מצלמה במקום רובה: יואב גרוס מתעד בשטח
יואב גרוס נמנה על יוצרי "אם תחייך העולם יחייך אליך" - סרט דוקומנטרי קצר מבית ארגון בצלם בו מתעדים בני משפחה פלסטינית מפגש אבסורדי עם חיילי צה"ל. "הכיבוש גורם לנזק, אבל סרטים טובים כשהם מעבירים תמונה מורכבת. בחו"ל למשל הופתעו שהחיילים איפשרו לפלסטינים לצלם", הוא אומר
הסערה סביב פעילות ארגון "שוברים שתיקה" העלתה מחדש את שאלת תיעוד פעילות צה"ל בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. עדויות החיילים אינן פשוטות לשמיעה, ומנגד עולות הטענות על עיוותים מתוך מניעים פוליטיים. ארגון "בצלם", המואשם גם הוא בחוסר אובייקטיביות, יצא ביוזמה מקורית משלו - לצייד תושבים פלסטינים ביהודה ושומרון במצלמות וידאו, לצורך תיעוד פשיטות של חיילי צה"ל על בתיהם. מהפרויקט הזה יצא הסרט התיעודי הקצר "אם תחייך, העולם יחייך אליך", שצילמו בני משפחת אל-חדאד מתל-רומידה שחברון. זוועות מדממות אין פה, מה שכן יש זה האבסורד והמבוכה של שני הצדדים:
הסיטואציה המוזרה שבסרט "אם תחייך, העולם יחייך אליך" נקלטה בעדשת המצלמות של בני משפחת אל-חדאד שמצאו עצמם לכודים בביתם במהלך פשיטה שגרתית של חיילים שביקשו לבצע בו חיפוש. את הסרט, שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין ב-2014, ערכו יואב גרוס ואיהאב טרבייה שעומדים בראש פרויקט הקולנוע "חמושים במצלמות" של "בצלם". גרוס, העומד בראש מחלקת הווידאו של הארגון, מספר כי מטרת המצלמות במקור היתה לשימוש כראיות משפטיות להפרות של זכויות אדם או כחומר גלם לתקשורת. עם זאת, במקרה הזה, נוצרה לה יצירה קולנועית דוקומנטרית מפתיעה.
"במהלך השנים התחלנו לשים לב לפן נוסף של החומרים - הסיפור הקולנועי שהם מספרים", אומר גרוס, "יש בהם הצצת עומק אינטימית ולא סנסציונית אל המציאות היומיומית בגדה המערבית, כפי שהיא נחווית מנקודת מבטם של האנשים עצמם - התושבים הפלסטינים שחיים תחת שליטת הצבא הישראלי. כשראינו את הצילומים של משפחת אל-חדאד הרגשנו שהם מצליחים לתפוס איזשהי תמצית של המציאות הזו, והחלטנו לערוך מהם סרט".
ב"אם תחייך, העולם יחייך אליך" נקלט המפגש בין החיילים לבני משפחה. "זו סיטואציה שמתרחשת מדי יום בגדה המערבית: חיילים נכנסים באמצע הלילה לבית פלסטיני ועורכים בו חיפוש", מסביר גרוס, "במקרה הזה, כמו גם במקרים רבים אחרים, המשפחה לא יודעת מה הסיבה לחיפוש, ואם יש כזו. החוק מאפשר לחיילים להיכנס אל הבית מתי שירצו, ללא צו". מי שאחזה במצלמה היא שדא אל-חדאד, בת המשפחה שבימים כתיקונם בכלל מועסקת כמזכירה רפואית (אבי המשפחה אגב הוא סנדלר, וכך גם בניו המסייעים לו).
מה שמיוחד בסרט הזה (ששמו מבוסס על משפט שאומר מפקד הכוח לנער דיאא, אחד מבני הבית), ומבדל אותו מיצירות דוקומנטריות אחרות שמצולמות בשטחים, הוא הצד האבסורדי והמעט קומי. מהמפגש בין החיילים לתושבי הבית - הנדרש על פי הוראות הקברניטים ועל פי הפק"ל הצה"לי - יוצאת מבוכה אנושית טבעית של בני אדם שספק אם הם עצמם מבינים מה הם בעצם עושים פה. כאילו העוינות מתחייבת מתוקף היותם "אויבים" בהגדרה, אבל המתח נפרק בבלבול ותימהון.
