בשנה שעברה, קראתי כאן את דברייך לארז שלך. מאז לא שכחתי אותך, ודברייך רבי הצניעות והעוצמה מהדהדים בי בכל כוחם. אין בי מילות נחמה, אולי רק זאת: שבזכותך, ארז יקירך לא ישכח והוא חי וקיים בלבבות הפועמים, ואולי יהיה בכך מעט עבורך, בכדי להאיר את חשכת לכתו...

הכל כל כך טרי, ועם זאת היינו כבר צריכים לעכל. מה אתה אומר? הלוואי והייתי יכולה לדעת. אני חושבת עליך כל יום, חסרה אותך... אני רק עוצמת את העיניים ודמותך עולה מולי. מגלן, היחידה שכל כך אהבת- שם נגדעו חייך. ואני אוהב את כל מה שאהבת לעד, אני מבטיחה לך. נאמר כל כך הרבה ועם זאת אף פעם זה לא יספיק כדי להסביר את המשמעות שלך ואת המקום שלקחת בחיי ובחיי כל הסובבים אותך. התחושות שלי כל כך קשות ועצובות- אז למרות הכל כנראה שאי אפשר לעכל.. חצי שנה עברה מאז אותו 2.11.05 המקולל, שבאמצע כל היופי שלך נלקחת לנו.. ונשארו חיים, אבל מתים ביחד... אתה נעמד מולי בדימיוני, עם המוזיקה, ההבעות פנים, הסיגרה שהגיחה בחודשים האחרונים לחייך, בקבוק הנסטי, המון רגעים שאיני יכולה להסביר לאנשים אחרים. לפעמים אני רוצה לצעוק, להעיר את כולם, שזה לא יכול להמשיך ככה, בלעדיך. אבל זה ממשיך, ואני כועסת. איך זה שלעולם אתה לא מרפה מהלב שלי..? האהבה והכאב והשמחה על שזכיתי לבלות במחיצתך את 6 שנות היכרותנו.. ילוו אותי לעד. אני נשבעת בכך.. ואת אבי וטלילה ואיתמר, הם גם כן ישארו לעד- כל היופי, הטוב והאהבה שראיתי בך.

כל יום זיכרון, אני יושב ורואה את הסרטים על הנופלים. סרטים על ילדים מדהימים,משפחות כואבות וחברים שזוכרים את אותם שנפלו.למרות שאינני מכיר אישית למזלי סיפור שכזה, כל פעם מחדש אני בוכה. והדמעות זולגות לי ויש מין תחושה של עצב עצום שמנקה את התאים הרגשיים שקצת נאטמים במהלך השנה ויש בי רצון אז להיות שוטף,לנחם ,לחבק ,לא יודע פשוט ללכת מחר לבית האלמין ולומר משהו , רק שאני לא יודע מה ואיך. עם מדהים יש לנו, ממש ממש עם יחיד ומיוחד. ולכל החושבים כי המדינה שלנו אינה "טובה" מספיק אני רוצה לומר שמספיק להסתכל על הבניה שהקריבו את נפשם בכדי שאנו נוכל לחיות בא - כדי להבין מהוא ערכה האמיתי . אז פה יש לי קצת יותר אומץ ואני רוצה לומר לכל המשפחות ולחברים שאני באמת ובתמים משתתף בצערכם כואב ובוכה איתכם. שלעולם ולעולמי עולמים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא תזכו לאושר אין סוף שלא תדעו עוד צער

to my freinds: david solomonov and aviv. I remember you even from the far away USA.

