מרום פישר ז"ל גד עזרא ז"ל שמואל וייס ז"ל מור ציאדה ז"ל רס"ן אביהוא יעקב ז"ל יהי זיכרם ברוך

אמנון יפה נהרג במלחמת ששת הימים. אמנון היה צנחן. אני הייתי בן 14 כשהכרתי אותו. הספקתי רק לשחק איתו פעם אחת כדורסל בשכונה. אני זוכר שקיבלתי שוק כשראיתי את המודעה המודיעה על נפילתו. לא הספקתי להיות חבר שלו, אבל אני זוכר אותו כאדם נעים וכיפי. יהי זכרו ברוך.

יוסי כהן נהרג במלחמת יום הכיפורים. הספקתי להכירו רק לזמן קצר. נפגשנו עם החבר'ה בראש השנה של אותה שנה בשכונה. אני רק זוכר שהוא היה מצחיק מאוד. צחקתי בלי סוף בחברתו. אולי בגלל זה השוק היה כל כך גדול וכל כך קיצוני מול הצחוק שליווה אותי בזוכרי אותו. לא הספקתנו להיות ממש חברים אבל בכל יום זכרון נזכר בו שנית. יהי זכרו ברוך.

משב אדדי נהרג במלחמת יום הכיפורים. אני זוכר אותו רק במעומעם. למדנו ביחד בכיתה ט' בבית ספר אורט טכניקום גבעתיים. לאחר מכן הוא עזב את בית הספר ולא שמעתי עליו יותר. רק לאחר המלחמה כשחזרנו ללמוד ראיתי את המודעה תלויה בבית הספר ונזכרתי בו. יהי זכרו ברוך.

כבד הכאב ונורא ובכל זאת נסה למצוא נחמות קטנות באוהביך אשר נמצאים איתך כאן ובמשמעות שבגללה נפל בינך היקר והגיבור

שמונה שנים עברו ועד היום אני לא יודעת מה אומרים לילד שלך ששוכב כבר שמונה שנים באדמה -אומרים שאוהבים שמתגעגעים בלי סוף שמצטערים אבל מאד מתוסכלים כי אי אפשר לשנות. ממשיכים הלאה מאותו הרגע של הדפיקה הנוראית בדלת. www.yuval79.org אמא של יובל שוהבת ומתגעגעת

-נולדת (1977) לאמא שרה ולי בגיל מבוגר יחסית (33) וטופחת כאוצר בלום ! -בגיל 6 עברת ניתוח, לתקון עוות בכליה, שהותיר צלקת גדולה לרוחב הבטן ! -בגיל 12 (כשאתה, אמא וינון אחיך הצעיר ב-5 שנים, הגעתם איתי לשלוש שנים לארה"ב, לפוסט דוקטורט) כבר היית בנבחרת בית הספר היסודי במישיגן, לשחיית פרפר.... !! -לקראת הגיוס התנדבת לשייטת, אולם נקבע לך פרפיל 64... !? -כדי למלא אחר רצונך ו"פקודותיך" בני המפונק.... הפעלתי את כל "הפרוטקציות" שעמדו לרשותי-כנכה צ.ה.ל,שעדין משרת בהתנדבות כקצין במלואים ובעיקר כמנהל יחידת התסיסה בבית חולים הדסה, שמכיר את הרופאים הבכירים...הפרופיל שלך עלה והתנדבותך לצנחנים.... אושרה !! -לכשסיימת שישה חודשי "מסלול", חשקה נפשך להיות "לוחם יותר אינדיבידואליסטי" !! -לבדך, ללא סיוע ובקשות,..חקרת..דרשת.. הסברת..התיצבת אצל המג"ד בביתו ... ..ועברת עם מכתב המלצה ושבחים ליחידה שאז אפילו לא פורסמה כקיימת... -עברת שוב ובכדי להתגבש מחדש, "מסלול" של שישה חודשים נוספים. -רוב זמנך "בילית בלבנון"-אבל לנו סיפרת שאתה בעצם "נופש" בגולן !! -באחת החופשות בחזרתך מבילוי, יחד עם חברתך אנה וזוג נוסף, נרדמת ותקעת את הוולוו בעץ, שבצד הדרך ליד סיבוב שורש !! -אחת עשר (11) חודשים רותקת לבית החולים ולבית בעקבות פריקת עצם הירך.. וסרבת להשתחרר... -טסת לשוויץ ועם תרמיל גב נדדת ברגל באלפים וישנת ביער, במשך חודש ימים, כדי להתחסן לקראת וועדה רפואית שתחזיר אותך ליחידה...ול"צוות מוביל" בה !! -וכך היה, בדיוק כמו שרצית ותכננת.. -פעם אחרונה שחזרת מ"נופש בגולן" היה כחודש וחצי לפני יום הולדתך ה-21 ... -כשהודיעו לי על נפילתך בסוג'וד... יומיים לאחר יום הולדתך ה-21, אמרתי לקצין שזו טעות, כיוון שאתה לא בלבנון ועל סוג'וד שמעתי רק ברדיו....וחוץ מזה לא ישלחו ללבנון משהו שצריך לצאת לחופשת שיחרור.. -אני עדין בהכחשה בני... ועוד חצי שעה אסע להר הרצל, להיות אתך כמה שעות לבד..(כמו בכל שבוע...) עד שכל העם יתאספו בהר.............. יום הזכרון היום !!!! וישנת ביעו

