"אמרתי שאני מוכן למות. אני חושב שהגזמתי. אני מתכוון לחיות לנצח"
בגיל 82 לאונרד כהן פתח במרוץ נגד הזמן. בריאותו רופפת, והוא ממעט לצאת מהבית אבל מנסה להספיק כמה שיותר: לסיים את השירים שהתחיל לכתוב, להקליט את אלה שכבר כתב. על הבמה הוא כבר לא יעלה. עכשיו יוצא האלבום החדש שלו שהפיק בנו, אדם, והשירים מכינים את הקרקע לפרידה, אבל כהן מקווה שזה לא האלבום האחרון
לאונרד כהן נכנס לחדר האורחים המפואר בביתו של קונסול קנדה בלוס אנג'לס בצעדים קטנים, אוחז במקל הליכה, צנום מאוד, בחליפה שגדולה עליו בשתי מידות. "תודה שבאתם חברים, אני מעריך את זה", הוא אומר לקבוצה מצומצמת של עיתונאים. כהן, שחגג בדיוק לפני חודש יום הולדת 82, מודע לפיל שבחדר. רק כמה ימים קודם לכן הצהיר שהוא סופר את ימיו לאחור. "אני מוכן למות. אני מקווה שזה לא יותר מדי לא נעים לשמוע, אבל זה בערך הסוף מבחינתי", אמר בראיון לכתבת פרופיל שפורסמה עליו לאחרונה במגזין "ניו יורקר", והביע ספק אם יצליח לסיים את השירים שעליהם הוא עובד בימים אלה. "אני חושב שהגזמתי כשאמרתי את זה", הוא מבהיר עכשיו. "תמיד הייתה לי נטייה לדרמטיות יתר. אני מתכוון לחיות לנצח".
זוהי הופעה פומבית נדירה של כהן שמבטיח "להישאר בסביבה עד גיל 120". האלבום החדש, "You want it darker", מתנגן בחדר, והסיכוי שילווה בסיבוב הופעות אפסי. מצבו הבריאותי לא מאפשר זאת. הוא סובל משברים בגב ומתקשה לנגן, מעביר את ימיו בביתו על כיסא רפואי מיוחד שמקל עליו. אבל הראש צלול, ולא מפסיק לעבוד.
כהן עבר אין ספור תחנות סוערות בדרך, מקצה לקצה. מימיו כמשורר תפרן בלונדון הקרה, לחיים בשמש של האי הידרה ביוון. מסיפור האהבה הנצחי עם מריאן אילן לרומנים מזדמנים כסופרסטאר. דיכאוני, אבל איש של נשים. מצטרף למנזר, בורח להודו, מחפש שלווה. נדמה שכהן שיושב מולי, בגרסת העשור התשיעי לחייו, מצא את מקומו. הוא מתגורר לא רחוק מכאן, בשכונת הנקוק פארק בלוס אנג'לס, בבית צנוע. בתו לורקה גרה עם שני ילדיה בקומה מתחת, ובנו אדם, שהפיק את האלבום, גר כמה רחובות ליד. ביומיום הוא מוקף במשפחתו, ובכמה חברים שבאים לבקר, ומתרכז בעבודה. והעבודה שלו עדיין טובה. טובה מאוד.
"אני איטי מאוד, השירים מגיעים בטפטוף"
תשעה שירים מכיל האלבום החדש. המוות מרחף מעליהם, ואלוהים והיהדות, ויש כמובן גם הומור. לאונרד כהן במיטבו. זהו אלבומו ה-14 וברור משמיעה ראשונה שהוא שומר בעקביות על האיכות והעומק שאפיינו את יצירותיו עד היום. "אני חושב שכל כותב שירים - ובוב דילן יודע את זה טוב מכולנו - לא כותב שירים פשוט ככה", הוא אומר לאט ובשקט. "אז אם אתה בר מזל, אתה שומר על הכלי שלך בריא לאורך השנים, לכוונות האישיות שלך יש מעורבות קטנה מאוד בתהליך. אתה יכול לשמור את גופך כמכונה משומנת היטב שקולטת ככל האפשר. אבל אם אתה באמת מתכוון לעבור כברת דרך, זה לא משהו שנתון לבחירתך".
