מחפשים חיבור: בדידות על הסכין
הבדידות היא גיבורה בעלילות רבות, היא זו שבונה את הדמות. הסופרת דלית אורבך רואה בכתיבה תהליך בודד שמאפשר לך לצאת ולחפש חלקים נוספים להתחבר אליהם, וממליצה על חמישה ספרים שהלבד הוא הסממן המרכזי בהם
כשאני חושבת על המילה בדידות, עולים בזיכרוני בדידים. הקוביות הקטנות שהיו פעם בשיעורי חשבון, בודדות בודדות, שמתחברות ומתנתקות ממשטח פלסטיק. הבדידים הם יחידות עצמאיות שהחיבור ביניהם נותן להם משמעות.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
ואולי זה מקור הבדידות שלנו. הפחד שבלי חיבור, אין משמעות לקיומנו. שבדיד אחד, לא מספיק. לא שלם. ואז, כמו שדוחקים בנו בסיפורים הרומנטיים, אנחנו מחפשים את החלק השני בכל מקום אפשרי.
עוד ספרים על הסכין:
ב"חתיכת סיפור", הספר האחרון שלי, שהוא לחלוטין ספר על בדידים, מנסים הגיבורים למצוא את משטח הפלסטיק שלהם. להתחבר למשהו. למישהו. לכל דבר שיעזור להם להיות מונכחים. קיימים. נעוצים בחיים של אחרים, או שאחרים יהיו נעוצים בחייהם.
המון ספרים מדברים על בדידות כנקודת מוצא. אולי בגלל שעצם הכתיבה היא בדידית. ואולי כי תיאורית השניים שהם שלוש, היא פנטזיה נוחה לשימוש מנחם. "האפס הגדול מחפש את החתיכה החסרה", ספר "ילדים", שמדגיש את הצורך לחפש מילוי.
"עוד תראה", מאת ניקולא פארג
בספרו יוצא הדופן של ניקולא פארג- "עוד תראה", הבדידות עוברת דרך המילים ונכנסת ישירות לחדר הריק בלב שלנו. אב חד הורי, שבנו נהרג, נשאר בריק נוראי של כלום. ובתוך הריק הזה הוא משוטט כל הספר, בכנות מכמירת לב, באומץ אכזרי ובהלם מהדהד על החיים. הגיבור, נחשף במלוא כאבו ובעזרת רגשות האשמה שלו, מצליף בעצמו שוב ושוב ומציף כל מה שהוא יכול, כדי לא להרגיש לבד. במהלך הספר הוא מגלה שהוא לבד כבר הרבה זמן. לבד בחברה בה הוא מסתובב ולבד עם הילד, כשעוד היה חי.
אימת הבדידות שלו, מחפשת כל הזמן תכולה. הוא נודד בין ספקות, כמילוי, עובר להאשמה עצמית, כמילוי, ומקלף את פאסדת הביחד, רק כדי לגלות שמתחת יש בדידות מוכרת. ובכל מקרה, היא חלק מהקיום. ואולי הבריחה ממנה היא המנוע לחיים עצמם, כשרגע הקטרזיס הוא ההבנה שהעולם מלא אנשים שמחפשים את אותו הדבר ושאף אחד לא משלים עם האין שיש לו.
"אישה בורחת מבשורה", מאת דוד גרוסמן
להבדיל, אבל באותו נושא, בספרו של גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה", הפחד לקבל את בשורת הבדידות, מניס את רגליה של האם מהבית. מות הבן ינטרל את משמעות הקיום שלה. היא נסה על חייה - לא על חייו. החלל שייווצר בתוכה עם קבלת הבשורה, יהרוג אותה. וכל מסע "חוצה ישראל" שלה, הוא ניסיון נואל למלא מראש את החלל שתיכף יקרה. לדחוס זיכרונות, אנשים, ריחות וטעמים, כדי שמשהו יישאר גם כשהכל יתרוקן. הפגישות שלה עם עברה ועם ההווה הנסלל תחת רגליה, מרפד את המזרון עליו תיפול מהמקום הכי גבוה שבן אדם יכול לפול ממנו, ותישאר בחיים.
ילדים ממלאים חסכים. מרהטים לנו את הבדידות, לכאורה, אנחנו מחלקים את הבור הגדול לכמה חלקים וכל חלק נותנים בידו של ילד. שיחלוק איתנו את הבדידות וכך לא נהיה בודדים בבדידותנו.