תיהיה חזק כי אין מילים שיכולות לתאר את מה שעובר עליך . אני בטוח שהבן שלך וכל ה"ילדים" שנפלו שומרים עלינו מלמעלה ... והם היו רוצים הכי בעולם שנחייה פה "למטה" בשלום ובאהבה. בכל מקרה תיהיה חזק !!!

ארץ אוכלת יושביה / חנית ארץ אוכלת יושביה כך אמרו המרגלים... ואני חושבת עכשיו על מדינת ישראל – ארץ ישראל כמפלצת ענקית – מפלצת מלחמה שבכל יום או יומיים בכל שבוע או שבועיים בכל כמה זמן נופל לתוך פיה של המפלצת עוד חייל שנפל בקרב עוד אזרח שנפגע בטרור והם נעלמים לנו לתוך בטנה המפלצת כבר לא מסתפקת רק בחיילים בשדה הקרב היא הגיע ממש אלינו לבתים הפרטיים ואפילו לקניונים ואנחנו כל שנה זוכרים כואבים ובוכים... ומבטיחים לילדנו שאולי כשיהיו גדולים אותה מפלצת תעלם ולא יהיו מלחמות שבחדשות נשמע על: צמיחתה של המדינה על מזג אוויר על פריחה על שירה על חיות ולא עוד על כאב על צער ויגון. אוי ארצי כמה כאב גרמת לתושבייך... כמה מחזרים לך יש כמה אותך רוצים כולם... יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 11.5.2005

גבר צעיר, קצין צנחנים שדבק בתפקידו ועשה אותו באהבה גדולה ובאמונה נפש טהורה, ישרה, מצחיקה רומנטיקן בכל מובן ידענו יחד ימים יפים של נעורים בגדוד צנחנים תמיד אזכור אותו בעצב ובחיוך

גבר צעיר שגדל על מורשת של ציונות ונתינה למדינה צנחן וקצין צנחנים חבר איש מצחיק ונפלא שחיוך תמיד על פניו האמין במה שעשה ואהב את תפקידו כמ"מ אהבתי אותו

מושבניק טהור נפש גבר גדול וחזק איש ישר וטהור נפש בן למשפחה נהדרת מים שקטים חודרים עמוק נהרג בצידון מאש מחבלים אהבתי אותו מאד

