"החשבונות עוקלו, יש הוצאות לפועל, חיים מהיד לפה". סיפורם של החייבים
למשה ניפצו גובים את חלונות הבית, החוב של מאיר הגיע ל-1.2 מיליון וליאורה מחלקת סנדוויצ'ים כדי להתקיים. משרד המשפטים מסייע כל שנה ל-20 אלף איש שנקלעו לחובות. חלקם כשלו בעסקים ואחרים פשוט קרסו בין יוקר המחיה לשחיקת המשכורות. הם מנסים הכול כדי לשרוד
משה (שם בדוי) הוא נכה צה"ל שלפני 20 שנה החליט להיות עצמאי ובשנת 2000 נקלע לחובות בסך 250 אלף שקל לשוק האפור. "קניתי מיניבוס והפעלתי חברת הסעות בתל אביב, אבל שקעתי בחובות", הוא אומר. "הייתי עובד מהיד לפה. מה שהרווחתי לא הספיק לכל ההוצאות. הגעתי למינוס 30 אלף שקל והבנק כבר לא כיבד אותי, החשבון שלי הוגבל והצ'קים שלי התחילו לחזור".
עוד בחדשות:
- החוק שמשנה את הליך הגירושים: טוב או רע?
- המאבק עובר לבאר שבע: "איך נתכונן לפסח?"
- פרשת מעון רה"מ: העדות של מני נפתלי מתחדשת
לפני 15 שנה הוא פנה לשוק האפור לאחר שמנוע באחד מרכבי ההסעות התקלקל. "פניתי לגורמים שחשבתי שהם חברים שלי וביקשתי הלוואות, אבל הם לא היו חברים. בשוק האפור צריך להחזיר את הסכום בריבית דריבית כל חודש. לפעמים הריבית עומדת על 10 אחוזים. ההלוואה הראשונה הייתה 5,000 דולר. אחר כך הסכומים השתנו. האנשים שהלוו לי את הכסף התחילו להתקשר ולשאול מה עם הכסף וכשלא עמדתי בהחזרים באו אליי אנשים הביתה ואיימו עליי בטלפון".
משה, בן 56 מהרצליה, מתגורר עם משפחתו בשכירות בדירת עמידר שעליה הוא משלם 1,000 שקל בחודש. בתחילה אשתו לא ידעה על הניסיון שלו לסגור את החובות, אבל יום אחד היא הייתה לבד בבית עם שניים מארבעת ילדיהם כשהגיעו גורמים מהשוק האפור וניפצו להם את החלונות. "זה היה על 30 אלף שקל שהייתי צריך להחזיר", הוא נזכר.
בשנת 2000 הוא פנה לעמותת "פעמונים" העוסקת בסיוע כלכלי למשפחות. משרד הביטחון ניסה לסייע לו לנקות את החובות, אבל לפני שנתיים הוא פנה לעמותה שוב, הפעם עם חוב של 170 אלף שקל לשוק האפור. "הגעתי עכשיו להסדר עם גורמים שאינם אלימים", הוא אומר. "בינתיים אני כבר לא מוגבל בחשבון הבנק, אני משלם את מה שנשאר לי בחובות, וכאן אני מסיים איתם".
כ-20 אלף איש מיוצגים מדי שנה על ידי אגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים כשהם נקלעים לחובות. בשנים האחרונות ישנה עלייה במספר החייבים שפונים לסיוע: בחמש השנים האחרונות חל גידול של כ-250% בפנייה בתחום ההפטרים (שקובעים שחובותיו של החייב נמחקים) וגידול של כ-50% בתחום פשיטות הרגל.
מי אשם? הבנקים מעודדים הלוואות
מנהל מחוז צפון באגף לסיוע משפטי, שוקי פרידמן, מסביר שתיקים רבים של פשיטת רגל הם של משקי בית שפשוט לא מסוגלים להחזיק מעמד במציאות הכלכלית של התייקרות המחייה מול הקפאת המשכורות.
"חלק מהפונים הם עובדים בשכר מינימום שאיתו הם לא מסוגלים גם לשלם שכר דירה, גם לאכול וגם להשאיר את הראש מעל המים", הוא אומר. "חלק מהפונים הם משפחות חד-הוריות, אבל יש גם לא מעט פניות של זוגות ששניהם עובדים. מרגע שהחובות תופחים והופכים כדור שלג, גם הבנקים לא בוטחים במשפחה ולא נותנים לה אשראי".
