"מרחיב את הנפש לשמוע על האומץ להתגבר ולחיות"
רונית רצתה להבין את שתיקת ההורים; נאוה מודה שלפעמים כבר אין כוח, "אבל יש אחריות, בשביל אלו שיום אחד ירצו לשמוע"; מרב בוכה מסיפורים על ילדים אבודים; ודינה שמעה סיפורים 30 שנה, אך על משפחתה שלה עדיין לא יודעת כלום. המתעדות מ"יד ושם" מספרות על החיים סביב סיפורי השואה
דינה שפט מירושלים מתעדת את סיפוריהם של ניצולי השואה כבר 30 שנה. "אבי היה בעצמו ניצול שואה, אכול ברגשות אשם שהוא בחיים וכולם הלכו", היא נזכרת. "בייחוד הוא התייחס לאחיו שהיה הילד הטוב, המוצלח והממושמע ונספה עם אמו בטרבלינקה. אבי שרד וחי שנים ספורות אחרי שהגיע ארצה ונפטר. אני חושבת שזה היה רצונו. היה לו קשה להמשיך בחיים למרות שנולדנו ולמרות שהוא הקים פה משפחה, אבל זה מאוד השפיע עליו ולכן אני לא יודעת מאומה על משפחתי. חשבתי שתוך כדי עבודה ב'יד ושם' אגלה. אחרי שלושים שנה של סיפורים אני יודעת על אלפי אנשים אבל אין שום רמז לבני משפחתי באשר הם, וזה אחד הדברים שמתסכלים אותי".
דינה ועמיתותיה רגילות לשבת מאחורי המצלמה ולשמוע מאות מסיפוריהם של ניצולי שואה. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הפעם הזרקור מופנה אליהן. בשיחה עם ynet שיתפו המתעדות ממוזיאון "יד ושם" בירושלים על העבודה הקשה, הסיפורים שנחקקו בזכרונן, החיבור האישי והמסר שהפיקו מסיפורי המלחמה.
הניצולים הבודדים מספרים על החיים בישראל 2017
גם רונית וילדר מספרת שהחלה לתעד בעקבות השקט והצורך להקשיב ולהבין את שתיקת ההורים. "אימא שלי שרדה את בירקנאו אחרי שהגיעה לשם בגיל 13 ובבית לא דיברנו על זה. אני עבדתי בעבודה אחרת ואז הגיעה הצעה דרך מכרה. אני לא בחרתי בתיעוד, זה בחר בי", מעידה רונית. "אצלי לא דיברו על הנושא, היה מין מסך שחור כזה וחשבתי שהנה יש לי את ההזדמנות להסיר או להזיז את המסך הזה, ולכן אמרתי כן".
רונית לא יכולה לדמיין את חייה בלי הראיונות עם הניצולים. "אני יודעת שיבוא יום, ומה לעשות - לא יהיה את מי לראיין. אבל אני לא יכולה לדמיין מה אעשה. יש לי עוד מקצוע ואני יכולה לעסוק בדברים אחרים אבל נראה לי כאילו זה זורם לי בוורידים. קשה לי להסביר אבל אני עושה את זה כל כך הרבה שנים שזה חלק ממני".
חברתה נאוה גיבורי החלה לראיין ניצולי שואה לפני 20 שנה. "לא הגעתי מהתחום הזה, אני לא היסטוריונית, אבל יום אחד שמעתי שיש פרויקטים כאלו שהמטרה שלהם לתעד סיפורים של ניצולי שואה והרגשתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות", היא אומרת.
אצל מרב שני מתל אביב, הצעירה בחבורה, אין סיפור משפחתי הנוגע לשואה, הוריה צברים והיא מספרת שהשואה תמיד עוררה בה "רתיעה וגם סקרנות". "הטקסים הגדולים מהחיים שיש בהם המון קלישאות ואימג'ים קשים ואלימים ולא ברורים נורא חוסמים את הנושא, סוגרים אותו ומרתיעים, אבל גם עוררו בי את הסקרנות ואת הרצון להתקרב", מספרת מרב. "הסיפור הדרמטי של השואה, לפני הפגיעה הפיזית ולפני הסיפורים הגדולים, הוא השבר הקטן הבלתי נתפס שממחיש כיצד באותו זמן הקרקע פשוט נשמטה".
