הם לא קרובים שלי,אף פעם לא ראיתי את פניהם,אך מחר בצפירה אבלה באנדרטה שלהם,ליד שמורת הנדיב. שמעתי את סיפורם,והם חללי צה"ל בדיוק כמו שאר החיילים,שחלק לחמו במלחמותינו השונות...חפשו וקראו את סיפורם.

לא יכול לשכוח את שנת 97 בה פגע פצמ"ר בעמדת התצפית שלכם ושלושתכם נהרגתם.. לא יכול לשכוח את המיטה בה ישן רונן לצידי, את ההוראות של אסף סגן המוצב, ואת בדיחותיו של יוני... זכרכם ברוך לעד אמן !!!

ואני כבר רופא, ואתם, עוד מוטלים על הכביש בין חלחול לחברון, מחכים. בפיות פעורים וגוף בלי תזוזה. עוז, הרופא יניב החובש. ואני כבר רופא ועדיין, לא יכול לעשות כלום בשבילכם. כואב את גדיעת חייכם, ולא יכול לעשות כלום. מטפלים לא נפגעים, כך אמרנו בתאג"ד חברון 1995-6 מטפלים לא נפגעים, כך שיננו לעצמינו. בכל הפיגועים, תאונות הדרכים, החפק"ים ומהבצעים אמרנו זה לזה אנחנו הרי מטפלים, אנחנו לעולם לא נפגעים. עוז ויניב, תמיד רצתם ראשונים, לא היה פצוע בגיזרה שלא נגעתם בדמו ולא היה אירוע שלא לקחתם בו חלק בתור מטפלים. שאמרנו, מטפלים לא נפגעים, אנחנו הרי שליחיו הישירים של אלוהים. כלום לא הכין אותנו לערב של 16 לינואר 1996. גם לא הערב הנורא, שקטף אתכם ככה, בלי הכנה, כלום לא הכין אותנו להתמודד עם חסרונכם היום. ואני כבר רופא, ועדיין, עדיין עומד מעליכם וגם היום לא יכול לעשות כלום. ומרגיש שהזיכרון לא מספיק.

והנה עוד שנה חלפה , כבר כמעט 3 שנים , אני חושבת עליך הרבה , מעניין מה היית עושה עכשיו אם רק היית שורד , אותו אירוע , אותו מקום ומרחק של חצי מטר שעשה את ההבדל העצום והכואב הזה . אני מקווה שאתה במקום טוב שם למעלה , מקום מוגן בלי כל הרוע שכאן , מסתכל ומודע לכל החיים הטובים שלא נהרסו בזכותך !! גיבור

בעיצומה של סעודת ליל שבת, ב27 בדצמבר 2002, חדרו שני מחבלים מהג'יהאד האיסלמי לחדר האוכל של הישיבה, הרגו ארבעה תלמידים ופצעו שבעה תלמידים נוספים. סמ"ר נעם אפטר הצליח, לפני שנהרג, לנעול את עצמו עם המחבלים בתוך המטבח ובכך מנע טבח גדול יותר.

אני מרגיש קרוב אליך לא כי אני לא יודע אם יש מי שבוכה את אובדן האדם שהיית אלא כי אני יודע שנלחמנו ועדיין נלחמים על אותם עקרונות ששנינו מאמינים בהם עד חירוף נפש

הטוב שבאדם. התחתן בראש חודש אלול תשל"ג. למדנו בחודש אלול יחד בחברותא בישיבת הר עציון שבאלון שבות. אחרי ארבעים יום, ביום הכפורים תשל"ד יצא למלחמה, שממנה לא שב. תנצב"ה

בחור מיוחד שכמותך. לא שוכחת וכ"כ מתגעגעת....

מאז 11.9.1969 הוא נותר בן 20, על גדות תעלת סואץ. דודי, שלא יצא לי להכיר, מלווה אותי כל חיי, בסיפורים, תמונות, וקלטת אודיו אחת, ואף בצבא היינו באותה יחידה, ועשינו ממש את אותו שירות, רק שאני הצלחתי לסיים אותו, והוא.. הוא נותר בן 20, על גדות תעלת סואץ.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=510980 חבר מהיחידה שביום נפילתך החלפתה אותו. לא אשכח אותך עד שניפגש שוב.

