החזרת אותי +30 שנה אחורה, גם אצלינו היה מפעל הזנה, ואלו היו הימים שבאמת קבלתי ארוחה חמה מידי יום, כשלא היה מפעל ההזנה ארוחת הצהריים במהלך השבוע הסתכמה בחציל קלוי על האש מרוסק ביחד עם מרגרינה, או עלי צנונית מאודים עם ביצה, ולחם, את החלבונים קבלנו בימים אחרים ממג'דרה. גם לנו היו שיעורי "תזונה" קראו לזה, שבהם למדנו לאפות ולבשל. ופעם בשנה נערכה תחרות השולחן הנקי למשך כחודש, שבסיומו השולחן המנצח קיבל עוגה עם קרם. חשוב מאוד בימים אלו להחזיר את מפעל ההזנה.

על התקשורת לעזור בהעלאת המצב הכלכלי של המדינה כל הזמן. אנו נמצאים במצב חירום כלכלי ולממשלה איכפת רק מהמצב הביטחוני.

בקיבוץ בו גדלתי היתה תערובת הגבינה והקקאו אהובה ומוכרת. כשגדלתי - עברתי ל"קרם גבינה של גדולים" עם נסקפה וסוכר זה פשוט מעדן מוקה (וגם הרבה יותר בריא ממעדני החלב המסחריים...) עדיין מומלץ בחום.

אני מברכת את כותבת הכתבה על כנותה, אמיצותה ויוזמתה. אכן ראוי שגוף ממלכתי ידאג לילדים הרעבים! במסגרות בי"ס שונות אליהם אני קשורה, קיים נוהג יפה לאסוף בגדים ונעלים במצב טוב ולחלקם לילדים שמצבם הכלכלי לא מאפשר להוריהם לרכוש עבורם מוצרים חדשים (כולל תלבושת בי"ס). בכל זאת, דרוש פתרון כולל ולא פניה לעמותות התנדבותיות, בבעיה שקיימת בתוך מוסד ששייך למדינה: בבית הספר. הסעדה לכלל הילדים תדאג לכך שהרעבים אכן יאכלו, ואין בכך משום לקיחת צעד אחורה, שכן זהו נוהג מקובל במדינות רבות ומתקדמות, והוא בהחלט עדיף על ילדים עם בטן מקרקרת!

נעים להזכר בנוסטלגיה אשמח אם תפרסמי עוד מתכונים מאותה תקופה זכורה לי עוגית פתי-בר עליה שמו טיפת "קרם"בצבע ורוד? ידוע לך מה זה היה?

העצמות שלי לא יתנגדו לקצת כאב, במיוחד מהסוג הזה... :-) ועוד משהו: מאחר ולכם יש כוונות טובות ולי יש חצי שנה פנויה (כן, חצי שנה של בטלה), אני אשמח לסייע בכל דרך שאוכל. צרו קשר: rabi_no@walla.co.il נ.ב הם באמת לא מתפרקים? אני אזכור את זה...

חבל על כל מילה לעשות לעשות ומהר איפה החבר כנסת אשר ישכיל להרים את הנושא

גם לנו היו שרותי הסעדה בבית הספר ברמת גן. מעניין שעכשו יש בכל זאת יותר כסף במדינה ופחות רגישות. גם אנחנו אכלנו ב"מסעדה" ובישלנו בכלכלת בית ורשמנו מתכונים שמלווים אותנו כבר 40 שנה. תודה על התזכורת.

אתה ממש חצוף! חשבת לרגע שאולי אותם ילדים הם לא ילדיי הייטק אלה באמת ילדים למשפחות עם מצוקה כלכלית קשה??!! יש גם מובטלים שלא היו מתכנתים בעברם...

בדיוק השבוע דברתי עם חברה לעבודה על ה"מסעדה", בדיוק כך קראנו לזה,שהייתה לנו בבית הספר תחכמוני בבת-ים. כל מי שרצה ובפרוטות אכל ארוחת צהרים משביעה ומזינה ומי שהכין את האוכל היו התלמידים עצמם! כמבן שלא היתה חטיבת ביניים אז החל מכיתה ו' לכל תלמיד היתה פעם בחודש "מסעדה" וזה היה השעור שהכי הכי אהבנו. הלבישו אותנו בסידרים לבנים ומטפחות ראש צחורות, רשמנו את המתכונים במחברות מסודרות (יש לי עד היום - כמעט 50 שנה) קלפנו קצצנו ערבנו ערכנו שולחנות והגשנו את האוכל ואהבנו כל רגע ורגע. למדנו שמכל פרור אפשר להכין משהו. לא היה רעב אמיתי בסביבתנו - או שלא ממש הרגשנו אבל המסר נקלט היטב. אפשר בקלות רבה ליישם אותו היום - לא רק לתת לאחרים (שזה חשוב מאוד כלשעצמו) אלא גם ללמוד משהו חשוב מאוד לעתיד.

