דירות מעופשות, מחירים מופקעים וצפיפות. סיוט השכירות
בתי לוי מתגוררת עם ילדיה ביחידת דיור בבית הורי בעלה ("כמו בקופסת סרדינים"). שירה מתל אביב עברה דרך 17 דירות - ועדיין מחפשת. וידאד חיה במזרח ירושלים ללא תשתיות כי המחירים גבוהים. מלבד החלום הנגוז לרכוש דירה והפחד מהמשכנתה, מחירי השכירות זינקו תוך שבע שנים בכמעט 50%. והפיקוח? ישראל בתחתית הטבלה במערב
החלום לקנות דירה הפך מזמן לחלום רחוק עבור זוגות, צעירים וצעירות, שרק מבקשים לחיות את חייהם בשלווה. הזינוק במחירים והפחד מאי-עמידה בהחזרי המשכנתה הוביל רבים להסתפק במגורים בשכירות. עם זאת, גם שוק זה, שהמחירים בו זינקו אף הם בשנים האחרונות, יחד עם ההיצע הירוד והמוזנח שם את אותם צעירים במצב שבו אין פתרון. דו"ח הדיור של מבקר המדינה שיפורסם הבוקר (יום ד') צפוי לעורר הד רב על ההתנהלות הכושלת בשוק הדיור בשנים האחרונות.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר
תופעת מחירי השכירות הרקיעה שחקים בעשור האחרון. מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא כי בזמן שהמחיר הממוצע לתשלום שכר דירה עבור דירת 3-2.5 חדרים עמד בשנת 2006 על 2,733 שקלים, בשנת 2013 המחיר הממוצע זינק ל-3,915 שקלים בחודש, זינוק של כמעט 50 אחוזים. בזמן שמחירי השכירות זינקו, יש לזכור שהשכר החציוני והממוצע במשק עלה בשיעורים נמוכים הרבה יותר.
נתון נוסף שמוצג במחקר של מרכז המידע הוא מדד הפיקוח על שוק השכירות בקרב מדינות מפותחות של ה-OECD משנת 2009, שלפיו ישראל מדורגת במקום הלפני אחרון בקרב המדינות המפקחות על שוק הדיור להשכרה, כשרק ארה"ב מאחוריה. במקום הראשון ברשימה נמצאת שבדיה.
קרן, סטודנטית בת 25 הלומדת בבית חולים בירושלים, מחפשת דירה כבר כמעט חודש במחיר שבו היא יכולה לעמוד, אך עדיין לא הצליחה למצוא את הדירה הנכספת. "התקציב שלי עומד על 1,600 שקלים לחדר בדירת שותפים. זה מחיר הגיוני, בעבר מצאתי בפחות, אבל כל הדירות שחיפשתי מחירן נע בין 2,200-1,900 שקלים לשותף", מספרת הצעירה.
לדבריה, היא עברה דרך שכונות בית הכרם, קרית היובל ופסגת זאב, אבל המחירים היו בשמיים. "מחירי הדירות שם מופקעים בצורה שהיא מגעילה. המחירים בירושלים עלו באופן משמעותי, סכומים פשוטים הזויים".
עד שלא יימצא פתרון, קרן ממשיכה לגור אצל סבתה. "אני חייבת לגור פה, לא יכולה לגור רחוק מהלימודים. אני סטודנטית וקשה לי לעבור הרבה תוך כדי הלימודים אז התקציב שלי מאוד מוגבל.
אלא שגם לאחר מציאת הדירה בתקציב הנכון זה לא פותר בהכרח את הבעיות. פדות כהן ובן זוגה שילמו עד לאחרונה 3,800 שקלים בחודש עבור דירת שני חדרים להשכרה בשטח של כ-40 מ"ר במרכז ירושלים.
עם זאת, אחרי כניסתם לדירה, הם גילו כי על אף המחיר הגבוה, תנאי המגורים בדירה קשים ביותר. "היה לנו שבועיים לפנות את הדירה הקודמת ולא הייתה לנו ברירה. הדיירים בדירה החדשה היו לחוצים לעזוב ובכל פעם התחילו לצוץ עוד בעיות", סיפרו בני הזוג.
שני הצעירים מצאו בעיות רבות בדירה, בהן רטיבות, טחב ועובש בקירות, ביוב שצף מדי שבוע, קו חשמל בעייתי ודוד חשמל שמלא באבנית. "היינו קמים בבוקר ורואים ערימות של זבל מתחת לחלון חדר השינה. הצפה של סירחון", אומרת פדות.