אז ככה, למי שטרח להכנס לתגובה הזאת זה כבר מעשה גבורה. לי, אישית, אין שום קשר ישיר ליום הזיכרון. אני סתם עוד נערה מתבגרת שמרגישה נפשית ופיזית את יום הזיכרון עצמו. בשבילי, זה לא סתם עוד יום, עוד יום זיכרון. בתור מדריכה באחת מתנועות הנוער הגדולות במדינה, ובשבט עם מעמד מאוד חזק, ששלחה הרבה גיבורים, שחלקם גם לא חזרו. כמו כל שנה אנחנו עולים לקריית שאול לשים זרים ולדבר קצת עם המשפחות. כל פעם אני נדהמת מחדש מכמות המטען רגשות הזה, שביום אחד מאפשר לנו לצאת החוצה. ולא רק העלייה לבית קברות זה מה שמרגש אותי, זהו שליש מיום הזיכרון. סידור האנדרטות בשבט לקראת יום הזיכרון, הפעולות עצמן.. שתתפלאו קצת קשה להעביר את המסר לחבורה של זאטוטים בכיתה ד', שאולי זה באמת קצת עצוב להם, אבל עד שהם לא יגדלו ויבינו את משמעות הצבא, הם לא ידעו כנראה מזה באמת גבורה, גבורה יותר משמעותית מסופר - מן. אז זה הסיפור שלי, אולי זה לא סיפור, יותר רגש שאני רוצה להעביר לכם. שתדעו, שמיליוני בני נוער, לא לוקחים את זה בכזה פשטות, גם " הפרחות , הערסים , הפריקים והפושטקים " .. אל תקחו את יום הזיכרון כמובן מאליו. קחו שתי דקות לחשוב עליו, ולהבין באמת למה כולנו עצובים באותו יום. אל תעשו את זה מתוך חובה למדינה, זה לא יתן לכם כלום. " אך נזכור את כולם , את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח "

אוהבים אותך, לעד נזכור אותך !!! http://www.mfa.gov.il/mfa/terrorism-+obstacle+to+peace/memorial/2004/Sgt.-Maj.+Aiman+Gadir.htm ולכל משפחות השכול - שלא תדעו עוד צער !!!

מפקד ולוחם, מנהיג ואמיץ, הוגה דעות וחוקר הארץ, ציוני בלב ובנפש. אלוף בצה"ל ושר בממשלת ישראל. לוחם אמיץ למען עמו וארצו. נרצח בעת תפקידו כשר התיירות בממשלת ישראל בידי מחבלים בני עוולה. יהי זכרו ברוך.

קראתי את תגובתך, ליבי, ליבי עימך, יודע גם יודע על העובר עליך, כאשר שואלים אותי, כמה בנים לך, אני משיב שלושה, שני בנים ובת, בת כמוך שסיימה תואר, בת עדינת נפש כמוך, אכן, שפר גורלו של אחיך שיש לו אותך, כאשר מטפסת את על ההר הגבוה, הוא בטח מחייך וגאה בך, עבורו , תמשיכי את החיים, כי הוא רואה ושומע אותך, את צעירה וכל החיים לפניך, שימרי על עצמך, תהיי חזקה בשבילו בשבילך ועבור כולנו, אבא של ארז אלון ואנטל

