"ההישג הגדול ביותר בתולדות הספורט"
כבר יותר מארבעה עשורים שאף קבוצה בשום ענף לא הצליחה לשחזר את ההצלחה של מיאמי דולפינס מודל 1972 שסיימה עונה שלמה ללא הפסד. מהאימונים הכפולים בחום של פלורידה, דרך הסופרבול מול וושינגטון ועד הביקור המסורתי בבית הנשיא שהתממש רק באיחור של 41 שנים. פרויקט "שנה טובה", כתבה שלישית בסדרה
המלעיזים, אלו שאוהבים לבקר ולצקצק בשפתיים על כל דבר, יגידו שעונת 1972 של מיאמי דולפינס, שהסתיימה ב-14 בינואר 1973 בניצחון בסופרבול בלוס אנג'לס על וושינגטון, מחזיקה בכוכבית.
עוד בפרויקט "שנה טובה"
מג'ורדן עד באגס באני: על שנת כדורסל היסטורית
הבלתי נשכחות: השנים הגדולות של האגדות
הרי עונת ה-NFL קצרה יותר מבכל ענף אחר, ואז היא הייתה עוד יותר מצומצת מאשר היום, והענף פיזי יותר בעידן המודרני ובלה בלה בלה בלה. המלעיזים האלה טועים. ב-1972, עם גיחה קצרה ל-1973, סיפקו הדולפינס את העונה הגדולה בתולדות הפוטבול, בה לא הפסידו אפילו פעם אחת עד שהניפו את התואר.
בספורט של היום, אפשר רק לחלום על הישגים כאלה. בבייסבול, על אינספור משחקיו, לא מדובר באפשרות ברת ביצוע, אפילו לא קרוב לכך. להפסיד מתחת ל-60 משחקים זה הישג ענק. בכדורסל, ב-NBA, גולדן סטייט עשתה נס ספורטיבי עם תשעת ההפסדים בעונה הסדירה.
ברצלונה, ריאל מדריד, ואפילו באיירן מינכן ששולטת בבונדסליגה, לא יכולות להשיג מאזן מושלם. הפוטבול נותר המעוז היחיד בו קבוצה יכולה לפנטז ברצינות על עונה חלומית כזו. כל שאר הענפים? לא ממש.
קרוליינה לא הייתה רחוקה מכך בשנה שעברה. ב-2007, הגיעה ניו אינגלנד של טום בריידי עד לסופרבול בלי הפסדים, אבל שמטה את התואר. זה רק מעיד על כך שאפשר להגיע קרוב, ממש להרגיש את זה, אך ישנו מרחק עצום בין ליטוף ההיסטוריה לתפיסתה ושכתובה. כי אם זה באמת כל כך קל, בין אם מדובר ב-14 המשחקים פלוס השלושה בפלייאוף של אז ובין אם מדובר ב-16 פלוס 3-4 של היום, אז למה אף אחת פרט למיאמי לא הצליחה?
כי הדולפינס ההם היו יחידה מובחרת שאין כמוה. והם קיבלו את כל הדחיפה לה היו זקוקים דווקא ברגע שפל, ב-16 בינואר 1972, כאשר הפסידו בסופרבול לדאלאס. הובסו, בעצם, לא פחות מ-24:3. אבל ההפסד הזה הציף אותם במוטיבציה מטורפת.
המאמן האגדי דון שולה, גאון פוטבול אמיתי, הכריח את השחקנים לצפות בהקלטת המשחק במחנה האימונים. פעמיים. שחקן ההגנה טים פולי תלה בביתו תמונה של לוח התוצאות מאותו משחק בניו אורלינס ואילץ את עצמו להביט בה שוב ושוב.
בכתבה של "USA טודיי" שבחנה את אותה עונה ממרחק השנים, אדם בשם דייויד פיז שהיה חלק מהצוות המקצועי של הקבוצה, הגדיר את העניין כך: "מה שהבדיל בין הדולפינס לקבוצות האחרות היה הרבה יותר ממזל, פציעות מועטות ולו"ז נוח יחסית. ההבדל היה השעות הארוכות של אימונים נוספים, להם שולה קרא 'היתרון המנצח'".
לא שהיה פשוט להשיג את היתרון הזה. שולה, שכבר הבנתם בעצמכם שהייתה לו נטייה להקשות על השחקנים שלו, העביר אימונים כפולים בשיא החום והלחות של פלורידה, מה שהוביל את הסגל להגיע לעונה במצב פיזי אדיר ששם אותם בעמדה נהדרת מול יריבים עייפים ברגעי ההכרעה.
וכדי להבהיר את עניין ה"מזל, פציעות מועטות ולו"ז נוח יחסית" - כי פיז יודע היטב כמונו שישנם מחפשי כוכביות בכל מקום. מזל? רק שלושה מ-14 המפגשים בעונה הסדירה הסתיימו בניצחון חד ספרתי, ושניים מהניצחונות היו על האפס.
פציעות מועטות? השאלה היא החשיבות. הקוורטרבק הענק בוב גריסי שבר את הרגל במחזור החמישי, אבל המחליף בן ה-38, ארל מורל, התעלה על עצמו בסדרת הופעות גדולה ולקח את הקבוצה רחוק - כשעד לסופרבול עצמו גריסי כבר חוזר. לו"ז נוח יחסית? לכו אתם תנצחו בפיטסבורג בגמר ה-AFC. למיאמי לא היה פשוט לעשות את זה, והמכשולים רק מגדילים את ההישג.
אגב, בניגוד לאלופות אחרות, הדולפינס לא זכו לקבלת פנים חגיגית בבית הלבן. תיאוריית הקונספירציה גורסת שהנשיא ריצ'רד ניקסון דאג לכך בתור נקמה כיוון שהיה אוהד של וושינגטון, המפסידה בסופרבול - אבל נראה שאין ממש אמת בדברים, והוא פשוט העדיף לא לעסוק בנושאים האלה מאחר והיה שקוע עמוק בתסבוכת הפוליטית שלו באותם. בכל מקרה, ב-2013 דאג ברק אובמה לפצות את הקבוצה, והזמין את סגל האליפות ואת שולה לקבלת פנים חגיגית.
נסו להגיד בארה"ב את השמות האלה, ותראו את החיוך. הרצים המעולים, לארי זונקה ומרקיורי מוריס. פול וורפילד. גריסי ומורל. שולה. גם בתוך עצמם הם היו מגובשים, מסוג הקבוצות המחוברות האלה שיש להן את המשהו הנוסף הזה שמוביל להצלחה.
שנה מאוחר יותר הם הפסידו בשני משחקים, אבל זכו באליפות נוספת. לאחר מכן כבר היה קשה לשחזר את הקסם. הבעלים דאז ג'ו רובי קרא לכך "ההישג הגדול ביותר בתולדות הספורט". יהיו כאלה שיתווכחו, אבל בכל מה שקשור לפוטבול, עדיין לא נמצא מי שיאפיל על מיאמי של 1972.
לפנייה לכתב/ת 
