עוד דו"ח ועוד ועדה: המדינה התעלמה מהעוני
"מה הטעם בדו"חות העוני אם לא נעשה דבר?". כך טענו בארגונים החברתיים לאור דו"ח העוני שהתפרסם אתמול. בארגונים מציינים כי הממשלות לדורותיהן הציבו יעדים למלחמה בעוני, אבל ברוב המקרים הם לא יושמו. "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", אמר גורם רווחה ותיק. אלמנה ואם לשתיים: "איך אנשים שחורצים את גורלנו לא רואים אותנו?"
כמה דו"חות כבר אפשר להמציא בכלל? ממשלות ישראל ממנות שוב ושוב ועדות חקירה ומזמנות דו"חות לחקר העוני בישראל, אך מעדיפות לקבור את ההמלצות וכלל לא מיישמות אותן. "לממשלה הנוכחית הייתה הזדמנות היסטורית ליישם את מסקנות הוועדה למלחמה בעוני ולהתחיל בשינוי, אבל היא פספסה אותה בגדול". כך התריע אמש (יום ד') מנכ"ל ארגון "לתת", ערן ויינטרוב, בעקבות פרסום דו"ח העוני. "רוב התקציבים החברתיים נמוגו בהסכמים הקואליציוניים והכספים הסקטוריאליים, ללא ראייה מערכתית", התריע. "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" - כך כינה גורם ותיק בתחום הרווחה את הריטואל של הצגת ממצאי הדו"ח.
בשנת 2014 נרשמה עלייה בשיעורי העוני: 1.7 מיליון מאזרחי ישראל חיים מתחת לקו העוני. השיעור בקרב ילדים במקום השני במערב. על פי הדו"ח השנתי שהגיש המוסד לביטוח לאומי, לביטול הקצבאות הייתה השפעה מכרעת, ואנשיו המליצו להחזיר אותן לרמתן לפני שנתיים.
הנתונים הקשים שחוזרים על עצמם מדי שנה לא מביאים את הממשלה לגיבוש תוכנית רב מערכתית עם יעדים מדידים למלחמה בעוני. מאז 2003 ממליצים לממשלה גופים ממשלתיים, ובהם בנק ישראל, הביטוח הלאומי והוועדה למלחמה בעוני, לגבש תוכנית כזו, אבל נראה שהממשלה לוקחת את הזמן.
העניים שמאחורי הדו"ח מדגימים בעל כורחם כיצד כשלים מובנים במערכות הממשל מאפשרים חיי עוני ממושכים לרבים מאזרחי המדינה. סשה ציפקין (20) ממיתר שבדרום חיה כבר 11 שנה במשפחת אומנה. זהו ביתה גם היום, אבל חייה וחיי אחותה במשפחה הביולוגית לוו בחרדה קיומית יומיומית נוכח המחסור התמידי בכסף, שהוביל אותן לגנוב אוכל בילדותן.
סשה עלתה ארצה עם הוריה ואחותה הגדולה בגיל שלוש מטורקמניסטן. המשפחה ניסתה להתאקלם בבאר שבע, אבל "קשיי השפה וחוסר ההבנה הובילו לקשיי קליטה", היא נזכרת, "חוסר היכולת להסתגל הובילו לחובות שהובילו לדיכאון, שהוביל לשתיית אלכוהול. כך סדר העדיפויות של אבא שלי השתנה ומה שהוא העדיף לקנות היה בקבוק לעצמו ולא לקנות לי ולאחותי אוכל או בגד. זה הגיע לאלימות במשפחה ולמצב שבו היינו פותחות את המקרר ולא היה מה לאכול. היינו גורבות במשך שבוע את אותו זוג גרביים ולובשות בגדים לא מתאימים לעונה. הגענו לבית הספר בלי אוכל".
היא נזכרת שכשביקשה מאביה כסף לקנות אוכל, גם אם מאוד רצה, "לא היה לו מאיפה. היו לו חובות בכל מיני קיוסקים, שם מפרקים אותך במכות בגלל חובות". היא זוכרת את עצמה גונבת אוכל כדי להתקיים. "הייתי גונבת אוכל מסופרמרקטים, מהשוק", היא אומרת, "להגיד למוכרת שם מומצא של משהו שאני מחפשת, שלא קיים, ובזמן שהיא הולכת לחפש את זה, בינתיים גנבתי משהו לאכול. היינו גונבות מהשוק. קיבלנו קופונים לאוכל מבית הספר ואוכל מהשכנה. המקרר בבית היה ריק כמו בחנות חשמל. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בערימה של אשפה. ילד לא אמור לחטט באשפה. אם עשיתי את זה, המצב כנראה באמת היה קיצוני, אבל אני זוכרת שההורים לא היו בבית שעות ארוכות במאמץ לעבוד".
