11 שנים , נראים כמו נצח, תמיד אזכור את הפנים הצעירות שלא הספיקו להתבגר, את החיוך התמים , את החום שיצא ממך לעולם . אני בת 30 החלפתי קידמות ואתה לא זכית להחליף אותה אפילו ל- 20 . מלאך יקר ששומר שם למעלה , הכאב מסתתר אך אף פעם לא נעלם , הבכי מתאפק אך הדמעות יורדות מעצמן . תמיד אוהבת, זוכרת , שומרת בליבי אותך .

לנצוט ה"יד היה מהרוקחים הותיקים בירושלים. הוא עלה מגרמניה והקים את בית המרקחת אלבה. במלחמת השחרור היה אדם יקר זה בן 70. הוא היה צלף טוב ולכן על אף גילו המתקדם התנדב להגנה ונפצע קשה בביטנו במקור חיים. בערב חג הסוכות שנת תש"ח נפטר, ולמרות שאינני בן המשפחה אני שומר עד היום על יום הזכרון שלו. הוא האמין במדינת ישראל וביהודים. לכל אני מבקש מכל הקוטרים למינהם היוצאים כנגד המדינה (ויש לה המון חסרונות) למענו ומען יתר הנופלים עשו הכל למען קיום המדינה וקיום עם ישראל. כי זו צואתם של הנופלים!

מר רוזנברג היקר, אין מילים ואין נחמה לאב/אם ששכלו את בנם. יש הטועים לחשוב שהזמן מרפא ומשכך הכאב ולא היא, ואף על פי כן חובה על השכול לזקוף ראש, בדמע ובלב צורב אך בנחישות ובאמונה, ולזעוק: אנחנו כאן כדי לזכור וכדי להגשים ולו במשהו מחלומותיו של יקירנו. הילדים תמיד רואים בהוריהם את העוז והכח ובודאי שכך ראה אותך בינך - חזק, מקום מבצר, מגדלור מנחה הדרך, מקור של כח.. על כן, היה חזק - אל תישבר!

אוהבת אותך לנצח אמא יפה שלי חבל שאני לא זוכרת את מגע חיבוקך כי אני כבר גדולה כל כך - אך בפנים עדיין הילדה בת 3 שאיבדה אותך

לא הכרתי את ערן, אבל דרך הסרט הרגשתי כאילו הכרתי אותו. מערכת היחסים שלכם צמררה את ליבי ולקראת הסוף בכל פעם שאני צופה בסרט אני מקווה שאולי הפעם יהיה הפי-אנד. אני מקווה שמצאת שלווה , אני קוראת מדי פעם את הדברים שלך בידיעות אחרונות ומתמלאת שמחה שאת עדיין נהנית מהדברים הקטנים. מקווה שמצאת אהבה

לכל אחד מאיתנו, אח, אחות, אבא, אמא, חבר, חברה שאינם כבר איתנו היום, שחרבו נפשם למות למען ארצנו. שמסתכלים אלינו היום משמים ומתגאים להיות אלו שבדמם הארץ הזאת הוקמה. אנחנו חייבים להם את חיינו, כי הם כבר לא יקימו משפחה, כי הם כבר לא יודעים שמחת חיים מה היא, כי הם שוכבים להם שם דומם על הארץ הקרה שלכבודה הם נלחמו, שעליה הם הגנו כדי שאנו נחיה פה בשלום. שיבוא כבר השלום. אני איבדתי 3 חברים (קרובים ורחוקים) ולכל אחד מהם חקוק מקום בליבי, והם הולכים איתי ממקום למקום ואותם אני לא אשכח. ניר קריצ'מן, ז"ל - נהרג באסון השייטת. גל פרידמן, ז"ל - נהרג בתאונת דרכים בערב יום הזיכרון (את ההודעה קיבלנו שעתיים לפני הצפירה), יום לאחר שקיבל את דרגת הסרן אמיר צימרמן, ז"ל - נהרג בעת שרות מילואים יהיה זכרם ברוך. ויהיה זכרם של כל נופלי מלחמות ישראל, ארועי הטרור, המשטרה והשב"כ ברוך לעולם ועד. ולכל המשפחות השכולות - שלא תדעו עוד צער, אנחנו איתכם כל ימות השנה.