מיכל שמואלי נובמבר 2004 סיפור אגדה "היה, היה ילד..." כך מתחילים סיפורי אגדה רבים. סיפורים עם הרבה עלילות, סערות וסוף טוב כמו "והם חיים באושר ועושר עד היום הזה..." גם הסיפור הזה נפתח ממש כך "היה, היה ילד". ילד חמוד וקטן שגדל להיות נער בעל דעות מוצקות. נער שסחף אחריו חברים, שאהב לבוש אופנתי, שסירק את שערו בקפידה, נער גבוה ורזה. לאותו נער נולדה אחיינית קטנה. תינוקת זעירה. הוא נפעם מכמה קטנה היא, מההבדל בין אבריו הגדולים לאבריה ובמיוחד מאצבעותיה הקטנטנות. הוא אהב לשבת סמוך למיטתה ולהציץ עליה מבעד לסורגים, לעקוב אחריה תוך שהוא נדהם לגבי התפתחותה המהירה. התינוקת החלה לצעוד את צעדיה הראשונים כשהוא התגייס לצבא. הוא נעל לראשונה נעליים גבוהות צבאיות כשהיא נעלה את נעליה הרכות, נעלי "צעד ראשון". שניהם צעדו במקביל צעדים ראשונים במסלולים שונים. הנער, החייל לא אהב את הצבא. הוא ידע שנערים אחרים בעולם בגילו אינם מתגייסים, הם ממשיכים ללכת יחפים ממש כפי שהוא נהג לעשות לפני הגיוס לצבא. החייל עבר את ההכשרות שהוכתבו לו והצטרף לחטיבה שישבה אי שם בצפון. אט, אט מצא לעצמו מקום אהוב גם באותה חטיבה רחוקה והשלים עם חייו כחייל. כשהיה מגיע לחופשות קצרות היה ממהר לבא ולראות כיצד התינוקת גדלה, אילו מילים חדשות היא למדה לומר. הוא ניסה ללמד אותה מילים חדשות שנוספו ללקסיקון שלו, מילים צבאיות מחוספסות שנשמעו לו רכות וילדותיות כשהיא אמרה אותן בקולה התינוקי. החייל לא אהב להצטלם, הוא לא ראה צורך להנציח רגעים חולפים בחיים. המצלמה אהבה את התינוקת הקטנה. בתמונה יחידה כמעט עם התינוקת האהובה שלו הוא הקפיד להביט עליה ולא למצלמה. הוא נתן לה להביט ישירות למצלמה תוך שהוא מחזיק אותה בעדינות והיא חשה בטוחה בזרועותיו הארוכות. צילום שכמו מבטיח שסיפור האגדה ימשיך. המצלמה המשיכה לעקוב אחר התינוקת שגדלה, המשיכה להחניף לה. האלבומים התמלאו בתמונותיה כילדה קטנה בגן הילדים, כרקדנית במחולות שונים, בשיער אסוף בקפידה ובתלתלים רכים נופלים על צוואר ארוך. האלבום שלו נותר חצי ריק מאותו יום שהתמונה שלו פורסמה במסגרת שחורה בעיתון. היום שניהם בני תשע עשרה. התינוקת הקטנה שגדלה נועלת היום נעלי צבא. סיפור אגדה שלא הסתיים באושר ועושר...

לא הכרתי אותך אך הותרת בליבי רושם עז. גיסי היקר שאיננו - אמיר שאול שנים של געגוע של כל המשפחה אליך אל אופיך המיוחד אל פניך הזוהרות, היפות אל חוכמתך, תבונתך וסבלנותך אתה חסר!!! אוהבים אותך לעד ולעולם לא שוכחים. משפחת שאול. אמיר שאול ז"ל - חלל מלחמת יום הכיפורים בן 23 במותו. יהי זכרך ברוך.