"אני חושב שהאירוניה הדקה הזו נמצאת לכל אורך הסרט, ואפשר לזהות אותה גם בחיוך של דיאא, שהוא אולי ה'גיבור' של הסרט", אומר גרוס, "זה מרכיב קבוע במציאות בשטחים. בכיבוש יש המון אבסורד. אינסוף אי ההבנות שיוצרים פערי השפה, ואינסוף סיטואציות בירוקרטיות מופרכות - הכיבוש מייצר שפע של רגעים אבסורדיים כאלו כל יום. לסיטואציה שמתרחשת בסרט יש תחושה של משחק, כמעט משחק ילדים, שבו ניצבים משני צידי המתרס בחורים צעירים, די דומים אחד לשני. ואל מול הרובים שניתנו לצד אחד, לצד השני נשאר בעצם רק ההומור הזה - והמצלמה".
בוודאי יש מי שסבור שהסרט נערך על ידכם לצורכי תעמולה.
"ברור שלסרט הזה יש אג'נדה. הוא מנסה לחשוף את המנגנון של הכיבוש ולהביא את צופיו למבט ביקורתי על המנגנון הזה. אבל עם זאת, אני לא חושב שזה סרט תעמולה - מפני שהוא מנסה לעשות את זה בלי להתעלם מהמורכבויות ומהגוונים האפורים של המציאות שהוא מתאר, ומפני שהוא מחויב לאמת על הגוונים השונים שלה. במובן הזה, זוהי זכות לעבוד על סרטים כאלו עם צוות התחקירנים המנוסה של בצלם, שתמיד יחפרו ויחקרו, ויביאו תחקיר מדוקדק סביב כל סיפור שנעסוק בו. העובדה שאתה פועל למען מטרה מסוימת לא אומרת בהכרח שאתה חייב להתפשר על האמת ועל המורכבויות שלה".
הסרט נבחר בינתיים כמועמד לפרסי האקדמיה האירופית בקטגוריה הקצרה ב-2015, אך הוא מיועד בראש ובראשונה לצופים כאן משני צדי הקו הירוק. לפי תחושת גרוס, המוטיבציה של משפחת אל-חדאד לתעד את המפגש, נובעת מכך ש"המצלמה במצב כזה היא פשוט כלי שנותן לך אפשרות להתגונן באיזשהו אופן". בראיון ל"ידיעות אחרונות" , דיברו בני המשפחה על הצורך להראות את הסרט דווקא לישראלים, ולפתוח לאנשים את העיניים.
ואיך אתה באמת מצפה שהסרט הזה יתקבל אצל צופים ישראלים?
"אני חושב שיש המון סוגים של צופים ישראלים. ברור שחלק מהם חסומים מראש לסרט שהגיבורים שלו הם פלסטינים, אבל אני מקווה לחשוב שהסרט הזה מצליח לדבר גם אל הלא-משוכנעים-מראש. אני חושב שיש המון ישראלים, גם אלו שבאים מנקודות מבט הפוכות ממני, שמאוד מתעניינים במה שקורה שם, בשטחים, מכל מיני סיבות. אני מקווה שצפייה בסרט תוכל לתת להם, ולו רק לכמה דקות, לראות את המציאות מבעד לעיניים של האחר".
לא פחות מהדרך בה הישראלים רואים את הסרט, משמעותית הדרך בה העולם חוזה בו - במיוחד בימים אלה בהם מתגבר לו הלחץ הבינלאומי על המדינה בדמות חרם תרבותי, אקדמי וגם ספורטיבי הולך וגובר. "העניין הוא שאת הנזק האמיתי לישראל לא עושים הסרטים, ולא עושה החרם - את הנזק האמיתי עושה הכיבוש. ככה שאת הטענות צריך להפנות למי שמתעקש להמשיך לשלוט בכוח במליוני פלסטינים", קובע גרוס. עם זאת, הוא סבור כי דווקא קיומם של סרטים שכאלה בזירה התרבותית של ישראל עשויים להדגים לעולם שהמציאות מורכבת יותר, מהסיסמאות הפוליטיות הרגילות.
"התחושה שלי היא שככל שהסרטים הם סרטים טובים, במובן העמוק של המושג - ובעיקר נאמנים ככל האפשר למציאות ולמורכבויותיה - הם גם יעשו טוב, וידעו להתחמק ממניפולציות פוליטיות או תדמיתיות. לדוגמא, קהל בחו"ל שצפה ב'אם תחייך' הופתע הרבה פעמים מזה שהחיילים נתנו לפלסטינים לצלם לאורך כל הלילה. זה לא תאם את התפיסה שאיתם הם באו על המתרחש בשטחים. מאידך, הם ראו ברור וחד גם את מה שרע במציאות הזו. אנחנו מתעסקים בחשיפת המציאות. אני לא מאמין בהסתרה או צנזורה, כי התוצאה תהיה בדרך כלל רעה יותר - המציאות תצוץ בסופו של דבר".