נפל ב 1948 הקרב על רמלה.

גם אם אני רחוקה, וגם אם קשה לי להתמודד עם המוות, לנצח זוכרת... ניפגש שוב בביקור הבא בארץ

עמר היקר כולנו גדלנו התחתנו והבאנו ילדים ואתה נשאר צעיר לנצח, בלתי מושג רק עכשיו כשיש לי ילד אני קולטת כמה האובדן גדול, ובעצם, אני לא קולטת מה עוברים הורייך, והלוואי ולא אדע זאת לעולם. אני לא שוכחת ולא אשכח זוכרת את החיוך את הגופיות הגזורות את התיק התנועתי אותך

לעולם לא נשכח את הנופלים, וליבנו יהיה תמיד עם המשפחות

נהרג בליל יולי חם, בקרבות עשרת בימים, בתש"ח. היה בן 21. אני יושב עם בתי בת השבוע על ברכי. היא ישנה. אפילו התקתוק שלי על המחשב לא מפריע לה לגדול. תגדלי בשקט, חמודה שלי. את גדלה הודות לעודד חי ולאנשים כמוהו. עודד הלך בראש הכוח שכבש את חירבת חמאמה, מה שנקרא היום "יד ושם" בירושלים. צרור יריות אחד קרע את הלילה ופיצח את ראשו. הוא נהרג במקום. החברים המשיכו אל היעד וכבשו אותו. סגנו של עודד, אלי זוהר (ליכטנשטיין), גיבור ישראל, לקח את הנערים (והם היו נערים. רובם טרם הגיעו לגיל 18. היו בהם גם בני 16. זו לא טעות. צה"ל גייס בני שש עשרה. פשוט לא היו אחרים. לא היו אחרים. והם היו מוכים לתת הכל.) זוהר לקח את הנערים והם כבשו את הגבעה. למחרת הגנו עליה. נהרגו עוד חמישה: אליהו חתן, בן 17. מרדכי לשצ'ובר, בן 17. שלמה מנדל, בן 25. יעקב קנאל, בן 31. שלמה גילה, בן 25, נשוי ואב לארבעה. אב לארבעה. אני אב לשתיים, בת שלוש ובת שבוע. היא ישנה על ברכי. עודד יכול היה להיות סבא שלי. הוא יכול היה להיות היום בן שמונים פלוס, שבע מעשים ונכדים. עודד קבור בהר הרצל. הוא לא ראה את המדינה הזו, את מה שנהיה ממנה. הוא היה מאושר לדעת שלא לשווא נפל. אלמלא היתה אמי סולדת מהרעיון של קריאה לבן על שם נופל, ואם היה לי בן, ולא בנות, הייתי קורא לבני עודד. עודד חי, אני לא מאמין שעד מותי אשכח את שמך. אתה מגש הכסף שלי.

עדיין טרי. תמיד כואב. אתה חסר.

http://www.izkor.gov.il/izkor82.asp?t=93242

בדיוק ביום בו הייתי בכנס משתחררים, קיבלתי טלפון אם אני מכירה את הבחור שנהרג ממקום מגוריי. לא הבנתי מי זה, לא קישרתי, ואז בחדשות כשאמרו את שמו, הבכי התחיל. נכון, לא היינו חברים טובים, היינו ידידים, באותה חבורה, הרבה יוצאים ביחד, מבלים, צוחקים... ופתאום ביום בהיר הוא איננו. ללוויה לא הגעתי, וגם לא לאף אחת מהאזכרות. עברו 4 שנים מאז, וכל יום זכרון כואב לי מחדש על אותו בחור עם עיניים צוחקות, חיוך גדול, חבר אמיתי לחברים הטובים שלי. אז אני רוצה שתדע, אני זוכרת אותך, חושבת עליך, בוכה עליך היום. אתה חסר לכולם, וגם לי...