דוד שלי. לא היכרתי אותך בכלל, יש תמונות. שם אתה נראה כמו האחים שלי, ככה כמו שהם עכשיו, גדולים כאלה. ג'בארים. יש לאמא (שבכלל הייתה גיסתך, אבל אהבה אותך כאחות) תיק שחור שמכיל שירים שכתבו עליך, מילים שאמרו עליך...והן כל כך יפות. אמרו שהיית מיוחד, טוב לב, חכם, מין "מפיק" שכזה שדואג לכולם ולהכל, שהיית בן, חבר ודוד מעולה, בקיצור-שהיית אחלה. ובצפירה, שתמונתך עולה לנגד עיני, אפילו שלא היכרתי אותך, אני דומעת וכואבת. אני דומעת, כי אם יש אפשרות שהיית דומה לנו, למשפחה המיוחדת שלי (והיית), אז איזה דוד מיוחד הפסדתי.

קובי יקר.... כל כך הרבה דברים ואדם אחד. הזמן שעבר לא מכהה את הכאב, היית ונשארת הבן דודה הכי אהוב..אני זוכרת שהיית מגיע אלינו לבקר ותמיד נפל בחלקי להנות ממך לפני שכולם נכנסנו מיומם הארוך בחוץ. גבוה, מצחיק, חייכן,מנהיג........ היום בטח היינו קוראים לך, מלך! אני מקווה שמתנהגים אליך יפה שם למעלה כי לא מגיע לך פחות מיזה. את הבשורה על התהפכות הג'יפ בגנין ומותך קבלנו בערב יום השואה לפני 13 שנים,אני חושבת.....מה כבר בקשנו, לא להוסיף כאב על כאב! זה הציווי במדינה הקטנה שלנו, כאב וסבל עם תקומה וריבונות עצמאית. יהי שמך ברוך! אוהבת , דקלה.

דוד אייזן היה שכן שלי בחיפה, בן גילי, והוא חלל המלחמה הראשון שהכרתי (עוד באו רבים אחריו....). הוא היה בחור יפה תואר במיוחד, שחרחר עם עיניים ירוקות. לדינה אחותו ולמשפחתו, שלא ראיתי מאז (כמעט 40 שנה) ואשר הנציחו אותו באנדרטה במרומי הכרמל - רציתי לומר שאתם לא היחידים שלא שכחו. רינה צורף (סגל)

בבית שלי היו שני שמות משפחה , אחד לאבא ואחד לאמא .כל פעם שהדוור התחלף היו נשאלות שאלות שהיו מוסיפות עוד למסך הערפל והמסתורין . בית שקט שנע על מים סוערים . רסיסי שמועות ספרים עם שם שלא של אבא ותמונות שבהן אנשים זרים . כילדה חייתי בתוך מסך של ערפל ואוירה כבדה , לא שאלתי ולא קיבלתי תשובות . לפני כשלוש שנים עברו הורי לבית הורים ואני נאלצתי לפנות את הבית לשוכרים . לאט לאט התגלתה התמונה . שמה של אמי בא לה מבעלה הראשון אשר נפצע במלחמת השחרור ולאחר כשנה מת מפצעיו . אמא לא החליפה את שמה וגם לא נשאה שנית , כצעירה מאוהבת הבטיחה לפרדי ( בעלה) כי לא תינשא לאחר . בין המסמחים של פרדי , מצאתי פנקס תקבולים המקביל היום לנכא צהל , "תקבולים לו ולבני ביתו " אז גם הבינותי כי בעצם אמא שלי אלמנת מלחמה . לאחר מותו איש לא דאג לה , היא לא קיבלה גימלה והמדינה לא דאגה לאלמנה . במסע שורשים מפרך ובעזרת אנשים טובים ירדתי לעומק הסיפור . בכפר בו גרו מצאתי אתר הנצחה שם , תמונה וסיפור לכל נופל . לפרדי היה רק שם , ללא כל פרטים . אדם שנפל ואין מי שזוכא . נרגשת עד דמעות אספתי את כל קורותיו ותמונות מהאלבום ועתה אני שקטה גם לפרדי יש אתר הנצחה . בין הניירות גיליתי אח אשר נולד ונפטר , מסמחים על חיפושים אחריו לאחר שהובהל לבית החולים בחיפה בתקופת המאורעות ולא ניתנה הרשות לאמי לבקרו בגלל היריות בדכים . היום אמי הוקרה כאלמנת צהל . אני יודעת למה התחךפו היוצרות ונאלצתי לגדל אותה אותה במקום שהיא תגדל אותי . מה פשר התוגה, חוסר הרצון לחיות והקשר הפרום שהיה בין הורי . אני לא ביתו של פרדי אך למען אמא שכל כך אהבה אותו וחדלה למעשה לחיות לאחר שהלך אדליר נר לזכרו כאילו היה קרוב שלי .