דו"ח המבקר: כך נמשכת הזנחת הטיפול בניצולים
סיפור שטלטל אותה הוא על ניצול "שסיפר איך הוא היה ילד שהלך ברחוב, 'כולם נאספים ויש מוזיקה ותהלוכה וכולם מתקבצים וזה אנשי אס.אה וכולם מרימים את היד וקוראים 'הייל היטלר'. וגם אני הרמתי את היד ואמרתי הייל היטלר, אני הרגשתי כזאת שייכות וצהלתי', ככה הוא סיפר לי", אומרת מרב, ובמשפט הבא גם דומעת. "והוא כולו הילד הזה שצוהל והמשיך לספר: 'אני מגיע הביתה ואבא שלי לוקח אותי לחדר ואני יודע כבר שסיפרו לו שראו אותי, והוא אומר לי - אנחנו לא שייכים'. וכשהוא אומר לי את זה אני בוכה, זו הנקודה הרגישה שלי בראיונות - אני לא יכולה כשמספר לי ילד על הרגע הזה שנשמטת לו הקרקע תחת רגליו".
כמו רופא בבית חולים שתולה את הבגדים
נאוה גיבורי מתרגשת גם היא במיוחד מ"סיפורי ילדים שנותרו לבדם בשואה והצליחו לשרוד שנים בתנאים בלתי אפשריים, עם פחד עצום מסביבה של מבוגרים וממה שמבוגרים עושים". היא מציינת "סיפור של ילדה ששמה מאשה שגדלה בעיירה קטנה וההורים עשו הכול כדי להציל אותה ובגיל 10 ממש דחו אותה מעליהם. היו אקציות ולא נשארו יהודים בעיירה ואביה יום שלם תדרך אותה איך להינצל, תפר לה מעיל שדחף לה כל מה שאפשר להכניס בו, ובערב פשוט אמר לה שהיא חייבת לשרוד לבדה ונעלם. הילדה הזו שרדה שנתיים לאחר שהתעללו בה, הכריחו אותה לאכול ראש של חזיר, ניסו להצית אותה, שיסו בה כלבים ואיש לא סייע לילדה שהיטלטלה לבדה בדרכים וביערות, מלבד חסידת אומות עולם אחת שהסתירה אותה במזווה שלושה חודשים.
"אותה מאשה הפכה להיות גננת ומגדלת את ילדיהם של אחרים", אומרת נאוה. "אלו סיפורים על ילדים שצלחו את כל זה וחיים לידנו היום, סיפורים שאחרי שמאזינים להם מבינים שמוכרחים לשמוע. יש בהם משהו הרבה יותר גדול - על מה זה להיות אדם, על מה זה להיות ילד - הם יודעים לבחור את הטוב, להגן ולשמור על עצמם".
איך מצליחים להמשיך בשגרה עם כל הסיפורים ששומעים בכל יום?
"זה לא הסיפורים שלי, זה הסיפורים שלהם. אם הם שרדו והצליחו, שיקמו את חייהם ובנו אותם מחדש, תפקידי זה רק לשמוע. אני מרגישה שזה מגדיל אותי, מרחיב את נפשי נותן לי כוחות ופרופורציות ולפעמים מרומם את רוחי לשמוע על האומץ להתגבר ולחיות".
למרות זאת, היא מדגישה, "היו רגעים שלא יכולתי יותר והרגשתי שאני עייפה ונדמה היה לי ששמעתי הכול אבל הרגשתי שיש לי אחריות לשמוע. אולי בשביל אלה שלא שומעים, אולי בשביל אלו שיום אחד ירצו לשמוע. כל סיפור שמוכן להיות מסופר צריך לשמוע אותו ובגלל זה אני מצליחה לצבור כוח מחדש. האנשים האלה עברו את החוויה האנושית האיומה ביותר ואנחנו פה צריכים לשמוע את הסיפור הזה ואם לקחת משהו אישי - אז אלו הם הגבורה, האומץ והיכולת לבנות עצמך מחדש".