מאיפה אתה שואב השראה? סיפרת לא פעם שלוקח לך זמן רב לכתוב כל שיר. במקרה של "הללויה" למשל, זה לקח לך חמש שנים.
"אם הייתי יודע היכן נמצאים השירים הטובים, הייתי הולך לבקר שם לעיתים קרובות יותר. המוח שלי היה תמיד מאוד עמוס, אז עשיתי מאמצים רבים כדי לפשט את הסביבה שלי. כי אם הסביבה שלי הייתה מבולגנת חצי ממה שהמוח שלי מבולגן - לא הייתי מצליח לעבור מחדר לחדר. זה מה שעבד בשבילי. למרות שהייתי צריך להזיע בשביל כל מילה. זה פשוט הסגנון שלי. יש כאלה שזה בא להם מהר, ויש כאלה שזה לוקח להם יותר זמן".
וככה זה היה גם עם השירים באלבום הנוכחי?
"כן. אבל העובדה שלוקח לשירים שלי זמן רב להיכתב לא מעידה בהכרח על מצוינותם. זה פשוט ככה. אני איטי מאוד. זה מגיע כמו איזה טפטוף. יש אנשים שהתברכו באיזו זרימה קולחת. יש מי שהתברכו במשהו שהוא אפילו פחות מזרימה. אני ביניהם".
בוב דילן כותב מהר יותר מכהן. באותה כתבה הוא מספר על המפגש עם דילן. "אתה מספר 1 בוב, ואני מספר 2", אמר לדילן שענה לו: "מבחינתי, לאונרד, אתה מספר אחד ואני מספר אפס. הבנתי את זה שהעבודה שלו היא מעל לכל מדידה ושלי לא רעה". עכשיו, כשדילן זכה בפרס נובל בספרות, כהן מפרגן בחזרה: "מבחינתי זה כמו להעניק מדליה להר האוורסט על כך שהוא ההר הגבוה ביותר".
"אין לי שום אסטרטגיה רוחנית"
כהן נולד ב-1934 במונטריאול למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת. אבי סבו היה ממייסדי בית הכנסת "שערי שמיים" בעיר, ושימש כנשיאו, וכך גם סבו. השורשים היהודיים נטועים עמוק. הם הפציעו שוב ושוב בשיריו, ובאלבום החדש התוצאה - המורבידית - מהדהדת בעוצמה, בשיר הנושא את שם האלבום.
כהן הכניס את בית הכנסת של ילדותו לאלבום. מקהלת הגברים של "שערי שמיים" משתתפת בו בשני שירים, והופכת את קריאת ה"הנני" ב-You want it darker לעוצמתית עוד יותר. הרעיון להוסיפה היה בכלל של חזן בית הכנסת, גדעון זלרמייר, שהתפוצץ מהתרגשות מההצעה לשתף פעולה עם כהן. "קיבלתי ממנו אימייל בנובמבר והתחלתי לצרוח דברים שאף חבר בית כנסת לא צריך לשמוע, ואז עניתי - 'הללויה, I’m your man'", הוא מספר. "כשהקשבתי לשיר, הרגשתי שצריך להוסיף את המילה הזו כי היא מלאת כוח: 'הנני', אני פה! הצעתי זאת ללאונרד, שאימץ אותה לשמחתי". את השירים הקליטו בנפרד - כהן לרוב בביתו, המקהלה בקנדה. מקליטה, ושולחת לזמר תמונות מההיכל שמעלות בו זיכרונות. הם נפגשו לראשונה היום.