רציתי להיכנס פנימה... כל כך רציתי... כולנו רצינו, וחיקינו, והפקודה לא באה... מעולם לא ששתי אל הקרב כמו אותו יום: חדור נכונות למות אם צריך אבל להוציא את החברה החוצה! דרכם של לוחמים- למען חבריהם עד הסוף היא... כלוחם אל לוחם כולנו רצינו , בכמיהה ממש... להיכנס אל אותו הקרב... לו רק היו נותנים את הפקודה... מיצטער אחי הלוחם, נוח על משכבך בשלום... תן לאחייך החיים לבכות אל הכרית כל לילה... לוחם מבחוץ- מרוסק מבפנים.

אני זוכר אותם, את כולם... את פוקס, את שחר בן ישי, את אסף אסולין וארוסתו שעדיין בוכה פה... כבר לא לוחם... סתאם חצי בן אדם... בוכה לכרית הלילה

היום אני נזכר בכל החברים הצעירים שהלכו לבלי שוב. הלואי ומשפחותיהם מצליחות לחיות ולא רק להנציח ולהתאבל . כי במותם ציו לנו את החיים. רמי פדה, זיו לוין,לוטן יצחקי,אבשי חנוך,יוסי בר מאיר,יואל קלכמן,נועם פלדמן,אזכור אתכם לנצח.

כבר עברו כעשרים שנה מאז נר ראשון של חנוכה הארור, שבו נר אחד הצית את כל מבנה החיילים במפקדת האגד האלטילרי במבוא שילה. הנר שהדליק את הקארוון הגדול יצר שריפה כזו גדולה ששמונה חיילים נספו שם. אחד מהנספים היה דני שביל (שווילי), מהמחלקה שלי . דני אהב לישון והיה קשה להעיר אותו ובזמן השריפה התעורר מאוחר מידי. היה אחד מהאפסנאות, ששמו כבר שכחתי והיו עוד שישה אחרים מהגדודים שישנו שם. והמדליק הרשלן? אלוהים ישלם לו , לא אני. יהי זכרם ברוך.

כל הכבוד - תגובה מרגשת ונכונה כל כך!!!

חים כל כך מוזר שאנ שוב מתייחסתאליו, הר בקושח הרתי אותי. שנינו למדנו באותו מחזור בתיכון "שמעון בן צבי" בגבעתיים.. הכרתי ו בקורס האנגלית לפני כיתה ט', עת רצינו הכיר את חברינו החדשים.. תמיד הוא למד בכיתה המקבילה המקבילה, זכרתי אותו , גובה ממוצע, שיער חום, פנים עדינים.. ידעתי שהיה פעיל בשורות ה"נוער העובד והלומד" במסגרתו גם יצא לגרעין הנח"ל.. .. ואז הגיע הקשה ההוא, ימי טרום חג השבועות, התקבלה ההודעה .. חיים נהרג. לא ידעתי את הנסיבות, דברו על תאונת אימונים.. התחושהכל קשה ואימתנית, הינו אז בני 20 בלבד, עוד לא התחלנו את חיינו, וכבר המחזור שלנו, מוכה, חסר. . ונותר רק להביט בתמונת המחזור, ןלחזות בפניו המחייכות שקפאו לעד חיים אף שבקושי הכרתיך, אתה חסר, וכואב כואב מאד..