"הבן שלי, הבן שלנו"

ילד של אמא קיבל מדים ומספר אישי והפך לחייל. ילד של אמא כבר לא ילד. הוא חייל, חייל של אמא. כמוהו יש הרבה חיילים עם מדים ומספרים אישיים. שלא כמותם, לאמא שלו קוראים חווהל'ה. כשהוא חוזר לשבת הוא חוזר להיות הילד שלה. הוא פושט את המדים ואמא מכבסת ומגהצת לו אותם. כשהוא לובש אותם שוב, הוא מריח את הריח שלה. כל המדים נראים זהים, אבל רק לשלו יש ריח של סיגליות עם נגיעות חאוויג'.

עוד בערוץ הדעות:

למה לתת לרב סדן את פרס ישראל

ממנחם בגין להדלקת המשואות 2016

האמנם לא החמיצו כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות

נלחמתי עבור ישראל, תילחמו עבור נכדיי

מהפך מנהיגותי לעת הזאת

זיו, ערן, שחר, סיגלית ולי הם ילדים כאלו. כשחזרו הביתה התגעגעו לדברים שאהבו: סיגלית לחליל הצד ולריקוד, שחר לצלילה ולסיירים, לי לגיטרה ולגלישה בים, וערן היה מאושר ולא התגעגע לניו-יורק וללימודי הפיזיקה. בסוף החופשה הם שבו לצבא וחיכו לפעם הבאה שיחזרו הביתה. אבל הם לא חזרו. הם נפלו בעת מילוי תפקידם. ומאז הם הפכו לבנים ולבנות של כולנו.

אומרים שיש משהו מחמם ומנחם בחיבוק הקולקטיבי. עבור המשפחה, העם מהווה רשת תמיכה חברתית שממשמעת את המוות ועוטפת אותו בהילה של קדושה. זוהי רשת תמיכה גם עבור העם, שמצדיקה דרך האתוס את המוות שהיה וזה שעוד נכון לנו.

אתוס, כמו כל סיפור, מורכב משלושה מימדים עיקריים שבהם מתפתחת העלילה: זמן, מקום וגיבור. מערכת המשפט היא אחד מהכלים המשמעותיים ליצירת האתוס. המשפט קובע בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשכ"ג - 1963 את מימד הזמן. המשפט קובע בחוק בתי קברות צבאיים, תש"י - 1950 את המקום. רק השמות נותרו מחוץ לתחום שיפוטו. אולם, משנפל חייל, גם השם 'ממושפט', החל מסוג הפונט בו ייכתב, המשך בתוכן הכיתוב וכלה בצורת המצבה.

גיבורים בעל כורחם

אבל מה קורה כשהגיבור, או במקרה שלנו, שאריו של הגיבור, שהופכים אף הם לגיבורים בעל כורחם, רוצים לשנות - לא את הזמן, לא את המקום, רק משהו קטן באופן שבו יונצח הגיבור, הילד שלהם, החייל שלנו. הוריו של זיו למשל, בקשו להוסיף למצבה הצבאית את המילים: "אח לאיילת", אמה של סיגלית בקשה להוסיף את שם אביה המאמץ של סיגלית שגידל אותה, אביו של שחר בקש להוסיף את רישום התאריך הכללי של נפילת בנו, הוריו של ערן בקשו להוסיף לנוסח הסטנדרטי על המצבה: "אח לג'ק, לימור ועדי" וגם הוריו של לי בקשו להוסיף את שמות אחיו. המדינה התנגדה לשינוי ונימקה זאת בתקנות, אלו שמבנות את האתוס.

בקשות חריגות אלו מבטאות את המתח שבין "אתוס השכול", כפי שהמדינה מבקשת לעצב ולשמר לבין האבל הפרטי של המשפחה. כוחו של מי יגבר? קולה של אמא? או שופרה של המדינה? כל אחד מהנ"ל ניצב ועגלתו מלאה. שר הביטחון, מעלה טענות של שוויון ואחידות, המדגישות את שותפות הגורל בין העם למשפחה.  לעומתם, בני המשפחות מציגים גישה אינדווידואליסטית שבמרכזה כבוד האדם הכולל את כבוד הנפטר ורגשות משפחתו.

המשפט שצועד בביטחון בין חוקיו וכלליו, נע בחוסר נוחות במרחב זה שעטוף ברגשות עזים לצד מטענים תרבותיים. תנועה זו מסמלת את תנועת המטולטלת בין האתוס הכללי לנרטיב האישי, בין החייל לילד של אמא. מחד, האתוס הקולקטיבי שנאמן לאחדות ולשוויון כפי שמובנה על-ידי המדינה, מאידך האתוס האינדווידואליסטי המדגיש את ייחודיותו וחד פעמיותו של הפרט.

אך האם מתח זה הוא מחויב המציאות? האם לא ניתן לפתוח את האתוס הקולקטיבי לנרטיבים אישיים? האם נרטיבים אלו כמו אלו של זיו, ערן, שחר, סיגלית ולי פוגעים באתוס הלאומי? אולי דווקא להפך? הם נותנים לו פנים אישיות, פנים אנושיות, פנים של חיילים שהם גם ילדים של אמא ואחים של איילת, של ג'ק, לימור ועדי.

סיפורי שכול, הם סיפורים טרגיים ובסיפורים כאלו אין סוף טוב. אולם, השאלה היא: מהו הסוף הצודק? יש יאמרו ברוחו של יהודה עמיחי ש"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב" ויש שייקחו פרח אדום אחד ויהפכו אותו לסמל של אבלו של העם כולו.

ד"ר ליאת פרידגוט-נצר, האוניברסיטה הפתוחה