"לפני הכל - אני שמנה. ואני אוהבת את הגוף שלי"
בגיל 17 שקלה בַּכֹּל סרלואי 88 קילו - והבינה שאישה שמנה היא תמיד שתיים: האישה שאת רוצה להיות, והאישה הבלתי רצויה שנסחבת אחרייך. "למדתי להתייחס לגוף שלי כאל אויב", היא כותבת. "סוגיית הרזון חרגה מזמן מעניין בריאותי. ראיתי נשים מרשימות, התופסות את עצמן כטובות או רעות על סמך הכמות שהעמיסו על הצלחת - ויום אחד פשוט הפסקתי להיות בדיאטה"
לפני כשנה ליוויתי חברה עיוורת לשירותים באירוע מסוים. בעודי ממתינה לה, פגשתי קרובת משפחה שמצאה את המרחב השקט כמתאים לשיחה אינטימית. היא אמרה לי שהיא מדברת אליי מתוך אהבה וכוונה טובה, ושהיא רוצה שאכנס לתוכנית הרזיה. היא רוצה שאשקם את עצמי ואנשא שנית, ובמצב המראה הנוכחי שלי - לא אוכל לעשות זאת.
היא דואגת גם לבריאותי, שכן ידוע לכל השמנה היא בעיה בריאותית. השבתי לה בנימוס כי גופי הוא נחלתי הפרטית, וכי אני חשה טוב בתוכו - גם כשאני מביטה בו מבחוץ; שעודף המשקל שלי לא הפריע לי להינשא בפעם הראשונה, ומן הסתם לא יפריע לי בעתיד.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
עוד על דימוי עצמי:
לא אוהבת את הגוף שלך? את פוגעת בבתך
איך לגדל ילדים עם דימוי עצמי גבוה? 7 עצות
דימוי גוף: איך נבנה אידאל היופי הגברי?
תשובתי הצוננת כנראה פגעה ברגשותיה, והיא אמרה בכעס, תוך כדי יציאה מהחדר, שהיא מקווה שיהיו גברים שבאמת יוכלו לראות מבעד לחיצוניותי.
בנקודה זו פנתה אליי חברתי העיוורת, ששמעה את השיחה בינינו, ואמרה לי שעד כה לא ידעה כלל שאני שמנה, אבל עכשיו היא יודעת שאני בעלת מידות טובות.
אישה לא נולדת שמנה
בחיבורה הפמיניסטי המבריק "המין השני", כותבת סימון דה בובואר כי "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה". אני רוצה לטעון אותו הדבר לגבי עודף המשקל: אישה לא נולדת שמנה, אלא נעשית שמנה. כשם שנשיות נקבעת גם על סמך מוסכמות חברתיות מגדריות המוכתבות לילדה מינקותה, וכשם שמכתיבי המוסכמות הללו לרוב הם עצמם תוצרים של הבניות חברתיות לגבי מקומה הנכון של אישה בחברתה, כך הן המוסכמות לגבי מבנה גופה של הילדה והאישה.
נעשיתי שמנה לא כשמשקל האחות בכיתה ד' הראה על ארבעים קילו וחצי, אלא כאשר סיפרתי על כך בתמימות ילדותית למבוגרים שסביבי. שמחתי בגוף שלי, הרגשתי בתוכי שהוא "הרבה", במובן הזה שיש בו שפע, שיש לו הרבה מקום וחיים.
אבל התגובות שקיבלתי היו מזועזעות: מגינוי בחצי פה על עצם גילוי המִספר המסגיר (לא ידעתי אז כי חשיפת משקל של נקבה, גם אם היא עוד לא בת עשר, היא מעשה שלא ייעשה), דרך הצעה טובת-לב לאכול פחות, ועד האמירה הפסקנית: "זה אומר שאת שמנה".
נראה שההשמנה לא הייתה עניין של מראה, אלא עניין של נתוני משקל. אבל יותר מכך: היא הפכה לעניין של זהות מוחלטת.