אלה שהסתבכו עם השוק האפור הם כאלה שניסו להסתייע בו למשל לאחר שהבנקים הפסיקו לתת להם אשראי או הלוואות. "השוק האפור מטעה", טוען פרידמן. "יודעים כמה הלוואה לוקחים, אבל לא באמת מבינים כמה צריכים להחזיר. ישנם שני סוגים של שוק אפור. האחד הוא שוק אפור לגיטימי, שלא מנוהל על ידי פושעים, אלא בידי מלווים חוץ-מוסדיים ואנשים פרטיים עם רישיונות מבנק ישראל. הסוג השני למעשה הוא שוק שחור, שמנוהל על ידי עבריינים שמלווים כסף שלא במסגרת החוק. אלה עלולים לנקוט בדרכים עברייניות אם לא יקבלו את ההלוואה בחזרה".
מנכ"ל "פעמונים", אוריאל לדרברג, קורא לטפל בתופעה מהשורש: "היא מתרחשת בגלל סיבות חד-פעמיות כמו פיטורים או מחלה ואז המשפחה מסתבכת ונאלצת לקחת כסף למחייה ומתדרדרת. אבל יש גם הרבה מקרים שבהם אנשים נכנסים לסחרור חובות כי קיבלו ולקחו הלוואות מיותרות, ובעצם התפתו להצעות שהמערכת – ובראשה הבנקים - מעודדת אותם לקחת".
הקצין שחייב מיליון שקל
שאול (59) מירושלים שירת בצבא קבע, כמפקד פלוגה בסדיר ובמילואים, ומאז גירושים גידל את בנותיו בסיוע אמו. אחרי שהשתחרר מהצבא שכר חנות ברובע היהודי (עם השנים רכש את המקום) שהפך למעדנייה ובשנים האחרונות משמש קיוסק. ב-1988 רכש בית ברובע היהודי שהפך למלונית וגם דירת מגורים. ההשקעה במלונית התבררה כבעייתית והותירה אותו עם חובות.
מצבו החריף בשנת 2000 אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה: "הרובע היהודי הפך משותק מבחינת מבקרים ומטיילים, שזה בעצם הפרנסה שלי. במשך שלוש שנים היינו במלחמת הישרדות, ואחרי שעברנו אותה, נערך שיפוץ של שבע שנים ליד המלונית. היה רעש, לכלוך, מנופים, קונגו, והמשכתי להפסיד כסף. לא שילמתי ארנונה, נוצרו חובות, לקחתי הלוואות, התחילו להגיע צווי מעצר, פתחו לי תיקי הוצאה לפועל ובינתיים החוב שלי הלך ותפח ליותר ממיליון שקל".
כיום שאול נמצא בהליך פשיטת רגל וכל רכושו נמצא אצל כונס נכסים. "אני מיואש. רצחו לי את הנפש", הוא אומר. "עשיתי רישיון לאוטובוס כדי להתפרנס אבל גם את זה לקחו לי בגלל הכינוס נכסים". בינתיים הוא עזב את ירושלים ומתגורר עם בתו וחתנו בחיפה ומחכה בייאוש לגזירה הבאה.
החיים שלי גיהינום
גם מאיר הוא גמלאי של צה"ל אחרי שירות של 25 שנה. הוא בן 62, נשוי ואב לשלוש בנות. כשהשתחרר מהצבא למד ומצא משרה כמנהל לוגיסטי אך בהמשך עזב כדי להפוך עצמאי. הוא פתח חנות קטנה לציוד משרדי לעסקים, אולם התזמון היה חסר מזל: זמן קצר לאחר מכן נפתח שם סניף של אופיס דיפו.
"גורילה גדולה הגיעה לשוק", הוא אומר. "ראיתי שהרבה עסקים הולכים לקרוס אז סגרתי את החנות ופתחתי עסק בתחום שירותי רפואת חרום עם שותף. כדי שהעסק יחזיק את עצמו היה צריך לגייס לקוחות ומנויים, היינו צריכים להקים מערך שיווק גדול עם טלמרקטינג וזה גזל מאיתנו המון משאבים כלכליים. ההצלחה לא הייתה גדולה וההוצאות כמעט דרסו אותנו. היה חוסר נזילות והגענו לבנקים לבקש כסף כי היינו במינוס של כ-800 אלף שקל".
