אני זוכר אותך בבהירות כאילו רק אתמול נפגשנו. את הבעות פניך, סגנון דיבורך. היית מפקד בפלוגה שלי ותמיד היית אנושי, דיברת תמיד בגובה העיניים, הראת לנו תמיד את הצד הרך יותר בפיקוד - מה שלעולם לא פגע בכריזמה האדירה שלך אלא להיפך היה מקור להערצה. זן נדיר - בנאדם אמיתי. יהיה זכרך ברוך.

את דודי, מושיק ,לא הכרתי. הוא נהרג בתאונת דרכים צבאית כשהייתי רק בן שנה וחצי, ועדיין - שמו נישא על השפתיים ולמדתי להכירו דרך עיניה של אחותו, אמי. העצב והכאב יודעים לחלחל בין הדורות ומותו שקרע קרעים בסבי וסבתי הותיר צלקות ברורות ונראות גם באימי וגם בנו באיזשהו מקום. ושנים חולפות ותמונות מצהיבות וכל הדרכים שבהן לא צעדת כבר רבות מספור, אבל בכל שנה, בצפירה, אז אתה איתי ואני איתך. ת.נ.צ.ב.ה.

תיהיה נשמתו צרורה בצרור החיים! ה' יקום דמו.

כמה חודשים לפני הגיוס לצבא היינו רצים כל ערב כי רצינו להגיע לקרבי. היה לנו סיבוב ירושלמי קבוע של כ8 ק"מ אחד הקטעים הקשים היו העליה להר הרצל בירושלים, תמיד התעקשת לעלות עד קצה העליה לעשות סיבוב סביב העמוד במגרש החנייה ולחזור בקצב יותר מהיר את מחצית הדרך שנשארה כי זו כבר הייתה ירידה. היינו קרועים, מורעלי אדרנלין עם דופק 212 ולא וויתרת, אמרת אסור לעצור ולנוח בעליות, אמרת בחצי נשימה: ננוח כבר בירידה. היום ובכל שנה שעוברת מאז מלחמת לבנון, אני יכול לדמיין את החיוך המיוזע שלך כשאני כמעט שנשברתי בכל פעם מחדש. מחייך אבל נח שם בהר הרצל כבר יותר מ20 שנה.. ואני ממשיך וכמעט שנשבר מחדש בכל פעם שנזכר.. מזיל דמעה כנגד החיוך וממשיך בקצב כפול כאילו שהיה זה אתמול.

http://stage.co.il/Stories/112405

אחי הגדול, אני מתגעגע אליך מאוד. היית גדול ממני בשנה אבל אני כבר בן יותר מ-27 ואתה נותרת בן 21. על אף שהגעתי לגיל שאתה לעולם לא תגיע, גם היום אני לא מצליח להרגיש יותר בוגר ממה שהיית. היה לך אופי מיוחד. מופנם היית אבל למידת האחריות שהפגנת ולבגרות שגילית אין אח ורע. רק לאחר שהלכת מאיתנו הבנתי את מה שהייתי צריך להבין ממזמן. היינו מאוד שונים. אתה היית בהיר ואני שחום, אתה רזה ואני קצת שמנמן, אתה היית חרוץ ואני קצת עצלן, אתה היית שקול ואצלי מצבי הרוח היו מתחלפים, אתה היית שקט ואני הייתי מרעיש קצת יותר מדי... אף על פי כן, אני מנסה היום לחקות אותך וקצת להידמות לך והאמת היא שלא בהצלחה מרובה. אתה מאוד חסר לי ובתקופה האחרונה אני מרגיש את זה יותר מתמיד. אחי היקר, היום אני בתקופה נוראית בחיי ואני מרגיש אכול. הדבר נמשך כבר חצי שנה ואין לי הסבר לכך. על אף שבתקופה הזו הגעתי להישגים לא מבוטלים, יש משהו שיושב לי על הלב וכל השאר מתגמד. אני לא כל כך יודע מה זה ולמה זה הגיע. רציתי לדבר על זה עם אנשים קרובים והאמת היא שאני לא יודע את מי לשתף. היום יותר מתמיד אני מרגיש בחסרונך ועצוב לי שאתה לא איתי כאן בשביל לעזור לי להתגבר על העניין. אני כל כך מקנא באנשים שאומרים "אח שלי...", "אני ואחי..." וכשהם מספרים על מה שהם עושים ביחד, על איך שהם רבים, מתווכחים, מבלים וצוחקים. העובדה שלא שבת הביתה לפני קצת יותר משבע וחצי שנים הותירה בי כאב עמוק איתו אני חי עד היום. את הכאב הזה אני אשא כל חיי וכל שנותר לי לקוות הוא שאתה שומר עלינו מלמעלה. אוהב, כואב ומתגעגע!