משרד הרווחה ומכון סאמיט, שמציל ילדים מהזנחה ומלווה משפחות אומנה, נחלצו לעזרתן. כך עברו סשה בת ה-8 ואחותה למשפחת אומנה, שם ניצלו חייהן. "הם הצילו אותי. בלעדיהם לא הייתי נעמדת על הרגליים".
"חיה כמו רובוט"
"אין לי מה להתבייש, כל בוקר אני קמה לעבודה ועדיין לא מצליחה לחיות כאן בכבוד, לא מצליחה אפילו לשרוד" כך אומרת דינה רביב (53) אלמנה ואם לשתיים, אחת מהן סובלת ממחלה כרונית ומוכרת כנכה בביטוח הלאומי.
כל הכנסותיה של רביב, המתגוררת בחדרה, מסתכמות בכ-5,000 שקל בחודש, חלקם מקצבת השארים מאז מות בעלה. "הוא עבד בעבודות מזדמנות ולא צבר זכויות פנסיה. נשארנו עם כלום ושומדבר. אין לי דירה. כמעט כל המשכורת, 2,500 שקל - הולכים לשכירות, בזמן שיש אינסוף הוצאות סביב הבת החולה", הוסיפה בייאוש. "הסכום הזה מאלץ אותי לחיות כמו רובוט, מחשבים כל שקל וקונים רק מצרכים חיוניים ביותר. אני לא מבינה איך אנשים שחורצים את גורלנו לא רואים אותנו? איך לא עוצרים את המעגל הזה. לא הגיוני שנחיה ככה למרות שאנחנו עובדים, מגיע לי לחיות כמו כולם. לא פשעתי. בסך הכול בעלי נפטר".
רביב הייתה זכאית בעבר לקצבת הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי אבל לדבריה החליטה לוותר עליה. "בכל פעם שיצאת לעבודה הקצבה קוצצה ומסכום מסוים שהרווחתי הפכתי למפרת חוק". לפיכך היא עובדת בחנות בגדים ונאלצת להסתפק בשכרה הנמוך.
אתי זילברמן, אם לשתי בנות מערד, עובדת כבר שבע שנים במועדון קשישים ומשתכרת כ-3,500 שקלים בחודש. אף שתמיד עבדה, היא לא מצליחה להתקיים בכבוד: "אני חיה ממינוס למינוס, אף פעם לא יכולה לשלם חשבונות בזמן. תמיד צריכה להיות עם יד על הדופק, לא יכולה לקנות לילדים שלי סוגים מסוימים של אוכל. נמנעת מדברים יותר יקרים, לפעמים יש כמה ימים שכמעט אין מה לאכול, והרבה פעמים אני לוקחת מהעבודה אם אפשר".
לדבריה, גם ספרים ומחברות ידה אינה משגת. "עוזרים לנו ביד שנייה. אני מוותרת על רופא שיניים, כי ההלוואות שלקחתי בשביל הטיפול לא מספיקות. אנחנו לא נוסעים, תל אביב זה כמו חוץ לארץ בשבילם".
אתי, שנעזרת בארגון "לתת", מוסיפה כי היא באופן קבוע מחפשת עוד עבודות, אך כשהיא מוצאת היא "נענשת" על ידי הפחתה בדמי המזונות מהביטוח הלאומי: "לפני חודשיים עבדתי בעוד עבודה והורידו לי 3,000 שקלים. קשה להרוויח את הלחם. אני מרגישה שאני עובדת בשביל הבנקים, בשביל הריביות, בשביל המינוסים. אני קונה לעצמי בגד חדש אולי פעמיים בשנה. אני לא יכולה ליהנות מכלום", היא מסכמת.
לפי הדו"ח שפורסם היום, בנק ישראל הדגיש כבר ב-2003 את הצורך בקביעת יעד עוני. כארבע שנים מאוחר יותר חזרה המועצה לכלכלה על המלצה דומה, והחליפה אותה מאוחר יותר ביעד לצמצום העוני לתקופה שבין 2008 ל-2010, שהממשלה אישרה ב-2008.
"לקראת 2010 כשנראה היה שלא יעמדו ביעד, החליטה הממשלה להרחיב את התקופה, עד ל-2013. היעד בסופו של דבר הושג אם לשפוט לפי נתוני דו"ח העוני, בעיקר בגלל הירידה הניכרת בשיעורי העוני ב-2013. אך רמת הירידה בעוני באותה שנה נתונה בספק ובכל מקרה הממשלות השונות לא התייחסו בתקופה זו ברצינות ליעד שקבעו בעצמן", נכתב בדו"ח.