מסמכים נחשפים: "בעלות הברית ידעו ולא מנעו השמדת יהודים"
מרב שני אומרת שהסיפורים בעיקר נשארים איתה. "ברור לי שהעבודה הזו משפיעה על חיי, אם אני יודעת ואם לא. אני לפעמים מתה לשתף ואין לי את מי, וזה קצת חסר. יש לפעמים סיפורים שאני נורא רוצה לספר כי אני גם רוצה לחגוג עם מישהו איזו הצלחה של מרואיין שמספר משהו שאני מרגישה 'וואו, איך הוא עשה דבר כזה', ואז אני מצליחה איכשהו לספר לאדם קרוב".
"בהתחלה זה היה הרבה יותר חריף וכל מי שהיה סביבי היה די מסכן", מוסיפה רונית וילדר. "לאט לאט יודעים איך לעכל את זה ואיך לעבד, ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני כמו רופא בבית חולים שתולה את הבגדים וחוזר לביתו לחיים הרגילים. היום כדי שאוכל לחיות חיים רגילים, הרבה אנשים כולל כאלו שמכירים אותי טוב לא יודעים במה אני עוסקת. לא שיש לי מה להסתיר, להפך, אלא משום שאני לא רוצה את השיחות האלו של 'אהה את יודעת, השכן של דודה שלי הוא גם היה...' ומתחילים לספר פרטים. בחיים הרגילים מעבר לעבודה אני רוצה את הנתק שכולל גם פטור מלא מספרים ומסרטים הקשורים בשואה".
"הבנתי מהסיפורים ששמעתי שאסור שאדם יאבד את צלם האנוש עד הרגע האחרון ובכל רגע נתון יש תקווה", אומרת דינה שפט. "אני יודעת על אנשים ששרו 'אני מאמין' וניגוני תפילה עד הרגע האחרון והגרמנים לא הצליחו להבין את זה. צריך לקוות ולהאמין עד הרגע האחרון וצריך להוקיר ולכבד את האנשים האלו, שגם בנו את המדינה. אלו אנשים שבמשך שנים לא התייחסו אליהם וחיו בסבל, יש כאלו שחיו בעוני והם מתלוננים על הבדידות שהיא הדבר הקשה ביותר עבורם. אני קוראת לאנשים לבוא ולבקר אותם ולתת להם חסד בשנתיהם האחרונות".
משימה לאומית
במלאכת התיעוד החלו ביד ושם כבר בשנת 1946, שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. 201 מיליון עמודי תיעוד נמצאים ברשות המוזיאון ו-129 אלף עדויות. "בעשור האחרון אנחנו משקיעים פי כמה מתוך הבנה שזה הרגע האחרון, כי בחלופי הדורות עוד אפשר לאתר עדויות של ניצולים", מסביר מנהל הארכיונים ביד ושם, ד"ר חיים גרטנר. "אנחנו מפעילים אנשים שמתעדים את הסיפורים בארץ וגם בעולם, לצד צוותי מומחים - בעיקר במרכז ובמזרח אירופה, שם התיעוד היה חסום במשך שנים עד לנפילת חומת הברזל".
ד"ר גרטנר מציין כי לאחר המלחמה, איסוף העדויות היה משימה קשה יותר וניצולים רבים סרבו לדבר. אבל בשנים האחרונות חל שינוי. "חשוב לנו לוודא שלא יהיה רק תיעוד של האירועים מנקודת מבט של הרוצחים, העומדים מהצד או המשחררים. זו משימה לאומית של העם היהודי לאסוף תיעוד של הקורבנות מנקודת מבטם כבני אדם ולכן עדותם כל כך חשובה. לכן אם לפני עשור צילמנו 300-400 עדויות בשנה היום אנחנו מצלמים 1,000 עד 1,200 בשנה.
"המתעדים שלנו מגיעים אפילו בהתראה של יום כי אם לא נגיע היום לא בטוח שיהיה לאן להגיע למחרת", הוא מדגיש. "הגידול הוא לא רק בגלל המאמץ שלנו אלא כי הנכדים שואלים והם רוצים לשמוע ואנחנו פונים לניצולים דרך הדור השני, השלישי והרביעי כדי להגיע הביתה ולתת להם את האפשרות לספר את סיפורם באמצעות עדות מצולמת".
ניתן ליצור קשר עם המדור לגביית עדויות בטלפון 02-6443888.
לפנייה לכתב/ת 