לבד מהיהדות הטבועה באישיותו, כהן ניסה במהלך חייו לא מעט כיוונים דתיים ורוחניים. "נצרות קתולית, בודהיזם, אל-אס-די, אני בעד כל מה שעובד", סיפר בעבר. והייתה גם תקופה של עניין בסיינטולוגיה. כיום, בבית, הוא מתעמק בספר הזוהר ובתנ"ך וגם בטקסטים בודהיסטיים ובפילוסופיה הודית. בניינטיז, בילה כהן שש שנים במנזר זן יפני, ואף הוסמך כנזיר. חי בצנעה בחדרון שחומם רק כמה שעות ביום. "אתה מטאטא את השלג שמצטבר במשך חצי מהזמן, אז במידה מסוימת אתה מתחזק". הדת היא לא חלק מרכזי בחיי משפחתו של כהן, אבל הם מקפידים להיפגש בימי שבת, לא שמים דגש על היהדות אלא על הבילוי יחד.
האם הקשר שלך לדת ולאמונה התחזק עם הזמן?
"מעולם לא חשבתי על עצמי כעל אדם דתי. אין לי שום אסטרטגיה רוחנית. אני צולע בערך כמו רבים מאיתנו בתחומים האלה. מדי פעם אני מרגיש בחסד של נוכחות נוספת בחיי, אבל אני לא יכול להקים שום סוג של מבנה רוחני על הדבר הזה. אני מרגיש שזה אוצר מילים שגדלתי איתו. הנוף התנ"כי מוכר לי מאוד, וזה טבעי שאני משתמש בציוני הדרך האלה בכתיבה. פעם אלה היו אזכורים אוניברסליים שכולם הבינו, והכירו וידעו לזהות. זה כבר לא המצב כיום, אבל זה עדיין הנוף שלי. אני מנסה לייצר את האזכורים האלה, ואני מנסה לוודא שהם לא מעורפלים מדי. אבל מעבר לזה - אני לא מעז לטעון שום דבר משלי בהיבט הרוחני".
את האלבום החדש, שיוצא לאור במלואו היום, הפיק אדם כהן, בנו של לאונרד, מוזיקאי וזמר בן 44. גם אדם מגיע לראיון בכובע הפדורה, שכנראה עובר בגנים ומונח גם על הראש של הבן שלו, קסיוס, בן התשע. זו הפעם הראשונה שבה השניים משתפים פעולה. אדם מספר שהייתה תחושה של בהילות בעבודה, מעין מרוץ נגד הזמן, לפני ששעון החול של אביו יסתיים. "עבדנו מתוך ידיעה שהזמן שלנו קצוב, ואנחנו חייבים למהר ולסיים את העבודה על האלבום", הוא אומר.
לאונרד, העבודה קירבה ביניכם?
"אם יש לך מזל, הדברים מעמיקים בין בני המשפחה. אם אין לך מזל, הם מידרדרים. אני בר מזל. יש לי מערכת יחסים קרובה עם ילדיי ונכדיי, אני מקווה שהיא תמשיך להעמיק, ומאמין שכך יהיה. בני ובתי הם כוח מזין נהדר עבורי, במיוחד בתקופה הקשה האחרונה. התברכתי בחברתם ואני אסיר תודה על העזרה שלהם. אדם הוא זמר וכותב שירים נהדר בזכות עצמו, והאפשרות לצרף את תשומת הלב המיקרוסקופית שלו לעבודה שלי הייתה זכות אדירה".
אדם, איך השפיעה העבודה על מערכת היחסים עם אביך?
לאונרד: "לא אעניש אותך".
אדם: "אשתי אמרה לי היום אחר הצהריים, 'אתה יודע, במידה מסוימת זה נראה כאילו כל חייך הובילו אותך לעבודה על האלבום הזה', וידעתי בדיוק למה היא מתכוונת. לא לקריירה שלי, אלא לארוחות הערב, לעמידה בצד הבמה, והצפייה באבי כשהייתי בן חמש, שש ושבע.
