לתפוס פיקוד: איך עושים שינוי חברתי
כדי להוביל שינוי חברתי צריך לדעת מה עומד בבסיסו, צריך למצוא את האנשים שיצעדו וייקחו חלק במאבק ולא יפסיקו עד שיקרה השינוי לו הם מייחלים - כנס "חוצה ישראל" מסכם את הפאנלים החברתיים
בשיתוף קרן ברל כצנלסון
אנחנו חיים כמו בתוך סיר לחץ, מנסים לנהל שגרה מוכרת ומנחמת. אבל הלחצים סביבנו הולכים וגדלים ולמרות שלעיתים אנחנו משתדלים שלא לתת משקל ללחצים האלו, אנחנו נשאבים לתוך התסיסה החברתית סביבנו - ובמקרים רבים, זה עובד לטובתנו.
המחאה החברתית של 2011 הייתה מורכבת מכמה מחאות שנקשרו יחד מתוך הרצון העז לשינוי חברתי במדינה - הייתה מחאת האוהלים, מחאת ההורים, מחאת הקוטג' - כולן נשענו על יוקר המחייה ועל חוסר היכולת של אנשים לקיים את עצמם ומשפחותיהם.
מאז נשמעו לא מעט קולות שקראו למחאה החברתית כישלון, אבל מאידך אנחנו רואים יותר ויותר מחאות, שלאו דווקא מגיעות לתקשורת, אבל יוצרות שינוי במקומות שונים בארץ. כנס "חוצה ישראל" - הראשון מסוגו - שנערך בשבוע שעבר, אסף אליו פעילות ופעילות חברתיים שלקחו חלק במה שקרן ברל כצנלסון (יוזמת הכנס) מקווה ליצור - אכסניה לכל מי שמבקש לעשות שינוי, מקום בו ניתן יהיה לקבל כלים ותובנות, להתייעץ עם פעילים אחרים ולקדם את האג'נדה החברתית שעל הפרק בצורה הטובה ביותר.
אז איך עושים שינוי חברתי?
"בכל מהפכה בה רוצים להגיע לתוצאות צריך להתחיל מעבודת שורשים, אחרת כל הפעילות באוויר. צריך לעבוד קשה ולרדת לעומקם של האנשים ולהסביר בכל שכונה ובכל עיר ובכל כפר, כך אנשים יהיו שותפים למהפכה," אמר צ'רלי ביטון, ח"כ לשעבר, פעיל חברתי וממייסדי הפנתרים השחורים, שהשתתף בפאנל "שיחה בארבע: איך עושים מהפכה חברתית בישראל", יחד עם ויקי כנפו וחברי הכנסת סתיו שפיר ואיציק שמולי .
"בכל שכונה יש ליצור קבוצת אנשים שיתמכו ברעיון ולא שיקראו עליו בתקשורת, כלומר יש הכרח ליצור קשר אישי לאנשים. אנחנו ירדו לשכונות, דיברנו והסברנו מה אנחנו רוצים להשיג, וכשיצאנו לרחוב אנשים ידעו במה מדובר ולקחו חלק במאבק. אנשים אנשים לא יילכו אחרי פרסום הצהרה או תמונה בעיתון בלבד, זהו המשך המאבק, אך לא תחילתו."
התודעה שלנו השתנתה
"אני לא חושב שיש מתכון בטוח להובלה של מחאות חברתיות ועם כל הרצון למצוא מרשם מוצלח בסוף צריך לזכור שאקטים כמו של ויקי כנפו או דפני ליף היו ספונטניים, אבל ישבו על הרבה מאוד אותנטיות וכאב," הסביר ח"כ איציק שמולי, חבר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ובוועדת החינוך.
"התודעה השתנתה מהקצה אל הקצה, אבל עם תודעה לא קונים במכולת ובמובן הזה אין מה לטשטש - המחאה עדיין לא השיגה את מטרותיה. ההסבר הוא די פשוט: התרגום הפוליטי עדיין לא קרה; אנשים
לא יכולים להמשיך ולהצביע למי שקובע את המדיניות ולצפות לשינוי משמעותי שלה.
"למרות שלא כולם אהבו את זה בזמנו, הייתי היחידי עוד בזמן המחאה שאמר שאת העצרת של מוצ"ש חייבים לתרגם כבר בראשון למחרת להישגים בתוך המערכת הפוליטית. אני חושב שהשינוי חייב להגיע בתנועת מלקחיים: הפגנות ופעולות מבחוץ כי המערכת הפוליטית מבינה רק כוח ופועלת רק כשיש לחץ, אבל גם מבפנים - כדי שיהיה, בניגוד למה שהיה במחאה, מי שיקלוט את הדרישה הציבורית ויתרגם אותה באופן מעשי לחוקים ולהחלטות."
לשלב את הרחוב עם הכנסת
"המחאה החברתית הוציאה לרחובות את הקול של הדור שלי," אמרה ח"כ סתיו שפיר, יו"ר וועדת השקיפות (המחנה הציוני). "דור שנמאס לו מהעובדה שהמדינה מתנהלת לפי קומבינות, ושמקבלי ההחלטות שכחו את התפקיד שלהם ולא מנסים לשפר את המצב.
"הבעיה המרכזית של המחאה היתה שגם בשעה שמיליון ישראלים צעדו איתנו ברחוב, לא היה לנו כוח דווקא במקום שבו מתקבלות ההחלטות הכי חשובות על החיים שלנו, בכנסת. יעברו עוד שנים עד שנצליח להשלים את מה שהתחלנו ולגרום לתקוות של כל מי שיצאו איתנו לרחובות ב-2011 להתממש. אבל אין ספק שהדרך לקדם את המטרות הללו היא בשילוב נחוש של הרחוב עם הכנסת, במאמצים מקבילים גם בשדה האזרחי וגם במערכות השלטון.
"המשימה של הצעירים שיצאו איתנו למחאה היא לתפוס את התפקידים המרכזיים -
במגזר הציבורי, בחינוך, בכנסת ובממשלה, בכל מקום בעל השפעה - כדי להביא ביחד לשינוי שכולנו חולמים עליו".
המחאה ממשיכה
ויקי כנפו, שצעדת המחאה שלה בשנת 2003 הביאה לכותרות את המושג "הגזירות הכלכליות", יוצאת שוב לדרך המחאה. "יצאתי לדרך שוב כדי למחות. לא יתכן שקשישים ונכים יצטרכו לחיות מקצבאות של 2,432 ש"ח בחודש, כאשר אנחנו שומעים על צמיחה ועל עודפים בגביית מיסים. שני מיליון עניים יש בישראל. מעל 700 אלף מהם ילדים. למישהו איכפת מזה? הממשלה חייבת לעשות תיקון חברתי והתיקון הזה חייב להעשות בתקציב הנוכחי. אסור לחכות יותר."
בשיתוף קרן ברל כצנלסון
לפנייה לכתב/ת 