עבורי, כמו עבור נשים שמנות רבות אחרות, תחושת ההשמנה היא ראשונית ועמוקה בהרבה מתחושות אחרות. ההגדרות האנושיות הבסיסיות מונחות סביב חוויות היסוד שלנו: אני אדם, אישה, יהודייה, אם, בת, אחות. אבל לפני הכל, אני שמנה. עבור נשים שמנות רבות, תחושת ההשמנה היא בסיסית ויסודית ועמוקה יותר מכל אלה. לפני היותי אישה, אני כבר שמנה. ההשמנה קודמת אף לעצם היותי יהודייה. היא זהות עמוקה לא פחות: אך שלא כמו עובדת היותי אישה ויהודייה, הממלאות אותי בגאווה, ושלא כמו בחוויית האמהות, שמאפשרת לי בחירות נפלאות בכל יום של חיי, בהשמנה לא בחרתי.
בהשמנה יש ממד חזק של בושה, אפילו בכתיבת שורות אלה. האפשרות לומר "אני שמנה" בעידן שבו כל אדם יכול להתוודות כמעט על כל מוזרות או סטייה, נחשבת בימים אלה ככישלון אנושי כמעט בלתי נסבל.
נושאת את הגוף לכל מקום
השמנה היא עניין של נראות. אינך יכולה לברוח מהמראה שלך. הוא תופס אותך כשאת מתבוננת במראה, כשאת נפגשת עם בני המין השני, כשאת עומדת מול קהל או תופסת מקום באוטובוס, כשאת מרגישה מתוסכלת בחנות בגדים. בשונה מזהויות אחרות שיש לך, שמהן את יכולה להרפות לפרקים, את עודף המשקל לא ניתן להסתיר: את נושאת את גופך לכל מקום, ומזוהה עם האופן שבו אחרים מזהים אותו, גם אם הזיהוי הזה זר לך באופן אישי.
עם הזמן את לומדת שתחושת היותך שמנה אינה קשורה למראה שלך, ולמרבה המוזרות, גם לא למה שתאכלי. תרבות הרזון השלטת כיום בעולם היא הדת ההמונית ביותר שידע העולם מאז ומעולם, וכמו בכל דת, יש לה טקסים משלה, כוהנים משלה, חטאים משלה - והבטחות משלה לחיי גן העדן.
האישה - ולא משנה מה גילה או משקלה - שוקלת את עצמה בימים קבועים באינטנסיביות השמורה לאובססיה דתית, חוטאת בקוביית שוקולד או בפרוסת לחם, קוראת בסתר עוד מאמר אינטרנטי על דיאטת קסם או על ההיא שרזתה ארבעים קילו בשישה חודשים, נשבעת מדי לילה בפני הכרית שלה שמחר - מחר היא תאכל יותר טוב, ומדמיינת את עצמה צועדת לאירוע משפחתי או חברתי כשהיא מציגה את האני המתוקן שלה.
בגן העדן התנ"כי, החטא היה האכילה עצמה, וההכרה בו התבטאה בצורך בלבוש מפני הבושה. בגיהינום של העולם המודרני, את נדרשת שלא לאכול כדי שתוכלי לעמוד בפני איש, בפני גופך, בלא בושה, או כדי ללבוש בגד ממותג יקר.
הכלל זה תקף לגבי כל הנשים, ולא רק לגבי נשים שטבלת ה-BMI שלהן הצביעה על עודף משקל. נשים אחוזות אימה מלהשמין ומרגישות אשמה על היותן שמנות, אף שמכל בחינה הן רזות. הן לומדות לתעב את הגוף הנשי, הצובר לו סימני מתיחה בשל הריונות, דלדול שדיים בשל הנקה וקמטי הבעה משנים של צחוק ובכי. הן נושאות את גופן בבושה, בעוד שגבר בעל צלקות קרב קשות יישא אותן בגאווה.