אני לא יודע מאיפה להתחיל....כבר כתבתי אודות מותך הטראגי בתאונת הדרכים כאן באתר לפני כשנה בדיוק כמדומני כשאנו היינו אי שם בתקוע....היום התקשרתי לבית של זאביק, וכשהתחלנו לשוחח על המפגש השנתי בקברך, זאביק אמר לי שאביו נפטר לפני כשבועיים....מה אני יכול להגיד...אמרתי את התשובה הרגילה שאני כל כך משתתף בצערו, אבל אלה רק מילים, פשוט לא היה לי מה להגיד....לפני יומיים קברו את אבא של חברתי...מעולם לא הייתי כל כך קרוב בהורדה של גופה לקבר, התמונה לא יוצאת לי מהראש....יסלחו לי כולם אבל מותו של האב: ד"ר משה יגיל ז"ל והסמיכות ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל...זה גמר אותי נפשית ופיזית, אני פשוט לא מוציא את התמונה מהראש...יוני, אני יכול לספר כאן את הקלישאה הרגילה של כיצד מכירים אדם באמת רק אחרי מותו, וכמה שזה נכון...רק אחרי מותך גילינו שאתה נגן פסנתר מחונן ומוכשר על, כיצד הרצחו של יצחק רבין ז"ל נגע לליבך וחיברת יצירה שלמה עבורו.....לפני כמה ימים הדלקתי נר עבורך באתר הצנחנים באינטרנט, מעין נר וירטואלי שכזה....ראיתי שאחיך צחי ואני היחידים שהדליקו שם נר עבורך.....הזמן עושה את שלו יוני, זה לא שאני לא רוצה כל שנה לבקר את קברך, אין תרוצים....אבל הזמן....אני כבר לא בקשר עם האנשים מהמחלקה, ורק עם זאביק יש לנו את אותה שיחת הטלפון מידי שנה...ואת גלעד, אין לי שום פרטים כיצד ליצור עימו קשר, ואני יודע כמה הוא אהב אותך וכמה כאב לו מותך....יום לפני יום הולדתך ה - 19, כשהוריך מחכים לך בשדה התעופה ואינם יודעים שאתה מתמהמה בגלל שאתה פשוטו כמשמעו...לא איחרת....נהרגת בתאונת דרכים מזעזעת בדרך אליהם....אבל גופך נשאר שלם ללא כל פגיעה...כך אני זוכר מכפיר וחייל נוסף שזיהו אותך בביה"ח....אני קשוב מידי שנה לתוכניות יום הזיכרון, הן במקלט הטלביזיה והן ברדיו, וישנם הורים שכולים שילדיהם נהרגו בתאונות שונות, ותמיד מרחפת שם שאלת המוות ההרואי בשדה הקרב אל מול המוות האחר...האחר...של חייל או חיילת, שלא בשדה הקרב, וזה כואב זה מאוד כואב....ההזדהות עם מותך בתאונה, אני בטוח שזה עלה בעבר יוני, אבל תדע, למרות שלא היה בינינו חיבור חזק ולעיתים אף נראית לנו כילדון מפונק וצעיר, לעזאזל יוני...הכרתי אותך באמת רק אחרי מותך, כולנו בעצם, חוץ מגלעד....יוני, אם אמך מלי או אחיך צחי קוראים את דברים אלה, באמת מעמקי ליבי וכאבי אני מבקש את סליחתם על כך שלא שמרתי על קשר עימם, ושלא הקפדתי להגיע לקברך ביום הזיכרון, אין שום תרוץ... זה רק הזמן, ואין לי מושג תמיד עד כמה זה חשוב להם עד שלמעשה מגיעים לבית הקברות....צחי, מלי - לא שכחתי ולעולם לא אשכח את יוני, אני זוכר בבהירות כל פרט עד יום מותו, ובעיקר את ערב מותו והימים שאחריהם....מחר אני וזאביק נגיע לחלקת הקבר.......אבא יקר אהוב יפה ואמיץ שלי, אני מנסה בכל כוחותי להחזיק מעמד ולהמשיך את חיי קדימה, זה לא קל לפעמים, אבל אני זוכר את התפילה שרשמת לי מאחורי לוח העץ שהכנת לי כשהייתי בן שנתיים...ואז נפטרת מסרטן ארור...יהי זכרך ברוך אבא.....יהי זכרך ברוך ד"ר משה יגיל.....ולרב"ט יונתן סגל ז"ל...אני זוכר ולא שוכח, תהיה חזק שם למעלה....שלכם, אייל.

חבריי אלה שזכרתי ואלה ששמם אולי נשכח מזכרוני, רמי בלומנפלד, נעם אשכול, גבי גקמן, שמואל מאיר, יותם רהט, רפי קייקוב, מאיר עזרא מגולני שעשה עמי את קורס החובשים הקרביים ונפל בצור וכל חללי צ.ה.ל, יהא זכרכם ברוך

רציתי להגיד דבר קטן שאומר המון, הבאתם לעולם גיבורים, אנשים אמיצים, שנתנו את נפשם בשביל כל אחד ואחד מאיתנו, ועכשיו הם שומרים עלינו ממעל, בשם כל עם ישראל אני רוצה להגיד תודה , תהיו חזקים, והלוואי והיתה לי הזכות להיות גיבור כמותם, ולהגן עליכם כמו שהם הגנו עלינו.

מאח בכור הוא הופך לצעיר מהשלושה..כבר 4 שנים מאז נפל עמית במבצע חומת מגן ... ארבע שנים בלעדיך. לא יום הזכרון הוא היום שמזכיר אותך, ימים כמו ימי הולדת שבהם אני מתרחקת מגילך וגדלה וגדלה ואתה נשאר שם , כמו בתמונה הקפואה שמצהיבה עם השנים, ורק החיים בלעדייך ממשיכים.. חג רודף חג וארוע ואתה עדיין אינך.. וזה לא נתפס איך אפשר להמשיך הלאה ...בלעדיך, אבל החיים חזקים וכל יום קמים ליום נוסף בלעדיך אך החיוך שלך מלווה אותנו בוקר בוקר שעה שעה... ולפעמים באה הנפילה ועולים בחזרה. אך הגעגעועים מתחזקים עם השנים ..ותפילה אחת נותרה לא לשכוח את קולך, את החיוך המרגיע שלך את החיבוק ומגע ידך ... את הצחוק המתגלגל והעיניים הגדולות הצוחקות ....שמור עלינו מלמעלה אח שלי יקר, אנחנו כאן נעשה את הבלתי אפשרי , נמשיך להתמודד עם הגרוע מכל, לחיות את החיים בלעדייך ...

