כך ניפטר מאוניית האמוניה: החלופות והפתרונות לסכנת המכל
השבוע שמענו פעם אחר פעם על הסיכונים המאיימים מצד מכל האמוניה במפרץ חיפה, והאונייה המובילה את האמוניה למכל. אז אחרי שאנחנו יודעים מהן הבעיות, הגיע הזמן לשמוע על הפתרונות והחלופות, ויש לא מעט, ולדעת על אילו לוחות זמנים מדובר. כך ניתן לעשות סדר במשק האמוניה בישראל
האמוניה שוב עלתה השבוע לכותרות. דו"ח חדש קובע כי האונייה שמובילה את האמוניה למכל במפרץ חיפה היא פצצה מתקתקת, וכי תקלה או פגיעה מכוונת באונייה עלולה להוביל למאות אלפי נפגעים והרוגים. גם מכל האחסון של האמוניה במפרץ הוא איום מיידי וממשי, ופגיעה במכל, אם מכשל שיביא לפירוק המכל הישן, אם כתוצאה מרעידת אדמה ואם מפגיעה של טיל, תוביל לעשרות אלפי נפגעים והרוגים.
לידיעות נוספות בנושא מכל האמוניה
אלקין: מזהיר: חיפה כימיקלים תישאר בלי אמוניה
זוכה פרס נובל: תושבי חיפה בסכנת מוות
"מכל האמוניה יכול להתפרק מחר בבוקר"
"הובלת האמוניה - אוניית תופת שעליה 5 פצצות אטום"
אנשי ביטחון: "זה אחד המכלים הכי מוגנים בעולם"
לצערנו הרב, האיום הזה עומד על הפרק כבר שנים ארוכות, ובעוד שמיטב המומחים מזהירים, חיפה כימיקלים, שהמכל בבעלותה, לא מתרגשת וטוענת שהוא הבטוח מסוגו בעולם. גם המדינה, לא עושה דבר להתמודד עם הסכנה ועם המחדל המתמשך, ולא עוזרים גם דו"חות מבקר המדינה בנדון.
לסגור את המכל
אין ספק שצריך לסגור את מכל האמוניה במפרץ חיפה לאלתר. סגירת המכל תייתר גם את הצורך בהובלה הימית המסוכנת של האמוניה. אבל כדי לעשות כן ולקדם את המהלך, חשוב לומר גם מה כן, כלומר לא רק מה הבעיה אלא גם מה הפתרון, ואיך צריך לנהל את משק האמוניה בישראל באופן שקול.
כמו כן, חשוב להדגיש מראש: היעד הוא לסגור את המכל ולא להעביר אותו ואת הסכנה למקום אחר. בנוסף, כל חלופה צריכה להיבחן בהיבטים סביבתיים, חברתיים וכלכליים, כאשר טובת הכלל צריכה לעמוד מעל לכל.
האמוניה אינה מוצר אסטרטגי
בכל פעם שנושא מכל האמוניה עולה על הפרק, מוזכרות צפירות ההרגעה מהמועצה לביטחון לאומי (המל"ל), לפיהן המכל והאונייה מאובטחים כראוי, וכל תרחישי האימים הם בסבירות נמוכה מאוד. אבל אם התעסקות המל"ל בנושא יוצרת אצלכם רושם שהאמוניה משום מה מוגדרת כחומר הכרחי לקיום המדינה, או שהיא משאב אסטרטגי, אז כדאי שתדעו שלא. האמוניה היא לא מוצר צריכה בסיסי ולא מוצר ביטחוני.
יתרה מכך, מסך הצריכה השנתית של כ-120,000 טון של אמוניה, כ-95% משמשים לתעשיית הדשנים, תעשייה פרטית בבעלות חיפה כימיקלים ודשנים מקבוצת כי"ל, שמייצאת את מרבית תוצרתה. שאר האמוניה (כ-3,000-5,000 טון) משמשת כחומר קירור בבתי חולים ובתעשיית המזון וגם ביצור חומרי נפץ.
הדו"ח החמור שנחשף בחיפה. צפו
מה החלופות?
בשלב הראשון יש למפות את צרכי המשק לטווח המיידי, הקצר, הבינוני והארוך, ולהגדיר מה הכמויות שכל הצרכנים צריכים, הקטנים והגדולים, ומה סדרי העדיפות. השלב הבא הוא לבחון חלופות, וכאלה יש לא מעט.