האיסור על ההשמנה ועל הסימנים שמטביע הזמן בגוף הוא איסור על עצם הזיכרון והסימנים לכך שאת נושאת בקרבך חיים. הפחד ממזון עושה את האכילה לסכנה, ואת הגוף הרעב לאויב. כל מזון הנכנס לגוף לצורך קיומו נתפס כמסוכן, משום שיותר משהוא נתפס כמחייה, הוא נתפס כמאיים על הגזרה. האישה החרדה ממשקלה יוצרת נתק בין תחושת הרעב לבין הצורך באוכל. היא מקשרת רק בין החטא - האכילה, לעונשו - הגוף. היא מאבדת את היכולת ליהנות ממזון, בכך שהיא פוחדת ממנו ומשתוקקת אליו.
אך גרוע מכל: הפחד מההשמנה עושה את האישה לחלולה. גופה שלה, הפרטי, שבעצם השומן שבו יכול לספוג הערות מצד כל אדם קרוב או רחוק, הופך לגוף זר. האינטימיות הבסיסית שבה חווה אדם את גופו, מתרחקת ממנה. האישה השמנה הסופגת הערות על המראה שלה נעשית זרה לגופה. מעבר למשקלה, היא נושאת עמה עוד אישה, בעלת עודף משקל. אישה שמנה היא תמיד שתי נשים: האישה שאת רוצה להיות, וכל כובד משקלה של האישה הבלתי רצויה שנסחבת אחרייך, ואינך יכולה לברוח ממנה.
ההשמנה היא הסובייקט המוחלט, שכן היא נחווית כרגש ולא ניתן להוכיחה או להפריכה, גם במשקל מועט ביותר, והיא הופכת אותך לאובייקט, שכן באופן זה תופס אותך העולם, וגרוע מכל: כך את תופסת את עצמך.
פרוסה אחת של עוגת שזיפים
בספרה החשוב "מיתוס היופי", מתארת התיאורטיקנית הפמיניסטית נעמי וולף כיצד הפך אידיאל הרזון למיתוס בחברה המערבית. באותה סלידה ותיעוב שבהם התייחסו בתקופה הוויקטוריאנית לאנשים המערערים על קדושת חיי המשפחה או על תפקיד הדת, מתייחסים היום לנשים המערערות בעצם גופן על הסדר החברתי הקיים.
השמנה היא עניין של נראות, אבל בעולם שבו אנו חיים היא בעיקר עניין של העלמה. נשים שמנות לא מופיעות בטלוויזיה. לא תראו אותן על המסך הגדול אלא בתפקידים שוליים או קומיים, ולא תקראו על גיבורות שמנות אלא בספרות שוליים.
אנו מהלכות בעולם ממשי, אך חיות בעולם מדומיין: ברחוב הממוצע, רוב הנשים אינן רזות, אבל בתודעת הרחוב שלנו, כולנו רזות לעתיד או בעבר ומשתוקקות להיות כאלה. אישה שמנה חיה בפיצול של גוף, נפש ותודעה.
כשהייתי בת 17, כבר הייתי שמנה ממש. אני כותבת את המשקל שאליו הגעתי - 88 קילו - כדי לנפץ את הטאבו של דיבור על משקלה של אישה ברבים. איני מתביישת במה שנשאתי על גופי, על הצלקות שטבע בי הכאב ועל משקל הנפש שהוספתי במשך השנים: תאונת דרכים שעברתי שנתיים קודם גרמה לי לכאבים ולקשיים בתנועה, ואילצה אותי להימנע מפעילות גופנית. שעות של ישיבה בבית הספר ושעות קריאה רבות ונעימות בבית עשו אותי לנערה חכמה - אבל שמנה.