למה בעצם זה חשוב שיהיו לנו סרטים שכאלה?
"כי אנחנו כמעט לא רואים יותר פלסטינים. הדרך הכמעט יחידה עבור ישראלי לפגוש פלסטינים היום היא השירות הצבאי, להסתכל עליהם דרך המשקפת, או הכוונת. שתי ההוויות האלו - הישראלית והפלסטינית - שפעם היו שלובות אחת בשנייה נפרדו כמעט לגמרי, ומתווכות על ידי התקשורת והצבא. הנתק הזה מאפשר לקיצוניות ולשנאה לצמוח הרבה יותר בקלות. במציאות הזו, סרטים שנותנים הצצה אנושית ומעמיקה לנקודת המבט הפלסטינית הם בעיניי המעט שאפשר לעשות עם הקולנוע כדי לחתור לשינוי".
נקודת המבט של האחר היא משהו שנעדר גם מהקולנוע הישראלי החדש. למרות הסטיגמה שיצאה לו כקולנוע פוליטי שכל עיסוקו בכיבוש, מעטים מאוד הם הסרטים שנוגעים בסוגיות אלו - בוודאי בכל הנוגע לקולנוע עלילתי. גרוס סבור שהמעט שנשאר הולך ופוחת לא מעט בגלל הלחץ של הממסד, אך גם בגלל חוסר העניין של הציבור הרחב. "אני חושב שברור לכולם שהמרחב ליצירה ביקורתית מהסוג הזה בישראל הולך ומצטמצם, ושזה תהליך שילך ויחמיר בשנים הקרובות", הוא אומר.
"אפשר אולי למצוא מקום מסוים לאופטימיות בזה שמאבקים פוליטים אחרים דווקא תופסים תאוצה בשנים האחרונות - המאבק המזרחי או היבטים שונים של מאבקים אנטי-קפיטליסטים. הדבר שמעציב אותי במיוחד הוא הקושי הגדול ביצירה משותפת פלסטינית-ישראלית. במצב שבו הסרטים פה הולכים ומקבלים זיהוי לאומי ברור יותר ויותר, יצירה כזו שחותרת תחת ההגדרות הלאומיות הופכת קשה יותר לעיכול בשתי החברות, וקשה מאד למצוא עבורה תמיכה - במיוחד כזו של מקורות מימון וגופי שידור מקומיים".
לצד פעילותו ב"בצלם", יש מאחורי גרוס גם עשייה קולנועית דוקומנטרית עצמאית. ב-2011 יצר ביחד עם דני רוזנברג את הסט "סוסיא" שמלווה פלסטיני בן 60 ובנו הצעיר בניסיון לבקר בכפרו ההרוס, הנמצא בסמוך לאתר העתיקות סוסיא. כשהוא מבקש לרכוש כרטיס כניסה לאתר, הוא נענה בשלילה. מאז מודה גרוס כי חל שינוי בתפיסתו הקולנועית. "בשנים האחרונות אני נמצא למעשה על קו התפר שבין העולם הדוקומנטרי ובין עולם זכויות האדם והאקטיביזם", הוא אומר.
"אחד הדברים המעניינים שקרו לי מתוך המקום הזה הוא התבוננות מחדש על הפעולה הזו של עשיית סרט. אם פעם חשבתי עליה כמטרה הסופית, כזו שנבחנת באמות מידה אבסולוטיות, היום היא נראית לי אחרת - כאחד הכלים במשא ומתן שאנחנו מנהלים עם המציאות ועם החברה, בנסיון שלנו לתקשר איתה, להתעמת איתה ולשנות אותה.
זה לא אומר שסרט לא צריך להיות 'טוב', אלא שהפרמטרים למדוד מהו סרט טוב מגוונים יותר בעיניי. למשל, האופן שבו הסרט משפיע על בני האדם המתועדים בו - הפך בעיניי לפרמטר מהותי בשיפוטו של הסרט. הסרטים שלנו הם כאלה במהותם".
ומה התוכניות האישיות שלך כיוצר?
"כרגע כמעט כל תשומת הלב שלי מוקדשת לעשייה שיתופית, ישראלית-פלסטינית, פוליטית-חברתית במסגרת 'בצלם', כך שדי קשה לי לראות את עצמי עושה בזמן הקרוב סרט 'רגיל', עם במאי אחד, צלם אחד, נקודת מבט אחת. אבל אני מניח שזה יקרה. יש כל מיני דברים שיושבים לי בחלק האחורי של המוח. אני יודע שאגיע אליהם מתישהו. הייתי רוצה למשל לעשות סרט אינטימי על אחת מהקהילות השיתופיות שחיות בארץ. סרטים על האפשרות לקיום מסוג אחר במקום הזה".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