כשהלכתה יוסי נכבה להרבה אנשים האור בנשמה אנחנו רק פיזית על פני האדמה הייתי ברצון נותן לך את חיי שלי כדי שתמשיך לחיות אבל לצערי זה לא עובד כך יש לי בן יוסי שכול-כך דומה לך לפעמים אני חושב שזה אתה אני אוהב אותך יוסי בן-דודי אנחנו עוד ניפגש להתראות שלומי

אני אוהב ומתגעגע עד בלי סוף למפקד ולמורשת לדמות שעיצבה אותי בחיי הבוגרים, לארץ ישראל היפה ולטוהר המידות ולדוגמא האישית כל כך בא לחבק אותך, ולומר לך: תראה מה נהיה מהארץ שכה אהבת ?! חיבוק חם לאמא לאה שמור עליה ועל כולנו "הצבי ישראל! על במותיך חלל,איך נפלו גיבורים"

גיל ג'ורג' ז"ל הבחור המקסים מלא שמחת החיים... לא שוכחת אותך.... יהי זכרו כשמו

לפני כ18 שנה באתי לבקר את המשפחה של מתניה בקיבוץ טירת צבי, מתניה ואחיו לקחו אותנו לטייל בקיבוץ-ערכו לנו סיור, הוא היה בן שש או שבע וידע לומר בדיוק מה הוא רוצה להיות כשיגדל והסביר מדוע דווקא זאת רצה, בחריפות ובשנינות..... ילד יפה כלכך השמש זורחת בעיניו הבהירות ובשערו הבהיר... לעולם לא אשכח בליבי ישאר תמיד הילד הקטן והחכם בג'נין קיבל כדור ומת במקום ולעולם יחסר לנו לכולנו

אלפי מלים לא יוכלו לתאר את התודה עמוקה שאנו רוכשים לך, גיבור יקר, שעזבת את אהובתך, משפחתך, ארץ מולדתך, בכדי לעשות עבודת קודש בארץ אויב, ארץ הסורים הארורים, וכל זאת למען הגנת יושבי ארץ ישראל ואהוביך. תודה איש גיבור, אמיץ ויקר. לעד נזכור אותך !

נשכח אתכם ואת יתר גיבורי מלחמת1967 .

אבא, מילה כה קלה וברורה הפכה בשניה למילה שנושאת עמה הרבה געגועים ואהבה חדשה, לא רגילה, מכאיבה ומאוד עצובה. לשאת עיניים למעלה להביט לשמים לחשוב שאתה שם במקום כאן, לפרנס, לשמור, להצחיק ובעיקר לשמור על אמא שלא תצטרך לעשות הכל בלעדיך. איך מחזירים? או מחליפים? האם מותר להסכים וככה סתם להמשיך? או הכי חשוב האם אתה סובל שם למעלה? האם קר לך? האם אתה מסתכל? האם אתה זה שגורם לדברים להיות? האם אני צריך כל הזמן לשאול את השאלות? שלא נדע עוד צער.......

לזכרו של ירון חן. ירון התגיס איתנו. יחד עברנו את הטירונות, בשבוע הראשון שבו הגענו ליחידה, שיבצו אותנו לצות וחתמנו על ציוד, ביצאה הביתה ירון נחטף ונרצח בידי החמאס. בשבוע שלאחר מכן, החזרנו את הציוד שלך. האמת היא שלא רצינו להחזיר את הציוד שלך הציוד עדין לא דוגם. עוד איך שהוא חשבנו שתחזור. הזמן עובר, ואנחנו המשכנו הלאה בחיים. הצוות כבר התפזר, אבל פעם בשנה באשר אנחנו נמצאים אנחנו נזכרים בך. בשקט.

כל הזמן אנו שומעים את ההספדים ועל המשפט:"הטוב ביותר,אין עוד כמוהו..."בנובמבר 98 נהרג חברי סגן אסף רוזנפלד בלבנון ורק אז הבנתי את עומק המשפט.הוא באמת הטוב מכולם...אסף,לא נשכח אותך אף פעם! מחזור 94,אורט דרסקי-עכו.

"שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ אל יתן למוט רגליך אל ינום שומריך הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך יומם השמש לא יכך וירח בלילה ה' ישמורך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם"

שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מעם השם עושה שמיים וארץ. אל יתן למוט רגליך, אל ינום שומריך. הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, השם שומרך, השם צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה. השם ישמורך מכל רע, ישמור את נפשך. השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. (תהילים קכ"א)

תמיד הטובים ביותר הולכים זוכרים אותך סטיבן אתה תמיד בליבנו

לא הכרתי אותו. הוא היה בן כיתה של אחותי. אני לא זוכרת בדיוק בן כמה הוא היה, או אחותי או אני.. אני רק זוכרת אותה יושבת בחדר שלה עם ערימות עיתונים ומתמסרת לזכור אותו! אם אני זוכרת נכון, הוא היה חובש, היתה התקלות, הוא הלך לטפל בפצוע ונהרג. לא הכרתי אותך, אבל לעולם לא אשכח אותך ותמונתך חקוקה לי בזיכרון! ליבי עם כל מי שאיבד את היקר לו!

ריגשת אותי מאוד תתחזקי מן השמים

גלעד, כאן עידן . הפלגנו יחד שעות רבות על ה 420 שלנו . בחיים לא אשכח איך היית משחיל כבל לתוך שקל בתוך סערה מטלטלת ובחיים לא אשכח את תחושת הניצחון הראשון במירוץ יחד מחר אני אהיה במקום בו טמנו אותך . לצערי זה די רחוק מהים. גלעד מושל היה לוחם באחד מהמסוקים שנפלו בשאר ישוב

כשסיפרו לי שטום נהרג שתקתי. שתקתי במשך כמה שעות, לא היה לי מה להגיד אבל גם אם רציתי לדבר לא הייתי מצליח, היתה לי אבן ענקית בגרון, אבן של הלם. ישבנו כל החברים ביחד, חיזקנו אחד את השני, שתינו קפה ושתקתי כל הלילה. היו כאלה שזרקו מילה פה ושם, היו כאלה שיצאו כל כמה זמן בשביל לנשום אוויר והיו כאלה שלא הצליחו לסתום את הפה. אף אחד עוד לא בכה בשלב הזה לא הבנו מה קורה. להלוויה טסנו בג'מבו לאילת, אני אפילו לא ידעתי אם אנחנו בבן גוריון או בתל אביב, לא הייתי שם, לא היה איכפת לי. עישנתי כמו מטורף, כיביתי סיגריה והרגשתי כאילו לא עישנתי שנה, סיגריה אחרי סיגריה. בהלוויה התרחקתי מהפלוגה התיישבתי על אבן וסוף סוף סוף בכיתי,כמה שהייתי צריך את זה... לא בכיתי כבר שנים עברתי קשיים בחיים אבל לא חשבתי אפילו בסיוטים הכי קשים שלי שאני אקבור חבר. ראיתי את כל הפלוגה מרחוק, כולם מסתכלים על הקבר הטרי ולא מאמינים, לפעמים נשמעה גניחה או צעקה אבל לא זהיתי מאיזה כיוון. בית העלמין היה מלא. "כמה אנשים אהבו אותו" חשבתי לעצמי. אחרי זה הלכנו לבית שלו, אמא של טום ישבה עם חברות שלה בכניסה לבית אדומה ובוכיה כמו שרק אם שכולה יכולה להיות, לא יכלתי לגשת אליה וכל כך רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שאני מצטער וכמה שאהבנו אותו, היא אמרה שאנחנו יכולים לעלות לחדר שלו כי יש לו חדר מאוד יפה, אני לא יכלתי לשבת אפילו בחצר. ברחתי מהבית והתיישבתי בקצה הרחוב אחרי כמה ימים שאף אחד עוד לא ידע מה להגיד חזרנו לאילת בשביל לנחם בשבעה ודיברנו, היא נתנה לכולנו כוח, היא ידעה מה להגיד, בשבילה טום חי וכל עוד היא חייה גם הוא יחיה היא סיפרה לנו על טום ואנחנו סיפרנו לה כל מני דברים שעשינו ביחד, כמו הזובור שעשינו לגיא באותו ערב ארור בערך שעה לפני היציאה לפעילות המסריחה הזו. יצאנו מהבית והיינו בהלם, כמה אנרגיות טובות בן אדם אחד יכול לשדר? כולנו קלטנו את זה, כולנו קיבלנו את האנרגיות האלה, אימצנו אותן חזק. אביבה, אני רוצה להגיד שאת אישה מדהימה! כל החברים מצדיעים לך, בלעדייך לצידנו היה לנו הרבה יותר קשה. אני בטוח שטום מסתכל מלמעלה כל כך גאה באמא המדהימה שלנו, אני בטוח שהוא הקשיב לשיחות שלנו אחרי שיצאנו מהבית שלכם מתח את החזה והרגיש כל כך גאה להיות הבן שלך, תמשיכי להיות חזקה ומזל טוב על החתונה! בשם כל החברים של טום יהי זכרו ברוך