שמחתי בעצמי מאוד, כי ידעתי שאפילו בקרב חברותיי הרזות אני נחשבת יפה; אבל שעון החול עמד לאזול. כמעט והגעתי לגיל שידובר בי; כמעט והגעתי לגיל שידוכין. הגיע הזמן לעשות מעשה. סמוך לאירוע משפחתי חשוב התחלתי בדיאטה אצל דיאטנית ששמעתי עליה המלצות רבות. היא נתנה לי תפריט שכיום אני יודעת שהיה בלתי הגיוני לחלוטין. אני זוכרת את השבוע הראשון שבו אכלתי לפי התוכנית, ואיך הרשיתי לעצמי לאכול ביום שישי פרוסה אחת של עוגת שזיפים, ואלו גערות קיבלתי מהדיאטנית על עצם ההעזה שלי, אף שירדתי במשקל.
למדתי את המסר במהירות: כדי לזכות בגן העדן של הרזות, עליי להיות אדוקה בדת הדיאטה שניתנה לי. בכל כוח הרצון של אישה צעירה ודתייה מאוד, פצחתי בדיאטה. כאשר הייתי רעבה והתלוננתי על כך בפני הדיאטנית, היא השיבה בפשטות שעליי לשכנע את עצמי שאיני מרגישה כך. כמו כל מאמין השואף לדבוק באל, ניסיתי לעשות את רצון הרזון על ידי ריבוי במצוות - הפחתת האכילה. הדיאטנית שלי הייתה מודעת לכך רק במעט. מבחינתה, כל הממעט באכילה הרי הוא משובח. בעולם של מאמינים, היא ללא ספק הייתה אדוקה ביותר.
כעבור שבעה חודשים, ירדתי 25 קילו. קצרתי מחמאות על ימין ועל שמאל, והייתי אומללה לאין שיעור. עם הרעב כבר הסתדרתי - בשלב מסוים הפסקתי להרגיש אותו. הרגשתי רע מאוד בשל חולשה בלתי פוסקת ותחושת אשם תמידית ומציקה, ויותר מכל, בגלל הפחד מהשיבושים בתדירות הווסת שלי, שלא היו אופייניים לאישה צעירה ובריאה כמוני. לעולם לא אשכח איך כשאמרתי לדיאטנית שלי שיש לי שיבושים במחזור, ואולי הגוף מסמן לי שאני זקוקה ליותר מזון, היא השיבה בפנים חלולות כי יש לי עוד חמישה קילו עד שאגיע למשקל הרצוי לפי ה-BMI, ששיבושים כאלה אופייניים לנשים הנמצאות בירידה במשקל, ושאני צריכה להחליט אם אני רוצה לרזות.
אבל שיבושים כאלה אינם מעידים על ירידה במשקל, כי אם על מצוקת רעב. לאט, לאט מדי, התחוור לי כי איני נתונה בדיאטה, אלא במלחמה בין טרור של רזון לבין גופי שנאבק בפשטות על עצם קיומו. כמו בתקופות אחרות בהיסטוריה האנושית, במלחמה בין הכפייה לבין הגוף, הגוף ניצח. עם השנים למדתי כי לגופי, שמן ככל שיהיה, יש תמיד יותר שכל ישר ממה שיש לי.
חזרתי לאכול בייסורים נוראיים. חרפת הרעב, חרפת השובע, חרפת ההשמנה. גיליתי שבמשך כמה שנים נעשיתי למחשבון של אוכל וקלוריות, שתודעתי הצטמצמה לתקוות רזון ורגשות אשם על עצם האכילה. ראיתי סביבי נשים מבוגרות, מרשימות, בעלות משפחה, התופסות את עצמן כטובות או רעות על סמך הכמות שהעמיסו על הצלחת שלהן ביחס לכמות שאותה גופן ביקש לאכול. ראיתי כיצד הן מצטמצמות בנפשן כשהן חושבות רק על ממדי גופן, ראיתי כיצד הן מתמסרות למיטת הסדום של התאמה לטבלאות BMI עקרות, האומרות להן כיצד עליהן להעריך את גופן ואת מצב בריאותן. ויום אחד פשוט הפסקתי להיות בדיאטה.