היום זהו יום הזיכרון.אחד מיני רבים ,זהו יום אחד בשנה,יום אחד בים של שעות ,דקות ושניות בו אנו זוכרים את היקרים לנו מכל שאינם עוד איתנו,שאינם יכולים לחלוק איתנו את ההרגשה והחוויה של מה שנקרא חיים. לי יש הכבוד והצער ללמד על שני אנשים מיוחדים במינם שאינם עוד... טום דקל ואורי בינמו,אחים לנשק וחברים לנפש,שקידשו את חייהם להגנת המולדת היקרה מכל...אפילו מחייהם. *טום דקל נפל ב6.4.2004 בפעילות מבצעית ליד הכפר עילאר שבצפון טול-כרם,טום נהרג מאש כוחותינו,לאחר חיסול של שני מחבלים.מוות כל-כך מיותר,טראגי ובלתי נתפס,"אם למות אז כבר למות בצבא,למען ארצנו " משפט שטום אמר שבוע לפני שנהרג... http://www.tom-dekel.com/ *אורי בינמו נהרג בחג החנוכה,כאשר רבבות של הורים וילדים,מטיילים ונופשים ,נהנים להם,אורי עצר בגופו שני מחבלים מתאבדים במחסום שבכניסה לטול-כרם,במקום שיתפוצצו בין ילדים המומי עיניים ומלוכלכים מסופגניות ,הם התפוצצו על אורי בינמו...אורי היה החיץ האחרון בינם לבין הילדים."הגיבור של חנוכה" זעקו כותרות העיתון,הכאב קשה מנשוא,הוא לא מרפה... אורי וטום כבר לא פה,אבל לעולם לא נפסיק להנציח את זכרם ...לנו יש הזכות להיות פה בשביל ללמד עליהם למי שלא הכיר אותם...פרחי-הבר. נזכור ולא נשכח,תמיד בליבנו. *יש קישור לאתר של טום ,מי שרוצה יכול להיכנס ולהתחבר קצת ,להכיר ולדעת על חלק מהאנשים אשר קידשו את עצמם למען המדינה...

אוהבים וזוכרים אותך תמיד

הספד לך\ לא רוצה להקשיב,לא רוצה לשמוע רוצה שהתמונה האחרונה שלך בראשי תישאר ולא תמחק. רוצה לראותך עוד פעם,כדי להגיד שלום, רוצה שתבוא אליי ולא רק בחלום. אני ממאן להקשיב,לא רוצה להאמין שבשיא פריחתך נגדעת ואינך בין החיים. אז אל תבואו לספר לי,אני לא רוצה לדעת מסרב להשלים בשבת אתה בבית,הבטחת! והבטחות לא מפרים. הכאב כל כך איום, למה אתה גיבור?למה? אני לא רוצה להקשיב אני לא רוצה לשמוע, אני רואה את כולם סביבי,בוכים בוכים על מה?אני איני מבין. אחי,קוברים אותך , שם,באדמה ,ביית העלמין. אתה לא מש מזיכרוני אף לא לרגע דומני שאתה עומד לידי עושה פרצופים כדי שאצחק, אם רק היית פה אם רק.... אתה כה רחוק אך כה קרוב איפה אתה גיבור? גלה לי מקום מחבואך אני רואה אותם מכסים אותך והדמעות זולגות הראה לי את חיוכך ותגיד לי שהן מיותרות. אני רואה אותך , אתה יכול לצאת, אני ידעתי שאתה לא מת. אך לאן אתה בורח,כולם רוצים לראותך ומדוע אתה לבוש בלבן? ומאיפה הכנפיים.? וההילה שמעל ראשך? הם קוראים עלייך תפילה ומצדיעים, אחי, מלאכים אינם יכולים למות פשוט לא יכולים. תשמור עלינו מלמעלה מלאך גיבור תשמור עלינו כדי שכאב שכזה לא יחזור. תנוח על משכבך בשלום לא אשכחך לעולם, תמיד אאמין שתחזור אלינו יום אחד ותצחק על כולם. מותו של מלאך\ המלאכים בוכים, רואים את דמעותיהם, המלאכים בוכים, מרכינים ראשיהם, מכנסים כנפיהם. המלאכים איבדו מלאך, איך מלאך יכול למות? איך מלאך מפסיק לחייך לובש על פניו מראה של מת. איך החיוך והתום עוצרים לפתע את החלום והלבן הטהור מתערבב באדום שני שהופך את המלאך לכה אנושי עד כדי מציאות בלתי נתפשת. איך שמלאך מת נולד אחר חדש בדמותו,בצלמו ומגיע למקומו הטבעי כמלאך בין מלאכים. איך המלאך מצטרף לשאר מלאכים ששומרים כעת מלמעלה על מלאכים ששומרים על אלו שלמטה.