בעקבות מצב הדירה ומחלוקות מול בעלת הבית על האחריות לתיקונם עזבו בני הזוג את הדירה תוך שהם נאלצים לשלם קנס. "היה סיכום על תשלום של שבועיים שכירות ובסופו של דבר שילמנו חודש. כשכתבנו בפייסבוק על הדירה והזהרנו שוכרים אחרים מפניה, בעלת הבית כתבה פוסט שבו היא השמיצה אותנו ואמרה שאנחנו הדיירים הבעייתיים.
"אין הבדל בין יהודים לערבים מבחינת בעיית הדיור"
וידאד חסן, אם חד-הורית בת 42, היא אחות במקצועה ומתגוררת בשכונת בית חנינא בירושלים. לפני כן התגוררה חסן במושב שורש ובשכונת הגבעה הצרפתית בבירה, אך מחירי השכירות הגבוהים דחקו אותה לגור בשכונה ערבית שלוקה מאוד בחסר מבחינת תשתיות.
"התגוררתי בגבעה הצרפתית בדירה של 26 מטר ושילמתי עליה 3,800 שקלים בחודש. כשרציתי לעבור משורש בחזרה לירושלים חיפשתי בפסגת זאב, אבך לא מצאתי בפחות מ-3,500 שקלים כולל ארנונה וחשבונות. אלה היו דירות גרועות וקטנות ממש. בעלי הדירות מנצלים את המצב ודירה יכולה להגיע לסכום של 5,000 שקלים בחודש. בירושלים יש המון שכונות מתחרדות אז אוטומטית המחירים במקומות אחרים עולים וכמובן שלא כל אחד מוכן להשכיר דירה לערבים", מספרת וידאד.
כאמור, בגלל יוקר השכירות נאלצה וידאד, אזרחית ישראלית, שעובדת בשתי משרות כדי לכלכל את עצמה ואת בנה, לעבור ולהתגורר בבית חנינא "יוקר המחייה דחק אותי לגור בשכונה ערבית", מספרת האישה שמשלמת כיום 3,000 שקלים בחודש אחרי הנחה משמעותית מבעל הדירה, אך הבעיה היא בתשתיות.
"זרם המים חלש מאוד, הגישה לבית קשה, אין מדרכות להולכי רגל ואין תחבורה ציבורית. אין כאן אופק, בעיקר בגלל המצב הכלכלי. בחודש יוני אני צריכה לחדש חוזה ואני לא יודעת לאן אדחק כי אין לי הבטחה שהמחיר לא יעלה. אם היה לי כסף הייתי גרה בגבעה הצרפתית", היא מספרת.
וידאד מבהירה כי היא לא מאמינה ב"חינמים". אני עובדת מאוד קשה ולא רוצה לקבל כלום בחינם. אני רק רוצה הזדמנות לחיות בדירה נורמלית ולא יותר מזה. מספיק לי שני חדרי שינה קטנים, מטבח קטן שיהיה שלי כי אני לא אשאר צעירה לנצח ואוכל להחזיק בשתי משרות בשביל לעבוד. כשאני מסתכלת החוצה אני מבינה למה אנשים מהגרים וזה לא שייך ליהודים או ערבים, פשוט אין פה אופק".
לדבריה, בעיית הדיור חוצה מגזרים. "זה לא מאפיין מגזר מסוים. זה כולם, זה פוגע במעמד הבינוני ומטה. אנשים כמוני שלמדו ועובדים מאוד קשה. אני משלמת שכר דירה ואת שכר הלימוד של הילד שלי. אם מחירי השכירות היו יותר זולים, לא הייתי לחוצה לקנות דירה אבל השכירות יקרה".
"דירות כמו ורשה משנות ה-30 של המאה שעברה"
עבור שירה, בת 27 מתל אביב, החיפוש אחר הדירה המתאימה להשכרה הותיר אותה מזועזעת. שירה ביקרה בלא פחות מ-17 דירות, חלק במצב כה רעוע שלא הצדיק בכלל את שכר הדירה. הצעירה כבר מצאה חדר בדירת שותפים, אך היא לא תשכח לעולם את מה שעברה בדרך.
"רציתי לעבור למרכז תל אביב אחרי שסיימתי את התואר ועד אז גרתי בצפון העיר בגלל הקרבה לאוניברסיטה. חשבתי שהעניין יסתיים אחרי דירה אחת או שתיים, אבל בסוף החיפושים נמשכו שלושה חודשים, שבמהלכם ראיתי דירות שלא היו ראויות כלל למגורים. כולן היו דירות לשניים עד שלושה שותפים והמחיר הממוצע לחדר עמד על 2,500 שקל", היא מספרת.