הגוף כאויב
גופי חזר אליי. חזרתי אל חיי. התחלתי להשמין שוב: שנאתי את ההשמנה, אבל אהבתי מאוד את גופי. ראיתי כיצד דת הרזון מונחת כרעלה צפופה מול עיניי, וכמו מטשטשת את הראייה ואת תפיסת העולם שלי. נשבעתי לעצמי שיותר לא אהיה מוכנה לחזור ולהתבונן בעולם דרך תפיסותיהם של זרים בנוגע למראה שלי. ואז, כמובן, חזרו ההערות.
ההערות הן תמונת התשליל של המחמאות הנכספות. כשרזיתי, הבחנתי באיזה עוצמה נעשו המחמאות לחלק עיקרי של חיי. הן שימחו אותי ועוררו בי סלידה עמוקה. שמתי לב איך מדי יום אני מקבלת משוב חיובי על המראה שלי, והתעלמות מוחלטת מכל הישג אנושי או רוחני אחר שלי. ההרזיה נעשתה לאמת המידה האנושית שדרכה התייחסו אליי, וכך גם ההשמנה. דיברו איתי על "לחזור לעצמי", ואני תהיתי מהו אותו "עצמי" שאנשים מבחוץ רצו שאחזור אליו. אבל באותה נקודה כבר היה מאוחר מדי לברר את סוגיית העצמי שלי, כיוון שהנחות היסוד הבסיסיות על גופי כבר נקבעו מראש. גם לאחר שעליתי שלושה קילו מתוך ה-25 שכבר ירדתי, ידעתי שמעתה ועד עולם אהיה שמנה.
מאז אני שמנה. שמנה, כי לא משנה מה יהיה משקל הגוף שלי, בעיני עצמי תמיד אהיה שמנה. כנשים שמנות רבות אחרות, דמיינתי במשך שנים כיצד אני נפרדת מגופי ומניחה אותו, כדי שיוכלו לראות אותי כפי שאני באמת. למדתי להתייחס לגוף שלי כאל בעיה, כאל אויב, ולא כאל שותף וידיד. למדתי להיות מנותקת מהווייתי האינטימית ביותר, מתוך רצון להתחבר למיתוס הגדול מכל - אידיאל הרזון.
בעולם שבו נשים מגיעות להישגים תרבותיים וחברתיים שאין להם אח ורע בחברה האנושית, במקום אחד ויחיד אין פמיניזם. אותן נשים מעוררות השראה, הדנות בלהט על ייצוגן של נשים במדע ובספרות, יחושו אכזבה מעצמן על המראה שלהן ויתוודו באוזניה של חברה טובה על תחושת הכישלון לנוכח חוסר היכולת שלהן להיכנס לבגד שלבשו לפני הלידה האחרונה. בסופו של דבר, גם נשים פמיניסטיות מאוד עומדות חסרות אונים מול גופן. הפמיניזם גאל את הנשים מכליאה במרחב הביתי, אך העולם המערבי כולא אותן בתוך תודעתן ביחס לגופן שלהן.
כשהייתי בהריון, שאלה אותי קרובת משפחה כמה כבר עליתי במשקל. היא לא דאגה לבריאותי (סבלתי מצירים מוקדמים ונזקקתי לשמירת הריון) או למצב העובר, אלא למשקל שלי. מצב הרוח שלי, בריאותי, תחושת הנוחות שלי בתוך מציאות גופנית משתנה, ויותר מכל - היותי שותפה לנס האלוהי של הולדת חיים חדשים; גופי הבריא הנושא תינוקת בריאה ומכין את עצמו לחיים של הנקה ואמהות - כל אלה אינם חשובים. בסוף ההריון יהיה עליי לפרוע את חובי לחברה. יהיה עליי "לחזור לעצמי", לחזור למידות גופי שלפני ההריון, ואם אפשר - פחות מכך.