אריאל נרצח בעת שלמד תורה במכינה בעצמונה שבגוש קטיף. במקום שבו נפל חיים אויבים והוא כבר לא בידינו אך הזיכרון על אריאל תמיד יחיה בליבנו. אריאל היה בן 18 במותו ועברו כבר 4 שנים בלעדיו. יהי זכרו ברוך...

ראה תגובה קודמת "3 חברים"

דני נפל בערב שבת בקרב בחברון בציר המתפללים. הוא היה בן יחיד במשפחה עם עוד שתי אחיות. הוא היה כ"כ יפה, גבוה, מרשים וטוב כזה. תמיד חייך והיה מקור גאוה להוריו. השאיר מכתב מצמרר אחריו שבו הוא מודיע שהוא ייהרג ואומר תודה להוריו על הכל.

מאהר דגש הדמות הכי אמיצה שאדם יכול להכיר, ישבתי באותו יום עצוב מול הטלוויזיה ,היה גשום בחוץ ואווירה מוזרה בכפר ,ריח של גיבורים ריחף באוויר . ד"ר מאהר יצא עם לוחמי שיטת לפעילות מבצעית בלבנון שם נתקל הכוח במארב מחבלים ,מטענים התפוצצו סמוך לכוח ולאחר מכן התפתיח קרב ,שנמשך עד אור הבוקר ,ד"ר מאהר נלחם על חי חביריו בשיטת וניסה להציל אותם עד שנדם קולו ונשמתו הוחזרה לבורא ואיתו 11 חילים . בליבי אף פעם לא אשכח מאהר נשמה ..לעד בכל בוקר נגיד לך שלום אומנם לא תחזור אך נקווה שהדמעות יספיקו כדי שתהיה קצת מרוצה מאוהביך..להתראות מהר אלוהים ישמור אותך אצלו..

קשה שלא לחשוב כל רגע על אידרון. על החיוך הנתינה ועל האדם המקסים שהיה. אדרון נהרג במאי 2004 בעזה כשהנגמש עליו נסע התפוצץ בשכונת זייתון, אדרון כל רגע שעובר במיוחד היום אתה לא מש מן הזכרון, ומן המחשבה. רוחו איתנו, גם עם אלו שהיו פחות קרובים אליו וזה רק מעיד על האדם המדהים שהיה. יהי זכרו ברוך

ניצן חייל גולני, נפל בלבנון בתאריך 25/11/98. יהי זכרו ברוך

שני ילדי חמד שגדלו איתי בהרצליה בבית ספר ברנר שני ילדים שתמיד חייכו.לא אשכח אותם לעולם שניהם נפלו בקרב על ירושליים יוסי בן להורים ניצולי שואה שהוא הי ה גאוותם . ונתן שכטר שלמד רפואה באיטליה ורץ ארצה עלה עם הצנחנים לירושליים ונפל. אני לא מגיע לאזכרות אבל שידעו המשפחות שיוסי ונתן אצלי בלב עד יום מותי