ב-2013 הקימה הממשלה את הוועדה למלחמה בעוני, שהמליצה להשקיע 7.8 מיליארד שקל בשנה במטרה להוריד את שיעורי העוני בכמחצית בתוך עשור. אולם הממשלה לא אימצה מעולם באופן רשמי את ההמלצה ולא קבעה יעד רשמי להורדת שיעורי העוני.
במענה לשאלת ynet היום בנושא, אמר מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור יוסף: "מדינת ישראל צריכה לקבוע יעדים. לא יכול להיות שהדברים ייעשו בלעדיהם. היינו שמחים שהמדינה תאמץ את זה. אני מקווה שנוכל לשכנע".
"מה הטעם בדו"ח אם לא נעשה דבר?!"
בשבוע הבא צפוי להתפרסם דו"ח העוני האלטרנטיבי של "לתת", שבו משתקפת מציאות עגומה הרבה יותר מזו של הדו"ח הרשמי. מנכ"ל הארגון, ערן וינטרוב: "כשאין תוכנית לאומית לצמצום העוני, כשאין תקציב רב שנתי, כשאין יעדים לטווח הארוך וכשאין חזון, אי אפשר להתפלא שהעוני מעמיק ומחמיר. לממשלה הנוכחית הייתה הזדמנות היסטורית ליישם את מסקנות הוועדה למלחמה בעוני ולהקצות את הסכום הנדרש על מנת להתחיל בשינוי מגמה, לשאוף להגעה לשיעורי העוני ב-OECD תוך עשור. אבל היא פספסה אותה בגדול".
הוא ציין כי "רוב התקציבים החברתיים נמוגו במסגרת ההסכמים הקואליציוניים והכספים הסקטוריאליים, ללא ראייה מערכתית וללא תעדוף מותאם לצרכים. בשורה התחתונה, העוני לא מעניין את המנהיגות הפוליטית בישראל ולא נמצא בסדר העדיפויות הלאומי". לדבריו,
"צעדים נקודתיים לא יביאו אותנו לשום מקום, והעוני ימשיך להתרחב, להחמיר ולהעמיק, אלא אם ממשלת ישראל תפגין מנהיגות ואומץ פוליטי, שמשמעם לאמץ תכנית לאומית רב שנתית, להציב יעדים ולהקצות את התקציב המתאים, מבלי ליהנות מפירות ההשקעה. אלה יניבו רק בטווח הרחוק".
מנכ"ל עמותת פעמונים, אוריאל לדרברג: "התופעה שבה יותר אזרחים עובדים לא מצליחים לחיות ברווחה מספקת היא עגומה. זהו דגל שחור חברתי של כולנו, ועל כולם לקחת אחריות".
נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, אמר: "נתוני הדו"ח מזעזעים כרגיל אך אינם מפתיעים. העניים בישראל לא מעניינים מספיק את הממשלה שמזניחה את הטיפול בעוני ומשקיעה את כל מרצה ומשאביה בקידום העשירים ומעמד הביניים בלבד".
מהפורום למלחמה בעוני נמסר: "המדיניות הממשלתית לא רק שלא הביאה לצמצום העוני, אלא גרמה לעלייה בעוני בכמה וכמה מדדים ומלמדת על כישלון מובהק. עוני הוא תוצר של התנהלות כלכלית אנושית ואינו גזירת גורל, העלייה במספר העניים בכלל, ובכל המדדים מראה כי לא ננקטים הצעדים הדרושים על ידי הממשלה כדי לתקן את המצב".
לדברי סמנכ"ל עמותת ידיד, רן מלמד, "העובדה כי לרוב העובדים העניים הייתה הזכות לקבלת קצבת קיום בגובה של מאות שקלים ואף יותר מכך, וכי זכות זו נלקחה מהם ברגע שהם יצאו לעבוד, היא הסיבה המרכזית לגידול במספר העניים בישראל".
ניסים ציוני, מייסד ומנכ"ל ארגון פתחון לב: "אני קורא לשר האוצר ויתר ראשי המפלגות לממש את התחייבותם ולוודא שזוהי השנה האחרונה שבה משפחות בישראל נזקקות לסיוע במזון מעמותות וארגונים, שנה שבה תתחיל תוכנית לאומית לצמצום העוני בישראל".
גידי כרוך, מנכ"ל לקט ישראל, מסר כי "זהו ריטואל קבוע של אוזלת יד. הממשלה לא מנסה לפתור את בעיית העוני בישראל והביטוח הלאומי מדווח על כך מדי שנה. מה ערך הדיווח אם לא נעשה דבר בעניין?!".
לפנייה לכתב/ת 
