לא איבדתי אף בן משפחה או חבר, תודה לאל. אני יושב עכשיו ורואה את התכניות המיוחדות ליום הזיכרון בטלוויזיה. סרטים קצרים של עשר או אולי חמש דקות על כל חייל. לפעמים סיפורים ארוכים יותר. והכל כולם יפים, הבנים והאחים שלכם. והם כבר לא יחזרו. אני מקשיב למילים העצובות, האבודות האלה שלכם, לטקסים הפרטיים שלכם... רואה אימהות שמחפשות את ריח הבן בבגדיו שנים לאחר שמת. אני יושב ובוכה ושולח לכם את החיבוק הגדול ביותר שניתן. אני בוכה עליכם, לא על אלה שכבר אינם איתכם עוד. אני מתפלל לאלוהים שייתן לכם לחיות חיים מאושרים ככל שניתן ושיקל על הסבל היומיומי שלכם. הילדים והאחים שלכם היו אנשים טובים וגם אתם כאלה. הלוואי ותמצאו את היכולת להבין, לעכל ולהמשיך בחייכם. לזכור, תמיד בחיוך על אף שהחיוך חנוק, לדעת שזה מה שהם היו רוצים עבורכם ועבורם יותר מכל - את האושר שלכם. יהי זכרם ברוך.

עברו כבר כעשרים שנה עברנו טירונות מפרכת של חצי שנה לאחר מכן עוד חצי שנה בגדוד ההנדסה רוב השרות בלבנון בחטיבה המיזרחית. לאחר מכן קורס מכים שלושה חודשים וקורס משקים שלושה חודשים פה נפרדו דרכנו לראשונה אתה הלכתה ליחס"פ ואני להדריך טירונים בבסיס הטירונים. כחודש לפני שפני שנהרגתה אני זוכר שיצא לנו להפגש והראתה ל יתמונות של גופות מחבלים שהיו ממלכדות ע"מ לפגוע בכוחותנו לאחר כחודש לקחה אותך פצצה ארורה. ישארו בליבי הזיכרונות של התמימות שלך.

תיאודור ישאר צעיר לנצח למדתי אתו בבית ספר יסודי ע"ש שנקר בחולון, היה ילד עליז ורב תעלולים. אני לא אשכח את היום שתדי נהרג למרות שעברו כל כך הרבה שנים. יהי זכרו ברוך!!.

נהרג בפיגוע בצריפין ב9.9.2003 יחד עם חברתו אפרת שוורצמן ז"ל. היה בנאדם מלא חיוכים בלי סוף, בנאדם מקסים שרק רצה לחיות את החיים... יהי זיכרו וזיכרה ברוך !!

מעולם לא אדע איך מנחמים או מה אומרים לאבא שכול. שתי השורות שכתבת בתגובה אומרות יותר מ1000 מילים שיכול מישהו אחר לכתוב. לא הכרתי את בנך , אבל אני יודע,מנסיון מר לצערי , כי רק הטובים הולכים , ובאמת שלא מדובר בקלישאה.אני איבדתי חברים , יותר מידי אפילו.כולם היו הטובים שבטובים. אני מאחל לך אריכות ימים ,כי עם כל הכאב , כל חלק שבך הוא המשך של בנך שהלך ממך. הדם שזרם בעורקי אסף הוא דמם של אמו ואביו. אני יודע שזה אולי נשמע נדוש , אבל באמת, תהיה חזק ,או אולי יותר נכון ,תמשיך להיות חזק ,עם כל הקושי שבדבר . אני לא מכיר אותך ,ומעולם לא פגשי אותך , אבל הייתי רוצה לשלוח לך מכאן , חיבוק אמיץ ואוהב , לאבא שנתן את היקר לו מכל.