והוא היה הראשון מהשכבה שנהרג. כמה התאונה הזאת היתה מיותרת, כמה המוות של הבחורים האלה מיותר... כמה עצוב... אני מחבקת אותך ומבינה ללבך.

גדי של אחי-אבי ושלי-כנרת. גדי שהוא קודם כל של משפחתו-אורנה ויוסי, ארנון ועופר. גדי של עירית, גדי של כולנו!!! איפה אתה יקירנו? אנחנו כל כך מתגעגעים, כל כך חסרים. אנחנו זוחלים עם הזמן ורק אתה-נער יפה, תקוע במרחבי הנצח. אוהבים אותך לעד.

נפל במחסום קלנדיה בתאריך 8.12.05

אני זוכר אתכם כל יום, כל יום... בן כיתתי, דורון שושני מבאר יעקב (נוה דורון, על שמך), דניאל מנחם זילבר, שתמיד נשאר המ"מ המעולה, דדי דיין מהקריות, קובי בדרי, בן דודתי מבאר שבע, עמוס ברדה וברק, השוכבים מטרים ספורים מדני בקריית שאול. מוזר שכולכם לא ממש הכרתם זה את זה או כלל לא, אבל המוות הצעיר איחד ביניכם בעוד שאנו החיים התפזרנו לכל עבר. אני חלפתי בחייכם לרגעים בודדים בלבד. הכרתי אתכם היכרות שטחית כמעט. את דורון ממשחקי הכדורסל אחר הצהריים, לאחר הלימודים. תלמיד מבריק, חייכן נצחי, נשמה שכולה טוב לב... ולאחר זמן רב מאוד נפגשנו שוב בריצות הכושר, כאשר רצינו לעבור ליחידות לוחמות ובלבלנו את השכל לרמטכ"ל דאז רפול ז"ל. דני שהיה מפקד מעולה, אדם משכמו ומעלה, סיפר לי פעם על חלומו ללמוד בטכניון, היה, כך הרגשתי, גאון אמיתי, ביישן. דדי דיין מהקריות, שהכרתי בקורס מכי"ם בגדוד 17, היה נווט בחסד, לוחם מעולה ואדם מדהים, שאני מצר כל כך שלא יכולתי להכירו עוד, נהרג בהתפכות נגמ"ש כשחטיבת גולני ירדה מלבנון לאימון קצר. בן דודתי, קובי, היה בן 27 בנופלו בפיגוע הגדול בצור והשאיר אחריו אישה הרה עם ילדה קטנה וילד שנולד לאחר נפילתו... בחיים שאחרי מותכם הכל נראה ומרגיש אחרת. אתה כאילו נע בעולם במעין עדינות, חלילה שלא לפגוע... לך תדע מה עבר על זה ועל ההוא. מסתכל על האנשים בחמלה וכועס על עצמך כשאתה מאבד שליטה. אחריכם, הכל הבל-הבלים ורעות רוח... אני בטוח שהם שינו את חייהם של כל האנשים שהכירו אותם - הורים, אחים וחברים - שאני עצמי איני מכיר ושכיום, כמעט 25 שנים אחרי, אני מצר על כך מאוד.

נהרג בפיגוע בצומת יגור ב-10.04.02 במהלך מבצע חומת מגן.יהי זכרו ברוך. אתר הנצחה:http://www.shlomib.com .

זה מדהים אבל כל מה שאפשר לספר עליך נשמע כמו קלישאה שחוקה. אבל מה לעשות הכל נכון... הצחוקים, השובבות, המסירות, העובדה שהיית אהוב על כולם לא שוכח לעולם!!

יהי זכרם ברוך, ת.נ.צ.ב.ה השם יקום דמם. אמן

Yasmin shelanu ,I miss you so,for me you are the example of how to be a better person to smile to every one and to always think of others. love you and hurt your lost every day Itzik Akoka

כה ישיר ונורא והלם בחזה. איני יכולה לשער את מידת שיברון הלב שלך, ואין מילות ניחומים... ומדוע בעצם אני חשה אימה מדבריך הכה פשוטים וחודרי לב? מדוע אני רוצה שתיבק בחיים? אנא...שמור והישמר!