הגוף הוא המותג החזק ביותר שיש לנו, וככזה אנו נדרשים להחזיק בו כסמל סטטוס. בספרו "העצמי כפרויקט עיצוב" מתאר קרלו שטרנגר כיצד מיתוג עצמי מחודש מתחיל בראש ובראשונה בשינוי גופני והתאמתו לאופנה השלטת. יותר מסמארטפון או חולצה, הוא מסמן ומנבא את מעמדו של הנושא אותו, את מצבו הגופני, הנפשי, ובעיני רבים גם הרוחני. הגוף אינו מעיד רק על העבר וההווה של הנושאת אותו, אלא גם מנבא את העתיד: מראה "נכון" יאפשר לאישה הצלחה מקצועית, זוגית וכלכלית. יותר משאת נדרשת להצלחה בתארים או הצגת תעודת מקצוע, את נדרשת להציג גוף ייצוגי, יהיה זה מכוסה כולו או חשוף לחלוטין. גופך אינו רק נושא את נפשך, אלא מסמן את עיקר ההישגים שלך בחיים.
המרחב האינטימי הופך למסומן ומסמן כאחד: הוא מסמן את מידת ההצלחה שלך בעמידה בסטנדרטים השולטים, ומסומן על ידך ועל ידי סביבתך כאות לאנושיות מצטיינת או נכשלת. גופה של אישה שמנה, הכופרת בדת הרזון, הוא גוף ציבורי, וככזה ניתן להעיר עליו ולמדוד אותו במבט. אישה שמנה תופסת אולי הרבה מרחב, אבל בעולם הממשי אין לה מקום.
כמה גוף צריכה אישה
אני רוצה לחזור לנקודה שבה פתחתי. רק חברות עם אישה עיוורת הראתה לי באיזה עיוורון אנו חיים ביחס לגופנו שלנו, ביחס להבניות התרבותיות שאנו חיות בקרבן, ביחס לתביעות שלנו מעצמנו. פעמים רבות אנו מעדיפות את טובת המראה על פני טובת בריאות הגוף והנפש; אנו מעדיפות את המראה ה"נכון" על פני אורח החיים הנכון לנו.
למדנו להעריך את ממדי הגוף יותר משאנו מעריכות את מידות הנפש והרוח הטובות שלנו. איבדנו את היכולת לחוש מצוקה או שמחה גופנית כפשוטן כשאנו מאוימות מתחושת מצוקה כמו רעב או שובע. אנו רואות את פגמי גופנו ועיוורות לחלוטין לטרור שמושת עלינו בחנויות, בייצוגי הנשים בכל מדיה אפשרית, בדרכי החשיבה שלנו.
סוגיית הרזון חרגה מזמן מעניין בריאותי, והיא מחזירה אותנו אל ההבנה שפמיניזם הוא בראש ובראשונה זכויות אדם: הזכות לא לרעוב, הזכות לשבוע, הזכות ללבוש הולם, הזכות להכיר בצורכי גופך, הזכות שלך לכבד אותו והחובה שלך שלא לחוש מנותקת ממנו ולכבד את עצמך.
לכמה מרחב צריך אדם, לכמה גוף צריכה אישה, בכמה ממנו מותר לה להחזיק? כשאת מזכירה לעצמך כי האישי הוא הפוליטי, זכרי כי גם הגופני הוא הפוליטי, ושאסור כי הפוליטי ייעשה לגופני. דוני אותך לחיים: דוני עצמך לגוף, דוני עצמך לגופו של אדם.
הכותבת היא מורה לספרות, משוררת ומבקרת. ספר שיריה "בית בחיק הלילה" יצא בהוצאת אבן חושן וזכה בפרס על שם יהורם בן מאיר לספרי ביכורים. המאמר התפרסם בגיליון 68 של כתב העת "דעות" בהוצאת "נאמני תורה ועבודה" ומרכז יעקב הרצוג, שמוקדש לנושא אוכל ואכילה.
לפנייה לכתב/ת 