"יותר מהכול, נדמה לי שזו הזכות שנפלה בחלקנו, לקבל נקודת תצפית טובה על הדרך שבה הוא מחדיר ערך נשגב לעבודתו. וכולנו, שעומדים מהצד, ומעמידים פנים שאנחנו עושים את אותו הדבר - מסתכלים עליו בפליאה. לכן עבורי, הזכות להיות סוף סוף מסוגל לעזור לאמן בסדר גודל כזה, שבמקרה הוא גם אבא שלי, הייתה אחד הדברים המרשימים שקרו בחיי הקטנים. וכמובן, להיות בחברתו של אבי זה אחד הדברים שאני מוקיר יותר מכל".
כשהחל לעבוד על התקליט אדם בכלל לא היה בתמונה. אבל היתרון שלו על שאר חברי הצוות ברור: הוא יודע הכי טוב מה אבא שלו שונא במוזיקה. "וזאת רשימה ארוכה", לאונרד אומר בצחוק.
איזה אבא הוא היה? האם היה נוכח בחייך?
"כן. הוא עשה כמיטב יכולתו להיות שם בשבילנו. כשגרנו בדרום צרפת, הוריי לא הסתדרו ביניהם ואמי כבר חיה עם גבר אחר. לאבי אסור היה לבוא לביתנו, אז הוא גר בקראוון במורד הדרך וכל יום כשהיינו הולכים בדרך לבית הספר ובחזרה, היינו עוצרים בקראוון והוא היה מקריא לנו קטעים מהתורה ותפילות. הוא עשה מאמצים רבים להיות חלק מחיינו. בכל חופשה היינו נוסעים אליו ליוון וזוהי המדינה בה אנחנו מרגישים הכי בבית. כשאני ואבי יושבים בבית קפה על סיגריה וכוס קפה, אנחנו מדמיינים לעצמנו שאנחנו באי יווני. בילינו שם הרבה חופשות קיץ קסומות".
מתי הבנת שאביך הוא "לאונרד כהן"?
"תמיד. תמיד ידעתי, גם כשהייתי בן ארבע או חמש, ידעתי שהוא בן אדם יוצא דופן. הייתי רואה איך אנשים מתייחסים אליו כשהוא נכנס לחדר ואיזו נוכחות הייתה לו".
זה עזר לך?
"זה הרים גבות לפעמים, עזר לי לפתות כמה נשים וגם לצבור כמה אויבים".
כשסיפרת לאביך שאתה רוצה להיות מוזיקאי, הוא תמך בך?
"הוא תמיד היה אדם תומך ונדיב אבל למעשה, רק עכשיו כשיש לי הצדקה להישאר בביזנס הזה, כי הוכחתי את עצמי בעסק המשפחתי (עם הפקת האלבום, א"א), אבי שאל אותי, 'אתה באמת רוצה להישאר בעסקי המוזיקה?'".
באמת? למה בעצם?
"כן, כי עסקי המוזיקה השתנו מאוד מאיך שהם היו כשאני גדלתי, ומהזמן שאבי היה בהם. היום זו תרבות עלובה למדי. זה לא מה שהיה פעם. האנרגיה, או ה'מיץ' כפי שאבי קורא לזה, עברה להתמקד בדוגמניות, שפים מפורסמים, מפתחי אפליקציות, וכאלה".
מה קורה כשאתה הולך עם אבא ברחוב? אנשים ניגשים אליו, מציקים לו?
"כן, אנשים כל הזמן ניגשים ומבקשים כל מיני דברים. אם פונים אליו ברחוב, הוא האדם הכי אדיב שאי פעם הכרתי וקל לגשת אליו, אבל היום הוא כבר פחות יוצא החוצה. אני אישית מקבל כל יום עשרות פניות דרך פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות, עבורו. אנשים מבקשים תמונה או שיכתוב להם בחזרה, שיקדיש להם שיר או שיבוא להופיע בחתונה שלהם. אני עונה לכולם את אותה התשובה, אם הוא היה נענה לכל אחת מהבקשות האלו, לא היו יותר שירים".
יש סיכוי לראות את אביך שוב בהופעה?
"לא". עונה אדם בהחלטיות. "זה כבר לא יקרה, ולא בגלל שהוא לא רוצה".