ארז יקר שלנו, אני בטוחה שאתהיודע בדיוק מה עבר עלינו מאותה שניה שהרסה וחירבה את חיינו, אבל אני רוצה בכל זאת לשתף אותך ואפילו במעט. מאותו ערב ארור הכל השתנה, הוריך, אחיך, סביך ודודיך כולם הפכו לאנשים שונים, עצובים, ללא אור בחייהם. החיים נעצרו מאז. לפעמים זה ממש נראה כאילו מישהו ילחץ על כפתור סתרים ומחוגי השעון ימשיכו לזוז, השעה תהיה 21:20 בערב, במהדורת החדשות המיוחדת בטלויזיה יודיע אהוד יערי שהייתה טעות ןלא היה פיגוע, אנחנו נלך לישון נקום למחרת נמשיך את חיינו כרגיל ואז יגיע יום שישי השעה תהיה שעת צהריים ואז תגיעה הדפיקה בדלת, אנחנו נפתח לך ואתה תעמוד שם זקוף וגאה, עייף ומחוייך. במהלך השבת תספר לנו על הפעילות האחרונה, על האוכל, על החברים ועל כמה שאתה מרחם על אותם תושבים העומדים שעות במחסומים...כמה שהיית מרחם עליהם. אבל אותה דפיקה הקדימה בשלושה ימים ובמקום בשעת צהריים זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, וליתר דיוק 4:30 לפנות הבוקר. במקומך על מפתן הדלת עמדו חמישה אנשי צבא בעלי פנים קפואות וחתומות, עוד באותם צהריים ליווינו אותך בדרכך האחרונה ומאז הזמן עצר מלכת. אנחנו למצוא את אותו כפתור, אבל ארז!! הוא לא קיים. אנחנו יודעים שאתה מלווה אותנו לכל פינה ובכל דרך שאנו בוחרים, אבל עוד בקשה אחת: תבוא מדי פעם לבקר אותנו , יש לנו הרבה חסר,חיבוקים ונשיקות להשלים. אובהבים המון,

קצין בנ"מ שנהרג ב-1 באוגוסט 1982. לא נשכח אותך לעולם ועד.

אוהבים אתכם ומתגעגעים.

קראתי מה שכתבת ואני לא יכולה להפסיק לבכות! הלוואי שתהיו חזקים ,שאלוהים יתן לכם נחמה,שמחה ,אושר .הלוואי! אני יודעת שזה רחוק בשבילכם,להיות מאושרים,אבל מה אפשר לאמר?אין מה לאמר רק לבכות ולבכות ולבכות.שלא תדעו עוד צער ,אמן אמן אמן

משפחת זך- כולנו איתכם היום! תהיו חזקים! משפחת "נופית".

שבועים לפני שאלתי אותו "זה לא מסוכן ? " והוא ענה "זה כן" אבל מישהוא צריך לעשות את העבודה .... אין פחד יש רק אמונה בהמשך הדרך ,אנחנו שם בשבילכם ...... ואז הטלפון מצלצל והוא איננו ולא יחזור . יהי זכרו ברוך !

השנה עברו עשר שנים ,עשר שנים תמימות ,וזה לא עובר לא הכאב ולא הזכרון,ולא הגעגועים,ענבל נהרגה בהתרסקות מסוק לפני ערב פסח ואמיתי שאיתו נסעתי לטקס הזכרון של ענבל נהרג כמה חודשים אחרי במוצב בלבנון ,שניים מאותה הכיתה .....מהכיתה שלי והכל כבר נאמר ,רציתי להגיד שלמרות שעבר כל כך הרבה זמן,אני לא שוכחת ,אני לא יכולה לשכוח.ואני כל כך מתגעגעת.

