לעולם לא נשכח.

אני יושבת מול הטלויזיה ורואה קטעי חיים של חיילים שנפלו, פנים, חיוך, נעורים, ובוכה- אין לי את היכולות להביע במילים מה אני מרגישה והדמעות שלי הן הדרך היחידה להביע את הרגשות שלי. כואב לי על האימהות, האבות והאחים - מי יתן ותנחמו משמיים. היום כולנו זוכרים.

ארז בן ברוך ומשה בוקרה, החללים הראשונים של הסכמי "השלום" ופינוי עזה ב1994 ארז, בעוד דקה נעמוד דום ונזכור. הצפירה רק מחדדת את הזיכרון. זוכרים אותך כל רגע. אתה חי בתוכנו, עם חיוך נצחי שלא פג. חבריך ליחידה.

חלפו 20 שנה אבל קשה לשכוח את יובל מקרית טבעון שהיה החובש שלנו ובן אדם משכמו ומעלה. יובל שנהרג בתאונה מיותרת ברמת-הגולן, היה איש רבגוני ומיוחד וידע תמיד לתת את כל הנשמה בגדוד ובחטיבה. כשבחר ללכת ל"חובשים" לא הופתענו. הוא חסר לנו בהמדך השרות הצבאי וגם כחבר מאז. שמעתי שאמו נפטרה לא מזמן, דבר שצבט חזק בלב. יובל - לא שכחנו.

אתה היית הראשון שלי. החייל הראשון שאיבדתי. אני זוכר איך הגעת אלי כחייל צעיר אחרי טירונות ומיד התחבבת על כולנו. כמה שמחתי כשקלטתי אותך שנית, הפעם כמפקד צעיר אצלי בצוות. אני זוכר איך בלילות הייתי נוזף בך שתפסיק לעבוד כל כך קשה ותנוח קצת. איך הייתי מוריד מפניך את המשקפיים ומכסה אותך לאחר ששוב נרדמת במדים. לכל מפקד יש את החייל האהוב עליו. לכל סמל מחלקה יש את המפקד האהוב עליו. אצלי שניהם היו אותו אדם- אתה. לא אשכח איך בערב הפרידה שלנו, לפני שעלית לגדוד, הזלת דמעה ואמרת בעצב שהיית רוצה כל כך להישאר. ולעולם לא אשכח איך ניחמתי אותך במלים המצמררות , שלפחות אתה לא עולה ללבנון ולא תיהרג. ושבוע אחרי זה נהרגת בתאונה מיותרת. איך הלבנתי כסיד שכבאתי לשבעה בבית הוריך ואתה פתחת לי את הדלת. רק אז גיליתי שהיה לך אח תאום. אני לא יודע מה עם המשפחה שלך היום. אני עזבתי את הארץ לכמה שנים ושבתי רק לאחרונה, ואין לי קשר עימם לצערי. גם בקבר שלך לא הייתי שנים. לפני כמה שנים פגשתי באוניברסיטה במקרה את כל שאר הצוות שלנו. כולם גדלו, למדו ואף התחתנו. ורק אתה היית חסר כדי להשלים את התמונה. וכמו כל שנה בסתיו גיורא, אתה חסר.

היית יקר לי כאח זכרך חרוט בי כדמות אח גדול שגדל איתי - שנה קשה זו שמור על ינו מלמעלה הזכרון הוא בהיר וצלול

כוכב שביט מאת ישראל טופר אנשים אומרים שהזמן עובר, והזמן אומר שאנשים עוברים. כן, כולנו בני חלוף, מי לפני ומי אחרי, יש שדועכים אט אט, כצפורים הנאספות לקינהן לעת גויעת היום. ויש הממהרים ככוכבי שביט, המבזיקים בשמי הלילה בזוהר יוקד. "ראית את החצוף? " שואלים הכוכבים את הירח ונצמדים זה אל זה והוא, מסתיר פניו מאחורי ענן, בוש באורו החיוור ושותק, ורק דמעה מבצבצת בקצה הסהר, מטפטפת מטה, מתגעגעת, מחכה לפגישה הבאה בעוד אלף שנה

עודד שבוע שעבר נערכה לך האזכרה בקיבוץ המון אנשים באו לכבודך, כל החברה באו עם החולצות ואתה אתה כל כך חסר מאתמול אני לא מפסיק לחשוב עליך קראתי את הספר פעמיים והדיסק עם השיר שלך ניגן על ריפיט במשך שעתיים ואתה אתה כל כך חסר