זה מתחיל בגרון, חזק, כבד ומר, ועובר לראש שמנסה לעכל, ומגיע לבטן שמתהפכת רק מהמחשבה של "רגע, אז זה אומר עכשיו ש...". כן, זה אומר ש. שאין אבא, שאין בעל, שאין אח, שאין ילד. שאין לשאול שאלות, שאין לקבל תשובות, שאין לצחוק איתו ולשמוח איתו ולהיות איתו. וזה כל כך צורב בגרון- תמיד צורב בגרון, ומנסה כל כך שלא להתמקד ב"למה" שפורץ בלי הודעה מוקדמת, ולא מצליחה. ל מ ה. אבל כל כך אוהבת, וכל כך רוצה אותך פה, וכל כך קהת חושים בכל הקשור אליך, שפשוט נשטפת געגוע עמוק כשחושבת על ה'למה' הזה, ועוזבת אותו לנפשו. אני בת של אדם שנפטר ממחלה קשה, וקטונתי מלהבין כאב של אדם שנהרג בדרך אחרת, אבל התחושות זהות. מחזקת ומעריצה אתכם. ...וכמו שהוא היה רוצה, שהם היו רוצים, צריך להיות חזקים, להרים את הראש ולהמשיך. למענם. אבא, אני אוהבת אותך כל כך.

לא זכיתי להכירך, אך מהמעט ששמעתי ומהכרותי עם המשפחה המדהימה שלך, בפרט אחותך הקטנה שאהבת כל כך ושליבי עדיין שייך לה, אני יכול רק לדמיין איזה אדם נפלא העולם הפסיד כשהלכת, תשמור על מירי המדהימה, וד"ש חם לחברי הטוב סמ"ר אופיר מישאל ז"ל תמשיכו לשמור עלינו מלמעלה, וחכו לנו, אנחנו עוד ניפגש.

אתה חסר לנו יותר מאי פעם. 32 שנה, כל שנה מתקדמת איתך ובלעדיך. מהמשפחה.

רס"ן אביהוא יעקב ז"ל נפל בקרב עם מחבלים בשכם, לפנות בוקר יום שישי, כ"א באייר התשס"ב, 3 במאי 2002, בהיותו מפקד פלוגת החוד בגדוד 51 של חטיבת גולני. יומיים לאחר נפילתו כתבו הוריו לראש הממשלה, ששהה בשליחות מדינית בארה"ב, את השורות הבאות במטרה לחזקו: "בעקבות נפילתו של בננו אביהוא ולאחר הלחימה הקשה שהייתה לפלוגתו ולו בגזרות השונות ובפרט בגנ'ין והתגובות הקשות בעולם על לחימה זו, ברצוננו ליידעך בשלושה פרטים מיני רבים על אודות בננו אביהוא: 1. באפודו נמצא תמיד דגל ישראל. 2. זמן הלחימה בג'נין (כידוע בלחימה בג'נין פלוגתו היא-היא הלוחמת) היו באפודו סוכריות לילדי הפליטים. 3. בסיום הלחימה בג'נין הוא העמיד את פלוגתו במעגל ושאל שתי שאלות: א. אם יש חיילים שלקחו מזכרות מהפליטים, שיעברו למרכז המעגל. ב. אם יש חיילים שקשקשו על הקירות, הם לא ישתתפו בפעילות המבצעית הבאה – וכך היה. מי ייתן ודברים אלה יחזקוך כפי שחיזקונו בתקופה קשה זו. מחזקים אותך, משפחת יעקב" אביהוא יעקב ז"ל התגורר בכפר חסידים וסיים את לימודיו בפנימייה הצבאית אור עציון. הוא התגייס באוגוסט 1996 לשייטת 13 ולאחר סיום המסלול ביחידה יצא לקורס קצינים ושב לשרת כמפקד צוות ותיק בשייטת. בסיום תפקיד זה ביקש לעבור לחטיבת גולני שבה שירת כסמ"פ, ומאוחר יותר כמ"פ. לתפקידו האחרון כמפקד פלוגת החוד בגדוד 51 מונה שבועות מספר טרם נפילתו, כשנקרא להחליף את מפקד הפלוגה שנפצע במסגרת מילוי תפקידו. ממכתבם של ההורים לראש הממשלה, המבוסס על סיפורי מפקדיו, חייליו ורעיו של אביהוא ז"ל, עולה ומצטיירת דמותו יוצאת הדופן של קצין צעיר, ערכי וכריזמטי שהיה עוד בחייו מופת לקצין ואדם. אביהוא היקר אנחנו שתדע שאנחנו מתחנכים ומחנכים דורות שלמים של מפקדים ע"פ דרכך רוחך מרחפת מעל ראשינו יומם וליל אוהבים ומתגעגעים "פלוגת אביהוא" בעוז ובענווה