אחת הדירות שבהן ביקרה שירה הייתה בבית שהוגדר בניין לשימור בסביבת רחוב יהודה הלוי בתל אביב. עם זאת, הבניין היה הרוס לחלוטין וקירותיו החיצוניים היו מרוססים כולם בגרפיטי. "גם המדרגות היו שבורות וכשנכנסתי לבניין הסתבר שהדירה הזו הייתה פעם חנות, כך ששום דבר בה לא היה במיקום שבו הוא אמור להיות", מספרת הצעירה.
לדבריה, "הדירה הייתה מאוד ישנה והיה בה מעין מסדרון מוארך עם יציאה לחללים לא מוגדרים שהוסבו לחדרים. המטבח היה משהו שהיה בעבר תא מדידה, וממנו ירידה של שתי מדרגות לתא שירותים. והמחיר? 2,600 לכל חדר".
שירה התכוונה להיכנס לראות דירה נוספת, שבה היא תיאמה פגישה עם השותפים, באזור שדרות רוטשילד. עוד לפני הפגישה ראתה שירה כי גם הבניין הזה מרוסס כולו בגרפיטי וחלונותיו שבורים. בסוף היא לא הגיעה לפגישה.
דירה נוספת שביקרה בה שירה נראתה בפועל יותר כמו כוך מאשר מקום ראוי למגורים. "זה היה כמו בסגנון של ורשה ב-1930 או סניף קופת חולים. ראיתי גם דירות עם מקלחות מאולתרות, בלי ריצוף וברז מהתקרה שמטפטף עלייך".
"רואים את מחירי הדיור ושואלים עד מתי?"
לעומת שתי הצעירות שעדיין לא הקימו משפחה, בתי לוי כבר מתגוררת 10 שנים ביחידת הדיור של הורי בעלה יחד עמו ועם שני ילדיהם בני 8 ו-9. היחידה ממוקמת בהרצליה וגודלה 90 מ"ר. עליה משלמים בני הזוג 3,000 שקלים בחודש.
בתי עובדת בתחום השיווק ובעלה עובד כמנהל טכני ולדבריהם הם מרוויחים משכורות שאותן היא מגדירה כממוצעות. עם זאת, במחירי הדיור הנוכחיים היא לא רואה את עצמה יוצאת מהדירה הצפופה שבה היא מתגוררת.
"אני מתגוררת בהרצליה, אבל ממש לא חיה בפאר והדר. אני גרה בשכונת נווה עמל, שבעבר הייתה נחשבת שכונת שוליים. התחתנו לפני 10 שנים ובאנו לגור אצל ההורים. בהתחלה זה היה כיף כי היינו רק אני ובעלי והיינו מאוהבים, אבל לאט לאט בשנים האחרונות, הילדים גדלו ואני פשוט שונאת לגור בדירה הזאת בגלל הגודל שלה", היא מספרת.
"אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום", הוסיפה בתי. "אתה מרגיש שאתה נחנק, אני כל יום מתפללת לאלוהים שיקרה משהו ונוכל לקנות בית. עכשיו נורא צפוף ואני מרגישה שהבית קטן מדי, הרבה אנשים בתוך קופסת סרדינים".
ילדיה של בתי לוי חיים באותו חדר בדירה ולדבריה, ככל שהם יגדלו הסיטואציה תהפוך ללא נוחה עבורם. "לא ייחלתי את זה לבן שלי ולבת שלי. אני עד גיל 20 הייתי עם אחותי בחדר וזה קשה, זה ייאוש ואתה רואה את כולם במצבך ושואל איפה טעיתי בדרך? אבל לא רק אני טעיתי, המדינה טעתה. הכול מוביל אותך לתחושות מאוד קשות ומשפיע על היחסים עם הבעל ועם הילדים.
בתי ובעלה חוסכים כל חודש, אבל לא מצליחים לחסוך מספיק בשביל לרכוש דירה. יוקר המחיה מקשה עליהם גם לצאת ולחפש בשוק השכירות, אז הם נאלצים להסתפק ביחידת הדיור של ההורים, שם הם משלמים "מחיר נחמד", לדבריהם.
בתי מקווה שיום אחד היא תוכל להשיג דיור בר השגה. "אנחנו חוסכים, אבל כשרואים כמה משכורות צריך בשביל לקנות דירה, כי מחירי הדיור רק עולים, לא רואים את הסוף והבנק נותן רק אחוז מסוים מערך הדירה. בסופו של יום אתה חוזר למקום שלא כיף ולא נעים לך לחזור אליו בייחוד כשאתה עובד קשה. הגענו למצב הזה שאתה חוסך ורואה את מחירי הדיור ואתה אומר עד מתי? אני לא רואה את עצמי יוצאת מדירת שני החדרים שלנו", מסכמת בתי.