היית חייל ונודע לך כי חברתך למושב נהרגה בתאונת דרכים. מייד תפסת טרמפ כדי להגיע מהבסיס להלוויה אך...נהרגת גם אתה בתאונה . תמיד אזכור אותך

שרית היקרה, חיוך גדול וזוהר שבלב כולנו לעד ישמר, אוהבים אותך ומאד מתגעגעים, כבר שנה עברה מיום שעזבת אך הגעגועים אינם מרפים והשאלות אינן עוזבות. ילדה טובה, נהדרת, אחראית ומקסימה למה הלכת מאיתנו?שריתי לעולם תשארי בת 19, לעולם תשארי עם חיוך ביישן ועם עיניים חכמות. אוהבים ולעולם לא שוכחים.

שני נגמשים של פלוגת מרץ 94 הותקפו בחורף 1995 על ידי בני עוולה בשעה שחלפו בסמוך לבית הקברות במארג' עיון בדרכם מחצבאייה. ארבעת המחבלים חוסלו, אך במהלך הקרב נהרג סרן אריאל עובדיה, מ"מ מחלקת חיילי ההסדר. ראיתיך מוטל בצד הציר, כיסוי על עיניך, נח את מנוחת הלוחם. ה' יקום דמך.

לזכר 2 החיילים האמיצים אשר נהרגו . עופר שקפץ כדי לעצור את המחבל שנכנס לבסיס ונהרג בקרב. ונועם אשר נהרג בפיגוע חבלני בצומת גהה. יהי זכרם ברוך

אף פעם לא שוכחים אותך.

פנחס ברוש, איתן אבני, משה ברדוגו מבצע שלום הגליל 82 . שלושה בחורים כארז, ילדים טובים - נפלו במהלך ימי הקרבות הראשונים ממש לידי. לא אשכח אותם. זכרם ילווה אותי לעד. לקרוביהם, רגעיהם האחרונים: פנחס ברוש, מילואימניק אלחוטן, היה בנגמ"ש שלי ונפל מול עיני. צעק "אמאלה" כשנורה מצלף. הייתי האלחוטן הסדיר בנגמ"ש רפואה. באיתן אבני טיפלתי, דיברתי ועודדתי אותו ממש אחרי פציעתו במשך דקות ארוכות ארוכות עד לפינויו. רק אח"כ שמעתי שמת מהפציעה בדרך לארץ. עם משה ברדוגו הייתי בליל נפילתו כאשר תקפו אותנו. הייתי ילד בן 19. זכרם ילווה אותי. איך נפלו גיבורים.

עולי חבר המדינות שמחרפים נפשם בעבור מדינת ישראל, מדינת היהודים. אותה המדינה שלעיתים מתנכרת אליהם ולבני משפחותיהם "הלא יהודים".

יצחק, איש יקר. זעקתך פילחה לי את הלב. אני מתארת לעצמי איזו עצמה של כאב אתה חווה. אני מאחלת לך לשאוב כוחות, להתחזק ולחיות כפי שאני מניחה שהיה רוצה בנך. תהיה חזק, אל תשבר!! מיכל

אתה האח היחיד שהיה לאבא שלי, ביחד שרדתם את זוועות השואה, ברחתם מגטו ורשה, איבדתם את סבא בדרך ועברתם גהנום עד שהגעתם לארץ ישראל. אתה אביגדור קרן מראשוני טייסי חיל האוויר במדינת ישראל אשר פיקדת תחת עזר ויצמן נהרגת במבצע קדש כאשר התרסקת עם מטוסך בים התיכון, היית חניך מצטיין בקורס הטיס והיית הראשון בארץ שהשיג רישיון טיס כבר בגיל 13. נהרגת בהיותך בן 22, כה צעיר, עברת המון ב22 שנים אלו ולא הספקת להזדקן, נולדתי הרבה אחריך, לא הספקתי להכירך ואין תקופה בה אני לא חושב עליך, יכולת להיות לי לדוד, יכול היה להיות לי דוד. אתמול ביקרתי אצלך בקבר וכמו בכל שנה חלקתי לך כבוד ודיברתי איתך, אבא השתנה כלכך מאז מותך, כך שמעתי... ואני חושב, מה היה קורה אילו היית חי. יהי זכרך ברוך, אחיינך, צבי