השניים החלו לקחת הלוואות עד שבשלב מסוים החליט השותף לעזוב ומאיר קנה את חלקו וניסה לשקם את העסק. אחרי עשור הוא סגר את העסק ופנה לתחום אחר: הוא שכר מסעדה בכפר סבא והשקיע בה את כל כספו. "זה היה תחום חדש לי לגמרי. לקחתי יועצים, אנשים שמבינים, הלוואות והעסק התחיל לזוז עד שהוא נתקע. התחלתי להפסיד אז לקחתי הלוואות מחברים, מהבנק ומהשוק האפור. את כל החסכונות והירושה שמתי בעסק ואיבדתי את עצמי לגמרי".
באוגוסט 2013 סגר מאיר את המסעדה. "לא הצלחתי למצוא קונה ואפילו לא למכור את הציוד. הייתה לי התחייבות לשכירות לעוד חצי שנה, אבל בחשבון העסקי חזרו לי צ'קים. הפסדתי 1.2 מיליון שקל ונשאר לי עוד לסגור 800 אלף שקל לשוק האפור. הגעתי למצב קטסטרופלי. יש לי הוצאות לפועל בלי יכולת להחזיר. אני מחכה לאיחוד תיקים של הבנק והעירייה. החשבונות שלי מעוקלים, אין לי כרטיס אשראי ואין לי שום אמצעי בשביל לחיות".
מאיר עדיין לא הוכרז פושט רגל ועדיין לא נמצא תחת כונס נכסים, אבל הוא בדרך לשם. "החיים שלי הפכו לגיהינום", הוא מסכם. "יש לי עכשיו עוד תביעה אבל אין לי כסף להגנה. אז ביקשתי עזרה ממשרד המשפטים בייצוג אבל בגלל הגמלה שלי מהצבא לא יכולים לעזור לי. צריך להיות מסכן, הרוס, הומלס, כדי לבקש עזרה מהמדינה".
עו"ד גיא ניומן המטפל בתיקי חייבים אומר ש"כאשר מנסים למצוא מכנה משותף לתופעה של חדלות הפירעון שאליה נקלעים האזרח השכיר וכן אנשים שהקימו עסקים קטנים, היינו מצפים להאשים באי-דחיית סיפוקים ובבזבזנות יתר, אך למרבה הצער, לא כך הם פני הדברים. מניסיון שלנו בליווי פושטי הרגל והגנה על חייבים, נראה כי התופעה של הגעה לפשיטת רגל אינה פוסחת על האזרחים המצויים במעגל העבודה והיצירה אף כאשר שני בני הזוג עובדים ומשתכרים. המדיניות הכלכלית בישראל יצרה מצב בלתי אפשרי. השכר נשחק מול יוקר המחיה. מנגד, ידם של הבנקים קלה על ההדק".
ליאורה (38), נשואה עם שלושה ילדים, ניהלה עם בעלה קייטרינג ויחד הם עבדו עם מוסדות וילדים. את הקריסה הכלכלית היא מסבירה כך: "הייתה תקופה שמחירי הירקות והפירות התייקרו, משם התחלנו להתגלגל כמו כדור שלג. מתנת לידה מהבנק הייתה הגבלה. זה היה לפני תשע שנים".
אט אט התחילו להגיע לבית משפחה התראות ומעקלים. "הייתי מחלקת סנדוויצ'ים בבוקר כדי להתפרנס ובעלי לא עבד בגלל שעבר תאונה", היא ממשיכה. "בעלי פשט רגל וקיבל אישור מיוחד לפתיחת עסק קטן לשיש שממנו אנחנו שורדים מהיד לפה עד היום. הייתה לנו קיצבת נכות של בעלי שאיתה סגרתי חלק מהחובות".
שניהם מכניסים יחד כעשרת אלפים שקל בחודש ובסכום הזה הם אמורים לשלם חובות ולפרנס חמש נפשות, וליאורה עצמה עובדת בעסק שבעצומו של הליך פשיטת רגל. "אין לנו מסגרת אשראי. שנינו מוגבלים. הצ'קים שיש לנו הם רק לעסק וזהו. אנחנו קונים הכול במזומן. בלית ברירה ההורים שלי עוזרים לנו בקניות מהסופר".
לפנייה לכתב/ת 