"הדוד תקול, אין מים וכל הקיר עובש"
ד', בן 29 מבאר שבע גר לבדו בדירת שלושה חדרים שגודלה כ-80 מ"ר ומשלם 2,400 שקלים בחודש. על פניו, הדירה שהוא שוכר נראתה במצב טוב, אבל הבעיות החלו לאחר כניסתו אליה והוא סובל מהן כבר יותר משנה. "יש בעל בית ואפילו אדם שמטפל בכל העסק, אבל הכפתור של הדוד נהרס שלוש פעמים, אז הגיעו לתקן רק אחרי ארבעה ימים. ככה מצאתי את עצמי במצב שהתקלחתי ארבעה ימים במקומות אחרים", מספר ד'.
בדירתו יש גם בעיה של צינורות מים. "כבר שלושה שבועות עובדים כאן פועלים ואני מגיע הביתה בשבע בערב ומגלה שאין מים. הקיר של המטבח שלי חיצוני לארון הצינורות ובגלל הרטיבות הוא התמלא כולו ברטיבות ויש עובש על כל הקיר של המטבח".
ד' פנה לבעל הבית ואמר לו כי מי שעושה דברים כאלה זה על מצפונו. עם זאת, הוא לא בהכרח מאשים את בעלי הדירות. "בבאר שבע זה הכול עניין של היצע וביקוש. אני גר בשכירות כמה שנים והמחירים גבוהים מדי. הרבה חבר'ה מגיעים לכאן בגלל האוניברסיטה. בעלי דירות לא אשמים במחירים. כשיש ביקוש הם מעלים מחירים", אומר ד'.
דפני ליף, מוועד שוכרי הדירות, אמרה: "סיטואציות כמו אלו הם בדיוק סיבה לכך שצריך הסדרה של שוק השכירות. בשל העובדה שאין הגדרה של סטנדרטים, אז כל אחד קובע את החוקים שלו את המחיר שלו. זה לא שוויוני כי זה לא מוצר שאתה יכול להפסיק לצרוך. הוועד ימשיך לפעול עד שתושג חקיקה שתסדיר את שוק השכירות ונעשה בינתיים כל מה שנוכל בשביל להחזיר את השוכרים לשולחן המשא ומתן".
השוק פרוץ אז איפה החוק?
נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהזמינה ח"כ סתיו שפיר עבור הצעת חוק שהגישה בנושא, מגלים גם כי רוב הדירות להשכרה בשוק הפרטי הם בתל אביב (46 אחוזים). 34 אחוזים מהדירות ברמת גן, 33 אחוזים ברחובות וכ-29 אחוזים בחיפה ובירושלים. נתוני הכנסת מלמדים גם על עלייה במספר השוכרים. בשנים 2012-2006 עלה מספרם של השוכרים ב-14 הערים הגדולות בישראל ב-1.4 אחוזים.
מבחינת כמות בעלי הדירות בישראל, בשנת 2011 היו כ-69 אחוזים בעלי דירות, שהם 1.52 מיליון ממשקי הבית בישראל. זאת לעומת כ-27 אחוזים שהם שוכרים (כ-590 אלף משקי בית).
שלל הנתונים הללו, שמשקפים מציאות של מיליוני ישראלים שחיים בתנאים לא מוסדרים, מגלים תמונה עגומה של שוק שכירות בלתי מפוקח עם עליות תכופות בשכר הדירה ועם אילוצי מעבר דירה תכופים תוך שהשוכרים נתונים לקפריזות של בעל הבית או מנגד לתנודות השוק ההפכפך. יש לציין שבניגוד למדינות אחרות במערב, בישראל לא נבנו דירות שמיועדות להשכרה.
החמור הוא שבזמן שהשוק פרוץ לחלוטין, כשבוחנים את פעילות הכנסת והממשלה, שאמורות להגן על האזרחים, לא נרשמה הצלחה כה גדולה.
הצעת החוק הממשלתית של שרי האוצר והמשפטים לשעבר, יאיר לפיד וציפי לבני, הייתה אמורה להיות הראשונה שביקשה להטיל פיקוח כלשהו על שוק הדיור מאז שנת 1972. לבסוף, היא נפלה בעקבות הקדמת הבחירות. מאז 1972 הוגשו הצעות חוק רבות בנושא, אבל אף אחת מהן לא קודמה על-ידי אף אחת מן הממשלות והליך החקיקה לא הושלם.
לפנייה לכתב/ת 