לפני כמה שנים, כשהייתי חייל, יצאתי מהבסיס שלי עם חיילת ששירתה איתי לכיוון הרכבת. בדרך פגשנו אשה שהחזיקה כרטיס לנסיעה ברכבת שקיבלה ממשרד הבטחון, היא שאלה אותנו איך מגיעים לרכבת... אז הלכנו איתה לכיוון הרכבת ובדרך היא סיפרה לנו על הבן שלה שנפל חלל במלחמה. באיזשהו שלב הבנו שמשרד הבטחון שלח לה את הכרטיסים לרכבת ולאוטובוס ביום הזכרון כדי שתוכל להגיע לבית העלמין הצבאי בת"א - באותו רגע הרגשנו כ"כ רע, זה מה שנשאר לאשה הזאת בחייה - היא נתנה את הכל למדינה, את בנה יחידה וזה מה שנשאר לה - כרטיסים ממשרד הבטחון ביום הזכרון... נסענו איתה ברכבת וכל הנסיעה היא סיפרה לנו איך הוא היה. לא יכולנו לדבר בכלל, כי מה אפשר להגיד לאשה שאיבדה הכל, שהיא מעבר לתקווה...? בכל אופן, אין סוף טוב לסיפור הזה, אני ירדתי בתחנת ביינים מהרכבת והרגשתי כ"כ רע באותו יום... פתאום הבנתי מה זה יום הזכרון, זה פשוט היכה בי. החיילת שהייתה איתי הלכה עם האשה (שגם בכתה הרבה) לביתה והייתה איתה כל אותו יום...... באיזשהו מקום אני מקווה שהיא שמרה איתה על קשר (ואיך שאני מכיר אותה אני מניח שכן - למרות שאני לא שמרתי עם החיילת ההיא על קשר). זה הסיפור שלי מיום הזכרון. כשמגיע יום הזכרון אני מרגיש עצבות נוראה כי אני חושב על כל אותן אמהות, נשים של לוחמים, בנים של, בנות של, אבות של ודודים של לוחמים שכבר לא יזכו לראות את קרוביהם... ואני חושב על אותה אשה ואני לא יכול לעשות כלום בנידון - רק להתפלל שלא תהיה עוד מלחמה ושלא יהיה עוד שכול. קשה לי לתאר כמה עצב אני מרגיש כלפי אותה אשה.. אני מאחל לכם שלעולם לא תאבדו את יקיריכם בצורה כזו או בכל צורה אחרת... יהי זכרם של כל הנופלים ברוך.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=95504 http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=91983

מילים לא יכולות באמת להביע את הכאב. לא יכולות להוציא את הכאב העצום הזה שנמצא בפנים, אותו אני רק יכולה לשער. אבל המילים שלך... המילים שלך נגעו אצלי בעצב שמוכן לקלוט עצב כזה. ברשותך, אני מעתיקה למחשב שלי את מה שכתבת, כדי שאשמור אותו ואקרא אותו לעיתים, כדי שגם אני ארגיש את גיא, והוא יחיה גם דרכי. אני מצרפת פה גם את המייל שלי. הייתי רוצה לדעת יותר על גיא, רק אם תרצי כמובן. והדמעות לא מפסיקות להכתים את המקלדת...