"אבא לא שומר טינה"
אדם ואחותו לורקה נולדו לכהן ולבת הזוג שלו בשנות ה-70, סוזן אלרוד. השניים מעולם לא התחתנו, ומערכת היחסים ביניהם התפוגגה במהלך העשור. לכהן, לפני ואחרי, תמיד היו נשים. והן מצאו את דרכן אל שיריו. כזאת הייתה מריאן אילן, אולי אהבתו הגדולה ביותר. הם נפגשו בשנות ה-60 באי ביוון. כשכהן הלך והתפרסם, היא נודעה בתור המוזה שלו, ההשראה ליצירות כמו "Bird On The Wire" וכמובן, "So Long Marianne". אחרי שמונה שנים הזוגיות נגמרה, אבל השניים נשארו בקשר.
ביולי האחרון היא נפטרה מסרטן. כשכהן שמע שהיא גוססת בנורבגיה הוא מיהר לכתוב לה. "ובכן מריאן, הגיע הרגע שבו אנחנו כה זקנים והגוף שלנו מתפרק ואני חושב שאצטרף אלייך בקרוב מאוד. דעי שאני כל כך קרוב אלייך שאם תושיטי את ידך, אני חושב שתוכלי להגיע לשלי. ואת יודעת שתמיד אהבתי אותך בגלל יופייך וחוכמתך, אבל אני לא צריך להגיד יותר דבר בעניין מפני שאת יודעת את כל זה. אז עכשיו, אני רק רוצה לאחל לך מסע טוב. להתראות חברה ותיקה, אהבה אינסופית, נתראה במורד הדרך". יומיים אחרי שקיבלה את המייל הזה היא מתה. ליד המיטה בבית החולים השמיעו לה את "So Long, Marianne". במילות הפרידה שלו ממנה, אפשר לשמוע את כהן המתכונן להיפרד מחייו. גם באלבום.
לסיבוב ההופעות האחרון, יצא לאונרד כהן בעל כורחו. בשנים שבהן שהיה עסוק בענייניו הרוחניים במנזר הזן, הפקיד את האחריות על כספיו בידי המנהלת האישית שלו, קלי לינץ', שאיתה גם ניהל רומן קצר. לינץ' הייתה חברה קרובה של המשפחה במשך 17 שנה, אבל זה לא מנע ממנה למעול באמונו של כהן. היא גנבה ממנו כסף באופן שיטתי ורוקנה מחשבון הבנק שלו מיליוני דולרים. בשנת 2004, כשנודע לכהן על כך הוא תבע את לינץ' ובית המשפט גזר עליה 18 חודשים בכלא ופיצויים בסכום של תשעה וחצי מיליון דולר. כהן לא ראה מזה אפילו דולר אחד. לינץ' לא ישבה אפילו יום אחד בכלא.
לכהן לא הייתה ברירה. ב-2007 הוא החל לאסוף את נגניו ולארגן את סיבוב ההופעות. הוא כיוון מחדש את הגיטרות, ואחרי חזרות מדוקדקות עלה ב-2008 על הבמה. כשהוא בן יותר מ-70, חמש שנים בדרכים, 380 הופעות בסך הכל, שנמשכו לפעמים גם ארבע שעות. עד להופעה האחרונה בניו זילנד ב־2013. המטרה הושגה - כהן הצליח להתאושש כלכלית, וסיבוב ההופעות מילא אותו בסיפוק.
חסכונותיו של אביך נשדדו ממנו, אבל סיבוב ההופעות הפיח בו חיים. אולי במידה מסוימת הייתה בסיפור הזה גם ברכה? המשבר החזיר אותו אל הבמות ולעבודה על אלבומים נוספים.
"החיים הם הצגה יפה עם מערכה שלישית איומה, אבל לא עבור לאונרד כהן. עבורו, זוהי המערכה הקסומה ביותר. היום הוא יותר מפורסם ואהוב מאי פעם ואנו אסירי תודה ומרגישים שבורכנו על ידי הנסיבות".