התגייסתי בקיץ לקורס טיס, התחילה הטירונות. הצטרפת אלינו לאחר כמה ימים מ"גף" אחר. הייתי איתך באותו צוות והפכנו לחברים הכי טובים. אני זוכר שבמסעות, שבשבילי היו מאוד קשים פיזית, ממש "סחבת" אותי עד הסוף, דחפת ועודדת אותי כי היה לי פק"ל כבד לסחוב והכושר שלי היה ממש ירוד. לך היה כושר מדהים ובלי העזרה שלך נראה לי שהייתי פשוט מתעלף... אני זוכר שבמסע הקשה לי ביותר אמרתי לך שאני עוד רגע מתמוטט במסע הזה ואתה ענית - "אתה ממש סוס שאתה סוחב את כל המשקל הזה, כל הכבוד, אני לא הייתי מצליח לסחוב את זה...", וזה ממש עודד אותי. לאחר הטירונות, בהפסקות הקצרות מהלימודים, היית לוקח אותי איתך לספריה להסתכל על "בטאון חיל אויר", היית ממש מורעל!!! כשהודחתי מהקורס, אבא שלי בא לש.ג. לקחת אותי, עזרת לי לקחת את כל התיקים לשער. כשנפרדנו ראיתי שאתה שבוז, אמרת לי - "מה אני אעשה פה עכשיו? כל החבר'ה הטובים עזבו", אמרתי לך לא לדאוג, יש חבר'ה טובים אחרים, הדכאון יעבור ובסוף אתה תסיים את הקורס הזה. אני התחלתי קורס אחר והקשר ניתק כמעט לגמרי בעיקר כי היה לך קשה לדבר כשהיית עדיין בקורס, אבל אליי הועברו עדכונים מדי פעם מהחבר'ה - אם מישהו הודח או הוסב להיות נווט... סיימת את הקורס בהצלחה לאחר שנתיים כטייס תובלה (מה שבהתחלה איכזב אותך כי מאוד רצית קרב) והקשר שלנו חזר אך לא דיברנו הרבה. היתה תקופה ששרתת בבסיס שלי ואז התראנו לפעמים. בוקר אחד אני מקבל ידיעה שחבר אחר שהכרנו מהקורס ובינתיים גם עזב אותו - נהרג בפעולה מבצעית של סיירת צנחנים בשטחים - חיים בכר ז"ל. אתה הקדמת אותי והתקשרת אליי לוודא ששמעתי את הידיעה, היינו צריכים לנסוע ללוויה בקריית שאול ואתה שהיית בדרך מירושלים אספת אותי ועוד כמה חברים מהבסיס, עם האימפראזה הכחולה שלך, ונסענו ללוויה. בלוויה פגשנו הרבה חברים שהיו איתנו בקורס ולא ראינו הרבה זמן... הלוויה היתה קשה! לא דיברנו מאז... חודש אחרי - נהרגת בטיול בנחל צאלים כאשר הג'יפ שלך, שאהבת לטייל איתו בארץ, התהפך ונסחפת בזרם הנחל. מוות כלכך מיותר!!! נטמנת בהר הרצל, לטעמי אחד המקומות היפים בארץ אך גם העצובים... אתמול קראתי באתר "יזכור" שהמשפחה שלך חישבה וגילתה שאתה ודודך שנהרג ב-1978 (ונקראת על שמו) חייתם בדיוק את אותו מספר ימים... מצמרר!!!!! אנחנו הכרנו תקופה מאוד קצרה יחסית אך האירוע הזה מאוד השפיע עליי... אתה אהבת מאוד את החיים ונתת כבוד לזולת!!! לעולם לא אשכח אותך! יהי זכרך ברוך!

ניר - חברי ללימודים בתיכון. אבי - חברי לקורס חובשים. אורי - חברי לעבודה בקניון הראל. אמיר - חברי לעבודה בבזק. יהי זכרם ברוך!!!!

אבי עלה לארץ מייד לאחר מל"הע ה-2 בתור ציוני אמיתי ויתר על חיים נוחים בלונדון, 3 שנים הספיק לחיות בארץ,בדרכו מעבודתו לביתנו, נרצח ע"י כנופיית פורעים (כך קראו למחבלים אז), הייתי בת שנה וחצי. לצערי וכאבי הגדול, מעגל הדמים נמשך עד היום. לא השכלנו , לא אלוהים "יעזור", בידנו הדבר! היום ובכל יום ליבי עם כל משפחת השכול, ותפילתי שיקומו מנהיגים אמיתיים שישכילו!

רק לא זה היה חזק בשבילו בבקשה.

