הפרטי שלו.

הם כתבו על האובססיה שטיפחו בנעוריהם לג'וליאן קופ או לדקסיז מידנייט ראנרז או לבירדז או לביי סיטי רולרז,

שעזרה להם לעבור את שנות התיכון הלא קלות ושינתה לנצח את מסלול חייהם. זהו ספר ששם את המעריץ, את זכרונותיו, את חוויותיו ואת כברת הדרך שעבר עם מושא ההערצה שלו, במרכז.

רבים מהכותבים בספר הפכו למבקרי או עיתונאי מוזיקה בבגרותם, אך בספר הזה הם מנסים לשחזר את נקודת המבט הראשונית והתמימה שלהם, בתור מעריצי פופ. ובסופו של דבר, כשמדברים על פופ - זאת נקודת המבט הנכונה והאמיתית ביותר.

אפשר לומר שהספר שערכתי הוא גירסה ישראלית של הספר הזה. האנתולוגיה שערך אייזלווד נתנה לי את ההשראה הישירה לרצות ליזום פרויקט דומה, של סיפורי הערצה ישראלים, שהם מטבעם גם דומים וגם שונים מאוד מהסיפורים הבריטיים שבספרו של אייזלווד.