האם אבא שלך סלח לקלי לינץ' על שגנבה את כל כספו?
"תני לי לומר לך משהו על אבי - הוא לא אחד ששומר טינה בלב. הוא יודע שהוא עושה את העבודה החשובה ביותר שעשה מזה שנים. האלבום החדש הוא החשוב ביותר שעשה ב-20 השנים האחרונות. הלוואי שאם יהיה עולם בעוד 200 שנה מהיום, אנשים יקראו את מילות השירים של לאונרד כהן ואולי אפילו ישירו אותם".
את העטיפה האחורית של האלבום החדש של כהן מעטרת תמונה של ציפור קוליברי (Hummingbird) - שכבר הופיעה ביצירתו של כהן בעבר. "תמיד אהבתי את היצורים הקטנים האלה", הוא אומר. "ואני תמיד מרגיש מבורך כשהם מופיעים. יש בהם איזו איכות קסומה. וסוף סוף כתבתי את זה בשיר, בחודש האחרון. כתבתי כבר שירים רבים על הציפור הזאת, אבל אף פעם לא יצא מהם כלום". הוא מדקלם את השיר החדש: "הקשב לציפורים שאת כנפיהם אינך יכול לראות/הקשב לציפורים/אל תקשיב לי…".
השיר הזה הולך להופיע באלבום הבא שלך?
"אם ירצה השם. אני מקווה שאולי, בעזרת השם, תקליט נוסף יקרה, אבל אי אפשר לדעת".
יש לעטיפה איזו משמעות נסתרת? כי אני רואה שאתה מחזיק סיגריה בצילום. חשבתי שהפסקת לעשן.
"יש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם".
ה"משאבים העמוקים" של ישראל
במסגרת סיבוב ההופעות ההוא הגיע גם לישראל ב-2009, והתקבל בחיבוק אדיר של קהל המעריצים שמילא את אצטדיון רמת גן. בסוף ההופעה הרים את ידיו ונשא את ברכת הכהנים בעברית, מול 50 אלף צופים נרגשים. זו ממש לא הייתה הפעם הראשונה שלו בארץ, אבל ההופעה בבנייני האומה בירושלים כמה עשורים קודם לכן, ב-1972 הייתה איך לומר, מוצלחת פחות.
כהן הגיע לעיר בסופו של סיבוב הופעות גדול ולא הצליח לשיר. הוא פתח את ההופעה עם "ציפור על תיל", ואחרי שהקהל החל למחוא כפיים בהתלהבות, נבהל והפסיק. כמה ניסיונות נוספים לשיר לא צלחו. "חשבתי שהולך לי גרוע, אז חזרתי לחדר ההלבשה ומצאתי קצת אסיד בקייס של הגיטרה", סיפר בעבר. בינתיים, הקהל שר לו "הבאנו שלום עליכם", וכהן חזר לבמה.
"התחלתי לשיר את 'So Long Marianne', ואז ראיתי את מריאן מולי והתחלתי לבכות. הסתובבתי וגם הלהקה בכתה". הוא שב לחדר ההלבשה, מפורק לגמרי, וחזר לבמה בפעם האחרונה לבשר להקהל שהוא לא מסוגל להמשיך. כשנה אחר כך חזר כהן לישראל. שוב היה בתקופה קשה, ורצה לנקות את הראש. הוא עשה חיים בתל אביב, כבש בחורות, ותיכנן להצטרף לקטיף עגבניות בקיבוץ. אבל מהר מאוד מצא את עצמו מופיע תחת אש בפני חיילים במוצבים במלחמת יום כיפור.
כיהודי, זה שונה או מרגש באופן מיוחד עבורך להופיע בישראל?
"ובכן, יש היבט שבטי עמוק לטבע שלי. לכן, כאשר אני בקשר עם אותם משאבים עמוקים, אני כמובן מרגיש סוג מיוחד של הזנה. זה שונה. זה שונה כי זה נובע מבארות עמוקים של השתייכות".
הכתבה מתפרסמת במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
