מועצת עומר תפצה זוג בדואי שפונה משטחה

במסגרת הרחבת היישוב סיכמה המועצה על פינוי ופיצוי של שבט בדואי. הזוג הערים קשיים על המהלך, אך לבסוף נקבע שגם הוא יפוצה ב-155 אלף ש'

עו"ד סם ואטוריפורסם: 14.06.15 , 19:46

בית משפט השלום בבאר שבע קבע לאחרונה שהמועצה המקומית עומר תפצה ב-155 אלף שקל בני זוג בדואים משבט טרבין שהתפנו ממקום מגוריהם, על שטח ששימש להרחבת היישוב. השופטת אורית ליפשיץ הורתה על הפיצוי חרף העובדה שבניגוד לבני שבט אחרים שהתפנו מרצון ובמסגרת הסכם, הזוג הערים קשיים על עבודות הפיתוח.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

הרקע להחלטה הוא ניסיונותיה של מועצת עומר להרחיב ולפתח את היישוב עומר על חשבון שטחים בהם ישבו שבטים בדואים. מאמציה הניבו פרי וב-2005 היא חתמה עם נציגי השבט טרבין א-סנע על הסכם פינוי מרצון שבמסגרתו נקבע כי כל משפחה שתתפנה מהשטח תקבל תוך 30 יום 100 אלף שקל ממינהל מקרקעי ישראל ו-155 אלף שקל מהמועצה.

אזרחים

כך מקשים על הבדואים לקבל עוד מי שתייה

מערכת PsakDin

תושב הפזורה דרש נקודת מים למכלאה של 300 הכבשים שלו. השופט אישר זאת אך הציב תנאי: השימוש במים יוגבל רק לכבשים ולא לצריכה ביתית

כך מקשים על הבדואים לקבל עוד מי שתייה

היות ולא כל בני השבט התפנו מהיישוב, ב-2010 נחתם הסכם נוסף שלפיו בני השבט שנשארו יהרסו את המבנים שבנו ליד עומר, יעברו ליישוב באחר באזור נחל שומריה, ויפנו את המקרקעין כשהם פנויים מכל אדם או חפץ. עוד צוין כי המינהל יהיה בעל הסמכות הבלעדית לקבוע מי זכאי להיכלל בהסכם, וכי מי שלא יחתום על הסכם אישי - יפונה באמצעים משפטיים ולא יהיה זכאי לפיצוי.

בתביעה שהגישו בני הזוג הם טענו כי אף שפינו את השטח בדצמבר 2012, הם לא קיבלו את הפיצוי הכספי שהובטח להם מהמועצה. לטענתם, ההסכם הספציפי עמם נחתם ביוני 2012 ברוח ההסכם מ-2010 ואושר על ידי המינהל. לדבריהם, הם פינו את המקרקעין לחלוטין.

מנגד טענה המועצה כי בני הזוג כלל לא היו זכאים לפיצוי, שכן בניגוד לשאר בני השבט, הם סירבו להתפנות מהמקום לאורך זמן, ואם לא די בכך, גם הפריעו לביצוע עבודות הפיתוח בדרכים שונות, והואילו בטובם להתפנות רק לאחר שהמועצה והמינהל הרסו את המבנים הבלתי חוקיים בהם ישבו. לטענת המועצה, לנוכח התנהלות זו, היא סירבה לחתום על ההסכם האישי מול בני הזוג ומכאן שאינה מחויבת לו.

הסכם מחייב

השופטת אורית ליפשיץ ציינה כי התרשמה כי בני הזוג שהפגינו חוסר ידיעה מוחלט לגבי פרטי התביעה, אינם אנשים ישרים, ופעלו בחוסר תום לב מול הרשויות. השופטת הוסיפה כי אילו הייתה נשענת התביעה על עדותם בלבד, דינה היה להדחות, ואולם למזלם של התובעים – הכרעתה נשענת על הראיות שהוגשו לה על ידי נציגי המועצה.

השופטת אמנם קיבלה את טענת מועצת עומר, שלפיה התובעים התפנו רק לאחר מאבק משפטי, אך תמהה מדוע לא היא חתמה על חוזה הפינוי האישי עם בני הזוג בזמן שחתמה עם בני השבט האחרים שסירבו להתפנות.

השופטת קבעה כי מועצת עומר לא הצליחה להוכיח כל שונות בין בני הזוג התובעים לבין המפונים האחרים, וכי ההחלטה שלא לחתום על ההסכם האישי נבעה מטעמיו האישיים של ראש המועצה, ולא מטעמים עניינים של המועצה עצמה.

לפיכך פסקה השופטת כי בין הצדדים היה חוזה מחייב, וחייבה את מועצת עומר לשלם לבני הזוג 155 אלף שקל. לנוכח התנהלות התובעים, ולפנים משורת הדין, תשלם המועצה הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד זעומים של 3,900 שקל בלבד.