היית המ"פ שלי בפלוגה הרובאית גדוד 51 הגעת אלינו בחודש מרץ לאחר פציעתו הקשה של סרן רועי גרינוולד שיזכה לחיים. הגעת אלינו בפעם הראשונה לפלוגה בערב, כאשר הכנו את האכזריות, הנגמשים והציוד האישי לקראת פעולה באותו יום. בנאומך הפלוגתי הפלאת אותנו, מפקדי הכיתות והסמלים כאשר אמרת שאתה גאה להגיע מתפקידך הקודם כמפקד צוות בשייטת למפקד פלוגה בגולני וכי מבחינתך זה הגשמת חלום. תחילה לא הבנו איך דבר זה הגיוני, כי מבחינתו השייטת נמצאת במרחק רב, בעיקר מבחינת הכושר המיבצעי שלה מחטיבת גולני. בהמשך הדרך איחדת אותנו ושידרגת את הכושר המיבצעי של הפלוגה ממשימה למשימה. בהיבט אישי, כאשר ראיתי אותך, גבר קטן מימדים אך באותה נשימה מועיל כגדול האנשים ומסוגל לבצע את כל המשימות העומדות בפניך, פשוט כמשמעו, גרמת לי להאמין ביכולתיי. אמונה זו מלווה אותי גם כיום ובזכותך שיניתי את כל תפיסת עולמי. בחיוך הקורן ביטלת את כל הרע, המפחיד, המקשה, המעציב שקיים. באומרך את המשפט שחקקת בסלע: " אמור מעט, עשה הרבה" שיקפת את תפיסת עולמך. אני זוכר כאשר חזרנו מאחד המבצעים בשכם, בחודש אפריל 2002 הלכנו חזרה לבסיסנו בהליכה רגלית לאורך כ 10 ק"מ היה זה יום גשום במיוחד והלכנו דרך שדות רווים במים ובבוץ. כמה חיילים התקשו לסחוב את המשקל הרב של הפק"לים על גבם. בצעד אופייני לך לא הטלת על פקודיך את המשימה, אלא אתה לקחת את הפקלים, זה אחר זה מגבם של החיילים המתקשים והעמסת על גבך קטן המימדים והשרירי. סחבת פק"ל מים, אלונקות ובנוסף כמה אפודים. נראה כאילו שמשקל החפצים גבר על משקל גופך הנמוך. אחרי שרואים דבר כזה אי אפשר שלא ללכת שבי אחריך, לוחם שייטת מקצועי ומיומן שכמותך. חיוכך הרחב עדיין נשאר בליבי. נפלת כגיבור בקרב בשכם בתאריך כ"א באייר, תשס"ב. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. לא אשכחך לעולם אוהב אורן רייך

שמחתי להכיר אותך ולו לתקופה קצרה שעלית למסייעת לפני השחרור שלי אני לא אשכח את החיוך שלך התמידי גם כשהיה לך קשה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2586033,00.html

התגובות במדור זה נוגעות ללבי. ישראל מדינה יקרה מאד...עוד כמה חודשים אני יחזור

כמנהגי מידי שנה אני הולך לי בסתר לפני הבלאגן שלמחרת שכול כך צפוף ומחניק ואחד שדורך על השני כדי להגיע הכי קרוב למצבה ,למשפחה בשעת הצפירה.לקחתי נרות נשמה, מצית,ספר תהילים.הסתובבתי לי בין השורות מסתכל על השמות רואה את המשפחות ,את ילדי הצופים שבאים להניח פרחים ,מחפש את החברים שלי ששם שוכבים ,רואה את כל הקברים המטופחים ואומר לעצמי כאן "גרים" הגיבורים. הדמעות זלוגות ,השערות שלי סומרות, הנה הקבר של יוני ,יאיר ,רני,מני,שי חלקם הכרתי יותר וחלקם פחות ,אומר תפילה חרישית בוכה ,מבפנים .מסתכל על ההורים ,שיושבים ובוכים ובוכה בוכה . תהיה נשמתם של כל חיילי צ.ה.ל צרורה בצרור החיים. אמן.

נהרג בערב סוכות תשל"ד. במלחמת יום הכיפורים והוא בן 18 בלבד. יקרת לי מאוד. והלב מדמם ובוכה עד היום

וסליחה בתקווה שימים טובים יגיעו אלינו

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=95202