עמי, חבר יקר שלי שלוש שנים חלפו מאז נהרגת בהיותך במילואים, שלוש שנים ועדיין ממאנת להאמין, אני זוכרת כל-כך בבירור את היום בו הכרנו לראשונה , הגעתי לבסיס- קצינה חדשה ואתה הסברת לי בנחרצות שאתה לא יכול לקבל את העובדה שיש לך מפקדת-אישה ! ומהר מאד כשהפכנו לחברים טובים צחקנו יחד על אותה אמירה. החיוך הגדול שעל שפתיך ,טוב הלב וחדוות החיים כל אלו כל-כך אפיינו אותך ואהבתי אותך אחי-שלי בזכותם. קשה להינחם שאתה כבר שלוש שנים לא בינינו ואינך עוד בא לבקר אותי בבית הוריי ואינך עוד משתף אותי בתכניות שלך לכיבוש העולם... הדבר היחיד שאולי עושה לי קצת טוב הוא שאני יודעת שנהנית בשנותיך האחרונות- טיילת בעולם, ניהלת מסעדה בדרום אפריקה ,אהבת באוסטרליה והיית מאושר מאד כשחזרת הביתה לישראל, לבית הוריך בנתניה. אוהבת אותך מאד עמי יקר שלי ודומעת ומתגעגעת... מצדיעה לך היום ותמיד פקודי, חברי ,אחי שלי!

לזכרו של ניר קריצ'מן שנהרג לפני ארבע שנים בהתקלות עם מחבלים והתיר חלל כל כך גדול שלא מצליח מאז להתמלא ורודף אותי יום יום. יהי זכרו ברוך...

אין מילים

הם היו תשעה אנשים.. לא גבורים לא אנשי מצבא.. לא , הם לא אחזו בנשק. הם לא יצאו בשלחות האומה.. הם רק רצו לסעוד בשלווה את ארוחת הצהרים שלהם. אך תכניותיהם נקטעו על ידי מחבל שפל, צעיר אכזר שקבל את לחמו מן האניברסיטה, ואשר בקור רוח שטני, ובחיוך קר י, הניח את מטען המוות בקפיטריה, בידעו היטב את זהותם של האנשים שבקש לקטול.. סטודנטים לכתוב את עבודותיהם האקדמיות, עובדי מנהלה מסורים, תלמידי חו"ל אוהבי ישראל שבאלמוד ולחעבוד כאן ושולב במלחמה לא להם.. ואלו ההרוגים בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית.: שניים מהם היו ישראלים ותיקים, שניים עולים חדשים מארה"ב, שניים אמריקאים ואחד צרפתי. ההרוגים הם דוד (דיאגו) לדובסקי,סטודנט שעמד לסיים את למודי התואר השני לוינה שפירא, ראש מנהל תלמידים ההאישה נחמדה והחייכנית שנחשבה לעובדת מסורה ומעולה.. תלמידי חו"ל ג'ניס קולטר, בנימין (בן) בלוטשטיין, דוד גריץ, מרלה בנט ודינה קרטר. עובדת הספרייה הלאומית מספר ימים אחרי כן נפטרה מפצעיה גם דפנה שפרוך ז"ל , עובדת בכירה במערך המחשבים שבניין מנהל הסטודנטים http://www.ynet.co.il/articles/ /1,7340,L-2033815,00.html יהי זכרם ברוך. חלפו ארבע שנים הקפיטריה נבנתה מחדש, התלמידים והעובדים שוב ממלאים אותה אך השתיקה עוד יותר הם היו רק תשעה אנשים אלמונים..

נהרג ב- 19.3.2002 בחאמאם אל מליח נזכור אותו לעד

החלל שהותרת עם לכתך עצום. המחשבות על מה היה קורה אילו. הכאב על שכולם המשיכו הלאה ואתה כבר לעולם לא תוכל. הידיעה שעוד נכונה לך קריירה מבטיחה. איך תמיד רצית להתפרסם, ולעזאזל, באיזו דרך נוראה התפרסמת בסוף. אילן היקר, הגעגוע גדול כל ימות השנה, לא רק היום. והלב, שעדיין אינו מאמין, נשבר כל פעם מחדש.

אחד האנשים המקסימים ביותר בעולם. זוכרים אותך תמיד