תהיה.. חזק.. אתה חייב להמשיך להיות חזק..בשביל כל הסובבים אותך. כולנו אחד בשביל השני .. מחזקים ומעודדים

אחרי שהתפצלו דרכינו בסוף מסלול ראיתי אותך בתחנה המרכזית ביציאה הביתה אמרתי לי משפט שהתגשם בצורה נוראית ואני לא אשכח אותו כל החיים" אנחנו חייבים להפגש כל המחזור אני אארגן את זה " ובסוף כולנו נפגשנו בהלוויה שלך מספר ימים לאחר מכן חבר יקר אני בטוח ששמרת עלינו למעלה עד סוף השירות שלנו לא נשכח אותך לעולם ת.נ.צ.ב.ה

רוצה לכתוב. לומר משהו. אבל אילו מילים יכולות לבטא את הכאב? אילו אותיות לקשור כדי לדבר על ניצן שנעקר באכזריות משורשו הרך? בנים, חברים, תלמידים, אהובים. פניהם המחייכים מביטים אלי מן התמונות המרוחקות, זועקים. עיניהן מדיפות חיים, אך רק זאת ניתן לומר. הם יצאו לדרך, מצויידים בתקווה ובחלומות גדולים. הם יועדו להיות גיבורים אפילו ללא ידיעתם. מסעם נקטע באיבו. גורלם נקשר לעד בשל אלו שנותרו בעולם הזה, לשאת את לפיד זכרונם, להמשיך את מורשתם. אין בדברי נימה של הזדהות, מכיוון שזו אינה אפשרית. היגון הצרוב בליבם של השכולים הוא אחד במינו. הלוואי שהוא ייעלם מהעולם. הלוואי שעמנו לא יידע יותר צער. הלוואי.

הגעתי לתגובה השלושים פלוס - וכמה קשה. כמה גיבורים וגבורה יש למדינה שלנו. עד כמה החלום שלנו חזק - מדינה, שלום וכו'. ואז מגיעים יום הזיכרון ויום השואה- קשים אך חשובים ביותר - גם לימודית אבל גם להרגשה עצמית של הזדהות עם המדינה ועברה. אני חייב לשתף אתכם במנהג שפיתחתי כבר בבית הספר היסודי - בצפירות אני מדמיין ונזכר בראשי בתמונות שראיתי, קצת בשירים וברעשים שמסביב (דמיון הרעשים מסביב). אני מקווה שלא אפול תחת עומס הזיכרון והכאב- אך אני מרגיש מחוייבות להרגיש אותו אצלי בלב. כמעט תמיד עובר אצלי רעד- ואם לא, המחשבה על לא לרעוד גורמת לי לרעד. גיבורים, גיבורים כולם - ואני מנסה לחבק אותם חזק חזק ולהרגיש משהו מהם.

אמן.

אני אחות שכולה, ואלולא ילדיי בטוחני שהיום הייתי ליד אחי מבינה אותך, מזדהה עמך תהיה חזק אני יודעת שאולו שמעת את זה גם מחבריך, ממשפחתך ומעמיתך, אבל הם התכוונו לזה שתהיה חזק. ואני מתכוונת לזה שמותר לך להיות חלש לפעמים. אתה מבין אותי...? בעצם אולי אתה בן היחידים שמבינים אותי.

