מתעכבת הקמת מרכז השואה ע"ש ק. צטניק

בנו של הסופר יחיאל די-נור פועל להקים מרכז תודעה על שטח שהיה בבעלותו בהרצליה. בגלל העיכוב הוא תבע את חברת הבנייה, אבל נדחה בביהמ"ש

עו"ד ישראל ליבוביץפורסם: 09.01.17 , 07:31

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגיש בנו של הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק) נגד חברת הבנייה "שיכון עובדים", בשל עיכוב בהקמת מרכז לתודעת השואה על שם אביו בהרצליה. ליאור די-נור דרש לאכוף את ההתחייבות של החברה כלפיו, אבל השופט יהושע גייפמן התרשם שהצדדים לא הסדירו ביניהם את פרטי ההסכם ברמה הנדרשת.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

בתביעה שהגיש הבן ב-2010 הוא סיפר שב-1992 התקשר בעסקת קומבינציה עם קבלן פרטי שהתחייב להקים בשטחים שבבעלותו בהרצליה שבעה מגדלי מגורים, מרכז מסחרי ומרכז לתודעת השואה על שם אביו (פרויקט "גני אשרמן"). מאוחר יותר נכנסה שיכון עובדים בנעלי היזם המקורי ונטלה על עצמה את התחייבויותיו.

פטור

מכרה בניין ב-4.3 מיליון – וקיבלה פטור ממע"מ

עו"ד איתי הכהן

ב-2007 רכשה חברת קרגד בית דירות תמורת 1.3 מיליון ש', וכעבור שנתיים מכרה אותו ברווח. העובדה שגרים בו דיירים מוגנים זיכתה אותה בפטור

מכרה בניין ב-4.3 מיליון – וקיבלה פטור ממע"מ

לטענת די-נור, המגדלים נבנו והוא קיבל על פי ההסכם 52 דירות, אך ב-2008 הפסיקה שיכון עובדים את מעורבותה בהקמת המרכז המסחרי והמרכז לתודעת השואה, ואלה לא הוקמו בסופו של דבר. הוא עתר לבית המשפט לאכוף על החברה את בניית המרכזים ולהטיל עליה לפצות אותו על ההפסדים שנגרמו לו בשל העיכוב בבנייה.

שיכון עובדים טענה מנגד שהחלק בהסכם הקומבינציה בעניין בניית המרכז המסחרי והמרכז לתודעת השואה אינו מחייב אותה, שכן הצדדים לא הגיעו להסכמות על פרטים מהותיים. לדבריה ההסכם לא הגדיר מה כוללת הבנייה, מה סטנדרט ומה תוספות, מי יישא בעלויות ועוד, והיה ברור שהמשא ומתן צריך להמשיך במטרה להגיע להסכם מפורט יותר.

החברה הדגישה שמאז חתימת ההסכם ועד 2008 שיתפה פעולה עם די-נור בהליכים שנדרשו לקבלת היתר בנייה למרכז והשקיעה בכך סכומים ניכרים. אלא שלאורך המשא ומתן היא לא הצליחה להגיע מולו להבנות ביחס לפרטי ההסכם והוא הציב בפניה דרישות החורגות מהמקובל בשוק. בנסיבות אלה היא נאלצה להפסיק את מעורבותה בהקמת המרכז.

מידה בלתי סבירה של פיקוח

השופט יהושע גייפמן קיבל את עמדת החברה שלפיה ההסכם לא מחייב אותה להקים את המרכז מאחר שחסרים בו פרטים מהותיים. להתרשמותו, במועד חתימת ההסכם היה ברור לצדדים שעליהם להגיע בעתיד להסכמות מפורטות, אם ברצונם שהמרכז ייבנה.

כך למשל, ההסכם לא פירט את תוכניות הבנייה והמימון של המרכז על שני חלקיו ולא צורפו מפרטים. גם במו"מ שהתנהל לאחר החתימה הצדדים לא הגיעו להבנות בנושאים מהותיים אלה. חסר זה בולט במיוחד לנוכח העובדה שעלות הקמת המבנים הוערכה על ידי שמאי מטעם די-נור בכ-45 מיליון שקל.

השופט גייפמן כתב בנוסף שאכיפת ההסכם תדרוש "מידה בלתי סבירה של פיקוח" מטעם בית המשפט על הקמת מרכז מורכב בשטח כולל של 2,000 מ"ר שבנייתו טרם החלה. בנסיבות אלה הוא דחה את התביעה והבהיר שדי-נור רשאי לבנות בעצמו או להתקשר עם צד ג', ולשיכון עובדים אין זכויות כלשהן בחלקה שעליה הוא אמור לקום.

עם זאת נקבע שהחברה תפצה את די-נור ב-743,800 שקל על עיכוב, מכיוון שלאחר שקיבלה החלטה להפסיק את מעורבותה בפרויקט, היא לא העבירה לו על כך הודעה מסודרת והוא נאלץ להבין זאת בעצמו. החברה חויבה בנוסף בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 60 אלף שקל.