1. אפשר לייצר אמוניה מחנקן וממימן בתהליך עתיק יומין ובטכנולוגיה מוכרת,שמיושמת במקומות רבים. פתרון זה ישים באופן מידי לצרכנים קטנים והוא מייתר את הצורך באחסון של אמוניה ובשינוע שלה אל אותם צרכנים.
2. ניתן גם לייצר אמוניה באופן מידימאוריאה (שתנן), כימיקל שנמצא בשתן של כל אחד מאיתנו, ומשמש כדשן, כתוסף למנועי דיזל ועוד. התהליך מוכר והטכנולוגיה קיימת ואפילו מיושמת בארץ. היא מתאימה גם לצרכנים קטנים וגם לצרכנים גדולים, וחלקם יצטרכו להתאים חלק מהתהליכים ומהמערכות הקיימות.
3. חלופה מיידית נוספת, ובעיקר לצרכנים הגדולים ולתעשיית הדשנים, היא יבוא של חומצה חנקתית במקום יבוא של אמוניה לטובת ייצור של חומצה חנקתית. אומנם גם חומצה חנקתית היא חומר רעיל ומסוכן, אך בשונה מאמוניה היא נוזלית ולא נדיפה, ולכן קל יותר לשלוט ולטפל בה במקרה של דליפה.
4. אפשר לייצר אמוניה מחנקן וממימן, המיוצר מגז טבעי, גם בכמויות גדולות, שיתאימו לכל צרכי המשק. התהליך הזה, שהמדינה ביקשה לקדם במכרז להקמת מפעל ייצור אמוניה בנגב - וכשלה, מוכר וישים. היתרון הוא שתהליך זה יכול להפחית משמעותית את כמות האמוניה המאוחסנת ואף למנוע חלק ניכר מהשינוע היבשתי של האמוניה.
הצצה נדירה למכל האמוניה:
הון-שילטון
אז למה לא קורה דבר? מדוע עיריית חיפה והעומד בראשה מתריעים ומאיימים שנים רבות, והמכל ממשיך לעמוד? מדוע מדינת ישראל והמשרד להגנת הסביבה נחושים לפתור את הבעיה, והמכל במקומו עומד? ולמה חיפה כימיקלים נלחמת להשאיר את המכל ולא פונה לחלופה אחרת?
התשובה פשוטה: כסף ופוליטיקה. לאורך השנים אין סוף פוליטיקאים, יועצים ומקושרים עסקו בעיקר בלמשוך את הזמן ולא לעשות כלום. ברקע עומדים גם האיום בסגירת מפעלים ופיטורי עובדים. כמו כן, עבור הצרכנים הגדולים - משמעות המעבר לחלופות החדשות היא השקעה כלכלית ואולי רווח קטן יותר, בטח לטווח הקצר.
לדאבוני, המכרז להקמת המפעל בנגב היה כישלון ידוע מראש, גם בגלל חוסר הוודאות בנוגע למחירי הגז הטבעי (כן, זה שמצאנו לחופי המדינה) וגם בגלל שהגבילו את הכמויות. החלטה על ייצור אמוניה במקביל לייצור של מתנול, המשמש כדלק וגם הוא מיוצר מגז טבעי, לצד פיתוח תהליכים לייצור מוצרים נוספים מבוססי אמוניה, יכולים להניע את המהלך מחדש. אולם כאן עולה מיד השאלה האם המדינה צריכה לסבסד את המהלך, כלומר את התעשייה הפרטית? והתשובה חייבת להיות לא.
האינטרס המשותף של המדינה, התעשיינים והאזרחים הוא שהתעשייה הישראלית תתרחב ותשגשג. אבל היא חייבת להיות תעשייה מתקדמת, וכזו שמשתמשת בתהליכים הסביבתיים ביותר ובטכנולוגיות הטובות ביותר. מה שבטוח הוא, שהמאזן בו הביטחון והבריאות של הציבור הרחב עומדים מול רווח של קבוצה מצומצמת לא יכול להמשיך ולהתקיים בחסות המדינה.
הכותב הוא מומחה בתחום הקיימות וההנדסה הכימית ופעיל סביבתי, ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד "(פרדס, 2016)
לפנייה לכתב/ת 