המרחק בין "עוד תראה" ל"אישה בורחת מבשורה", הוא שאצל גרוסמן, הדחף למלא את הבדידות מגיע מפחד ההתרוקנות הצפוי. אצל פארג, הוא מגיע אחרי שהבדידות נחווית. בעיצומו של הפחד. אבל זה אותו הדבר, כולנו מחפשים בודדים אחרים להיות איתם. או לייצר אותם. וכל סימן לנטישת האחר אותנו, או איבוד החלק המוצק שהיה לנו, מעורר חרדה, ייאוש וחיפוש מחדש.
"החטא ועונשו", "בביתו במדבר" ו"איש ושמו אובה"
ואם נפליג לחטא ועונשו, של דוסטוייבסקי, לבדידותו הכואבת של רסקולניקוב, שרק החטא הנורא משמש לו לחברה וממלא את הרעב הלבדי. או את בדידותו של "בביתו במדבר" של שלו, כשהעשייה ודיוק הפעולות מסיחים את דעתו מהאין שהוא נמצא בו. או את "איש ושמו אובה", שסגר את עצמו בחוקים נוקשים של רוטינה, מין רובוטיות שניסתה לכפות עליו לא להרהר בבדידותו. ולשווא.
בכל סיפורי האהבה, מתחוללת אשליית המלאות. האהבה משכיחה מאיתנו את הלבד. הכמיהה לאהבה, גם היא מסיטה אותנו משם ואפילו כאבי האהבה עושים את העבודה. הרי כל הגירויים שבעולם נוצרו בדיוק למטרה זו. הטלוויזיה והאינטרנט, קולות העיר וחיות הבית ואפילו הדרך בה אנחנו חותכים את הסלט, מחליפים מצעים ודואגים לעצמנו, כממש כאילו שמישהו אחר דואג לנו.
"נערה עם קעקוע דרקון", מאת סטיג לרסון
אם נסתכל על "נערה עם קעקוע דרקון", נראה שהאוטיזם של הגיבורה, מבודד אותה מהעולם ואפילו מעצמה. היא כלואה פנימה וחוצה וכל מה שנותר לה הוא לבלוש. להיות עסוקה בחיים של אחרים. הניתוק הרגשי שלה, מאפשר לה להיות אמיצה, אובייקטיבית ויעילה. אין לה מה להפסיד. היא כבר בודדה מלכתחילה.
הספר מייצר אפילה, דקדנטיות וזרות ומשטיח את הדמות, כמעט לפלקט. היא סימבול קיצוני של הזאב הבודד. היא הפחד של כולנו מלהיות כמוה. בלי חברים. בלי חום. רק עם טכניקה. מצחיק, שכמו בהרבה ספרי בלשים, יש צורך בסידרה. כאילו שהגיבורה פתרה את התעלומה וחזרה ל"כלום" שהיא חיה בו והיא חייבת עוד תעלומה כדי להצדיק את קיומה.
ברור שהעניין גם מסחרי. אבל עדיין, גם התחושה של הקורא, לאחר שסיים את הספר וגילה את הרוצח, היא רעב. היא צורך בעוד סיפור. אצלי לפחות, אחרי קריאת ספר עגול, עם דמויות מפותחות וסיפור עומק, יש סוג של שובע. מלאות. אני מניחה שהצורך של הקורא, יצר את ההזדמנות העסקית מסחרית לעוד ועוד ועוד. במיוחד, כשברוב ספרי הבלשים המודרנים, החוקר הוא, או שיכור או אובססיבי או בעל תוכנה קיצונית מסויימת, אליה הוא חוזר בתום ההליכים.
"לבד בברלין", מאת הנס פלאדה
לבד בברלין של הנס פלאדה, אינו דומה לנערה עם קעקוע דרקון, כמעט בכלום. למעט המצב החברתי בברלין באותה
תקופה, שהוא גם סוג של אוטיזם, אבל מושכל. שם, האדם הוא לא רק בודד, הוא גם נלחם על חייו נגד בודדים אחרים, מה שלא מאפשר לו להתחבר לאף אחד. החיבור מסוכן יותר מהאי חיבור. הצורך לסגור את עצמם הוא חיים ומוות. מה שממלכד את הגיבורים ולא מאפשר להם לצאת מבדידותם, גם אם הם רוצים וצריכים. הניכור בספר הוא הנושא המרכזי. אדם לאדם זאב וכל אחד הוא זאב בפני עצמו.
בחרתי נושא עגמומי, האמת. אבל תראו כמה ספרים טובים יצאו ממנו.
"חתיכת סיפור", מאת דלית אורבך, ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים
לפנייה לכתב/ת 