קשה להבין באמת למה מחכים... סדר העדיפויות בימינו הוא ממש מוזר. הכתבה שלך - הנוגעת ללב -עוזרת לנו לחזור לעובדות: בכל מחיר לשפר את המצב, למצוא את התקציבים, להתארגן.

נהנית לקרוא מכתבייך. הקטע על מפעל ההזנה של הימים ההם ממש העלה בזכרוני את המראות והקולות והטעמים של חדר-האוכל בבית-ספרי. תודה.

אנה תודה לך שהזכרת לכולנו את הדבר היפה שזכינו לו בימי ילדותינו, שאף פעם לא חשבנו על הדבר הזה בצורה שרואים את זה היום.

אוי כמה נהניתי להזיל דימעה כאשר שמעתי אותך בראיון גל"צ ועכשיו כאן. הורי סווגו כבעלי יכולת אך לא יכלו לשלם עבור המסעדה שכל כך רציתי לאכול בה. וכך, אימי לקחה עוד עבודות סריגה ואיפשרה לאחותי ולי להגשים את החלום. ההווי וכן יום התורנות במטבח שבישל הארוחות לא ישכחו וכבר עברו 45 שנים. תודה לך אנה.

לפני שקראתי את הכתבה שמעתי אותך ברדיו בגלי צהל והתרגשות עברה בי. פשוט החזרת אותי המון שנים לאחור. גם אני בוגרת מפעל ההזנה לילדי ישראל בשנות השישים. אני זוכרת עד היום את שעורי כלכלת הבית ויום העבודה ב"מסעדה". יש לציין שאת המתכון הראשון שהבאתי לחיי הנשואין שלי היה מתכון לסלט גבינה עם ירקות שמשפחתי אוהבת ואני מכינה אותו עד היום. החוויות מהתקופה ההיא למרות שהייתה תקופה מאוד קשה לכולנו , נשארו וישארו חרוטים לעד.

תודה על הכתבה המרגשת

היום זו הפעם הראשונה שאני קוראת את כתבתך. נהניתי עד למאוד. וזה בלשון המעטה. נזכרתי בערגה במפעל ההזנה לילדי ישראל, שהייתי אחת מהן, ולא פעם אחת שאלתי את עצמי, מדוע לא חוזרים לזה? היום אני בת לילדה בת 11, עובדת במשרה מלאה, כל יום דואגת מחדש, מה הילדה תאכל היום, והאם יתחשק לה לאכול מה שבישלתי, איני יודעת האם היא אוכלת את כל אבות המזון וכו'. במידה ונחזור למצב שבו יהיה בכל בי"ס מפעל הזנה כזה, האמהות תהיינה פטורות מדאגה, מה הילדה תאכל היום, האם תאכל, פשוט זו עובדה, כולם אוכלים מה שיש ומה שמגישים. לאמהות ייחסך כאב ראש גדול ויוכלו את האנרגיות להפנות לכיוונים מועילים ולאפיקים אחרים שבלאוו הכי בתקופה זו לא חסר לאן להפנות את האנרגיות. אשמח לקרוא בעיתון האם יצא מזה משהו, והאם זו לא היתה עוד כתבה בעתון. אימהות כמוני בוודאי יצטרפו ובאהדה גמורה לרעיון. בואו ניתן עור וגידים לרעיון ולא ניתן לו לגווע מתחת ידינו. הרבה ילדים שאין באפשרות הוריהם לתת להם כל מה שהם צריכים, הדבר בוודאי יחסוך מהם ייסורי נפש,וכולם יהיו שווים בין שווים והכי חשוב שכל ילד יקבל את הטוב עבורו, בלי שלאחד יהיה ולשני לא יהיה ובזה יהיה שכרנו.

אינני יודע מי את אנה,האם גדלת בבית אליעזר?החזרת אותי לתקופה אולי מעט פשרטה יותר אך נפלאה לנו,לילדים ,החזרת אותי לחינה עצמון ולתורנויות בחדר האוכ שלילדים מסויימים זו היתה הזדמנות לאכול ,וכמו שצריך.החזרת אותנו לימים יפים ונפלאים,לפחות לנו כילדים.את נהדרת!!!!