לא בלי מלכי / על הניצחון הענק של קליבלנד
לדייויד בלאט מגיעות מחמאות על ניהול משחק מבריק, למת'יו דלאבדובה פרחים על היותו הגיבור המפתיע ולסטפן קרי "תשבוחות" על התרסקות אפית במעמד הגמר. אבל יש רק אדם אחד אשר בלעדיו, כל זה לא היה קורה. שרון דוידוביץ' על עוד פרק בקריירה המפוארת של לברון ג'יימס
מת'יו דלאבדובה. אפשר לנתח את המשחק המטורף שהיה הבוקר (בין ראשון לשני) באוקלנד באלפי דרכים ובאלפי מילים. או שאפשר רק ללחוש - מת'יו דלאבדובה.
שתי מילים אשר מתגלגלות בפה וקצת מדגדגות את הלשון, טומנות בחובן כל מה שצריך לדעת על ה-93:95 העוצר נשימה של קליבלנד על גולדן סטייט. כמו דלאבדובה, גם המשחק לא היה אסתטי או יפה במיוחד. כמוהו, גם שם לא היה צריך מהלך גאוני או מבריק כדי לנצח, אלא רק בחור אחד, בגובה 1.93 מ' שאיש לא שמע עליו עד לפני חודש, שמשיג את הכדור החוזר הכי חשוב במשחק, סוחט עבירה ומנצח את המשחק.
מת'יו דלאבדובה הוא מסר. מסר על שחקן שלא נבחר בדראפט, שמרוויח מעט מעל לשכר המינימום בליגה, שעצם הנוכחות שלו במעמד האלים של הכדורסל העלתה גיחוך אצל יותר מדי אנשים - אבל מצליח מול מאות מיליונים לשתק ולאמלל את ה-MVP של העונה (סטפן קרי מול שאר השומרים השומרים: 17 נק', 4 מ-10 מהשדה, איבוד אחד. מול דלבאדובה: 0 נק', 0 מ-8, 4 איבודים!)
ממש כמו בבסיסי צה"ל, כשבכניסה לחדר האוכל מתנוססת לה בגאווה אמרת כנף שכיחה, כך מעל לניצחון הלילה צריך להתנוסס שלט עם שתי מילים - "מת'יו דלאבדובה".
אירופה באמריקה
וזה גם היה הניצחון של דייויד בלאט. "המאמן האירופי הראשון ב-NBA" סוף סוף הביא לאמריקה מעט ניחוחות אירופיים קלאסיים, סטייל גמר גביע יווני.
ללא קווין לאב וקיירי ארווינג הפצועים ועם רוטציה של 7 שחקנים ורבע, בלאט החליט להאט את הקצב ולסרבל את המשחק. בלי ריצות, בלי זריקות מהירות, אבל עם הרבה חדירות פנימה, הרבה כדורים שהולכים למוזגוב (שהיה פנטסטי ונע בחכמה ללא הכדור) וניסיון לסחוט עבירות. הפעם זה הסתכם ב-27 פעמים מהקו לעומת 19 בלבד במשחק הראשון.
המטרה הושגה. קליבלנד והסגל הקצר תפסו אוויר לנשימה, גולדן סטייט יצאה מהקצב. אחת מקבוצות ההתקפה המרשימות בהיסטוריה, רשמה את משחק ההתקפה הגרוע שלה העונה. דלאבדובה שיתק את קרי, החילופים בחסימות היו מדויקים, נתיבי המסירה נחסמו, הזריקות מחוץ לקשת כמעט ולא היו חופשיות (9 מ-35 בלבד לווריורס) ומממוצע של כמעט 28 אס' בעונה הסדירה, גולדן סטייט נתקעה על 16 בלבד ב-53 דקות.
פקפוקי המלוכה
אכן, הרבה שמות רשומים על הניצחון הגדול בהיסטוריה של הקאבס (הראשון אי פעם בגמר). בלאט ניהל נפלא, דלאבדובה הראה הקרבה, מוזגוב היה מצוין וקרי קרס (5 מ-23 מהשדה והכי הרבה החטאות מחוץ לקשת אי פעם בגמרים). אך מבין שלל השמות והחישובים, תמיד נגיע לאותה משוואה:
בלי לברון ג'יימס = אין ניצחון. אין מילים חמות מסביב. אין את כל השאר.
נכון, שוב הוא לא קלע את הזריקה האחרונה בזמן החוקי (הפעם פעל נכון וחדר לסל). צודקים, היו לו רק 11 מ-35 מהשדה והוא החטיא 18 מ-22 הזריקות האחרונות שלו. נכון. אבל לברון ג'יימס כאן כדי להוכיח שזריקה אחת, או החטאה אחת, לא מאפיינות מורשת שלמה.
עם טריפל דאבל של 39 נק', 16 ריב' ו-11 אס' (השני בהיסטוריה אחרי ג'יימס וורת'י מהלייקרס ב-88 שרושם שורה כזו), ג'יימס, באופן מעשי ומילולי, סוחב קבוצה שלמה, ועיר שלמה, על הכתפיים העצומות שלו.
הוא חדר לסל, תקף את הצבע, מצא את החברים במסירות אמן סטייל מג'יק ג'ונסון, שמר על כל שחקן במגרש החל מקרי, דרך איגוואדלה ועד לגרין - ועדיין אתם מפקפקים בו. כל החטאה הופכת לדיון ציבורי, כל החלטה שגויה מעלה ספקות לגבי מיקומו ההיסטוריה שם למעלה בין הטובים ביותר.
יש אנשים שזכו באליפויות עם סקוטי פיפן לצדם, יש כאלה שעשו זאת עם שאקיל אוניל או פאו גאסול. אבל לזכות בתואר כשלצדך על המגרש בדקות הסיום נמצאים טריסטאן תומפסון, שאמפרט, דלאבדובה וג'יימס ג'ונס? ובכן, את זה אף אחד עדיין לא עשה. אם זה יקרה, כל הדיונים המיותרים והספקות המציקים - כל זה ייעלם. אם. וזה חתיכת אם.
- מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ'
או בעמוד הפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