יום הזיכרון לחללי צה"ל תמיד היה עבורי משהו שונה, משהו אישי יותר, אם זה בגלל ש"חגגתי" את ברית המילה שלי בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ומדי כמה שנים אני "חוגג" את יום הולדתי ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כמו שקורה השנה, אבל בעיקר שמשפחתו של אבי היא משפחה שכולה, אבא שלי, רוברט, הוא הוא האח הבוגר ללאח צעיר בשם קלמן, שני האחים נולדו ברומניה לאמא ואבא מאושרים(סבתא וסבא שלי, יבדלו לחיים ארוכים), והחיים נראו טובים, עלו לארץ ישראל, השתלבו בחברה, אבי יצא לאיטליה ללימודי רפואה, ואז זה קרה, השנה היא 1974, קלמן נוסע בג'יפ צבאי עם חבר טוב שלו, גם הוא משרת בצבא, החבר, שבדיעבד מסתבר שהיה שיכור ללא ידיעת קלמן, נכנס עם הג'יפ לתוך עמוד חשמל, החבר שורד, קלמן נהרג. קלמן שירת בבסיס צבאי בדרום לא רחוק מבאר שבע, בסיס של גדול של חיל האוויר, הוא היה בן 19 בנופלו, אבא שלי והוריו חיים את הכאב מאז, כמה שתשתדלו לא תראו כאב אצלם בעיניים, לדעתי הם הדוגמא החייה הטובה ביותר שאני מכיר למשפט-"במותם ציוו לנו את החיים", למעט יומיים בשנה, יומיים בהם מדי שנה נוסעים סבתי וסבי לבסיס בדרום בו שירת קלמן, לטקס מרגש לזכרם של כל נופלי הבסיס, ותמיד אחד מנכדיהם(אני, או שני אחי, או אחותי) נוסעים איתם, מלווים אותם ומחזקים אותם ברגעים הקשים. אבא שלי כבר לא נוסע לשם, אני לא יודע למה ואני לא רוצה לשאול. אחי הגדול, רועי, נקרא גם על שמו של קלמן. אני לא זכיתי להכיר את הדוד שלי-קלמן, אבל זכיתי לשמוע רבות עליו, איזה בחור זהב הוא היה, תמיד עזר בכל דבר, התנדב ותמיד היה ראשון, בכל יום זיכרון אני חושב עליו, חושב עליו ומזיל דמעה. יהי זכרו וזכר כל הנופלים ברוך.

מפ באשוח ואח"כ חרוב

עם לידתך נטעתי עץ, שתיל פרי פורח, ריחני. סביבו היית מתרוצץ, בצחוק שובב וקולני. בכית על כל העלה, אשר נפל עם בוא הסתיו. בדרור היית מתמלא, עם פרי בשל על ענפיו. קרני השמש החמה חילקתם יחד בשנים. אותו אוויר לנשימה, בצוותא בלילות קסומים. לא נם הוא, לא הלך לישון, שמר בסוד רזי ליבך. והוא היה תמיד הראשון, לדעת מי אהובתך. כן, הוא עדיין שם ממתין, ברוח מרשרש עליו... אתה לא כאן, הוא לא מבין... שלא תשוב אף פעם אליו.

הי"ד

מתן נפל בציר קני-נצרים בעת שהטנק בו לחם עלה על מטען רב עוצמה שנה קודם לכן בהיותי מפקד הפלוגה מתן היה ב' קודקוד. מותו של מתן היכה אותי בהלם קשה- הוא היה לפני שחרור ולבטח לא היה אמור להיות בטנק, כבר ברור לי שאלוהים באמת לוקח את הטובים מתן, לא אשכח אותך ניר

אבל שמעתי עליו רבות מחבר, מותיקי סיירת אגוז. לא לעיתים קרובות אנשים ממשיכים לזכור ולהזכיר חלל, שנים אחרי שנהרג. כנראה שיוסף דירהלי היה באמת אגדה בחייו. אבדה כואבת במיוחד לכל מי שהכירו. יהי זכרו ברוך

חבר יקר שלי הייתי בכיכר עם כל האנשים ואתה לא היית שם. כל שנה שעוברת אני מתגעגעת אליך יותר. נהרגת בגיל 30, היית החבר הכי טוב שלי ותמיד תהיה. היה לנו כיף תמידי עד שיום אחד לא ענית לי לטלפון וחשבתי להתקשר אח"כ וזהו - זה נגמר. בלב אתה תהיה לנצח ותמשיך להיות המלאך הפרטי שלי. וגם של החברה שלך וגם של כל אחד מבני המשפחה שלך שכל כך אוהבים אותך ומתגעגעים אליך. זה הגורל שלך, תהיה חזק למעלה.

סרן ניר ברזסקי שנפל בשכם נפלו עמו בקרב סמ"ר בן טוב אורי, סמ"ר סודאי איתמר וסמ"ר שרעבי סרן ביטון בני,