דורון כהן ז"ל , אלכסיי בליצקי ז"ל , נועם בהגון ז"ל , הייתי המפקד הראשון שלכם כשרק התגייסתם ולמען האמת אתם הייתם המחזור הראשון שלי כמפקד . החדרתי או לפחות ניסיתי להחדיר בכם מוטיביציה ונראה כאילו הצלחתי ואולי אף יותר מידי . הכרתי כל אחד מכם באופן אישי ודיברתי עם כל אחד מכם שיחות אישיות רק כדי לדאוג שהכל בסדר והתחלתם את הצבא ברגל ימין. בכיתי כל כך הרבה ב 15/2/2003 ואין יום זכרון שלא עובר בלי שאני אחשוב עליכם ביום ובלילה . אתם הייתם אנשים כל כך טובים , אנשים שמוכנים לתת בלי לשאול יותר מידי שאלות , אנשים שחסרים לנו היום במדינה. אני לא יודע מה קורה אחרי שמתים אבל אני מקווה שקורה משהו טוב ושאולי איכשהו אתם מרוצים עכשיו ........

לעולם אזכור אותך, ותמיד אוהב אותך

מחייך עוזר חכם חברים מהאוניברסיטה העברית

אבל הוא חלק ממני נושאת את הנכד שלו ברחמי .הילד שלא יכיר את הסבא שלו רק ישמע סיפורי גבורה סיפורי זיכרון נכד שמבלי שביקש יוולד למשפחת שכול

תיהיה חזק לשאר בני משפחתך כואבת על אובדנך

יום זיכרון הוא לנו נזכור את הנופלים נזכור את המשפחות כי השכול לא יתום הוא של כולנו ובמותם נירש ארץ ארץ עקובה מדם דם אשר טרם יבש נזכור את עברנו ונישא זכרם אל עתידנו כי ארוכה היא דרכנו לנוח בנחלת אבותינו שלום נעשה איש עם רעהו למען דורות אחרינו יבואו יהי זכרם ברוך

היינו צעירים אז המשכנו קדימה (כי היה צריך) השתחררנו לא שכחנו אבל המשכנו קדימה כי היה צריך למדנו טיילנו או אולי זה היה הפוך אבל היה צריך התחתנו ונולדו לנו ילדים וואז פתאום הכל עולה בעוצמה גדולה שבעתיים פתאום נופל האסימון פתאום אנחנו מבינים מה עבר עלינו פתאום זה הולך ונעשה קשה משנה לשנה

אני מודה, בדרך כלל רוב היום אני מקטרת, על המדינה, הממשלה, העוני,הטרור ,המצב בכבישים,האטימות של אנשים,האלימות הגוברת,הייאוש ועל כל מה שרק אפשר (ובמדינה שלנו תודה לאל לא חסר) והיום פתאום אני מרגישה גאווה עצומה על היותי חלק מהעם המדהים הזה. אני עוצרת לרגע וחושבת על כל הנופלים,(יהיה זכרם ברוך) רובם נערים ונערות צעירים, בשיא פריחתם, הולכים ומקריבים את חייהם בשבילי ,בשבילכם, בשביל המדינה,שנוכל לחיות בה בביטחון....איזה מעשה אמיץ זה,לתת את חייך, בלי לבקש תמורה... השתחררתי לפני חצי שנה מהצבא,(מודיעין)ונדהמתי לראות כמה אנשים תורמים מעצמם במסירות למדינה... אני מורידה את הכובע בפניי כל חייל, חיילת איש/ת צבא, אנשי הבטיחון וכד במדינה הזאת,אתם עושים עבודה נפלאה,ובזכותכם אנו חיים במדינה הזאת... ובסוף, אני רוצה לפנות למשפחות השכולים , ליבי איתכם, אין לכם נחמה אני יודעת, אבל דעו זאת, כל מי שנפל בהגנה על המדינה, על אזרחיה , מקומו לבטח בגן עדן,והלוואי ותזכו גם אתם,בשיבה טובה,להצטרף אליהם... יהי זכר הנופלים ברוך...

אליאור בן חמש וחצי, איתמר בן ארבע, אסתי בת שנה וחצי. היינו אתמול בטקס ביישוב. אנחנו חב"דניקים. לפני כן הסברתי לילדים מה זה יום הזכרון, למה עומדים בצפירה ושאנחנו נוהגים גם לשנן פרקי תהילים לעילוי נשמות החללים. אז היינו בטקס, הייתה צפירה והייתה מצגת של כל בני היישוב וסיפוריהם. אבל אני חשבתי רק על יוחאי פוראת הי"ד - החבר שלנו שנפל כי הוא היה חובש בדמו ובנשמתו ורצה להציל את חבריו שנפגעו מאש צלף בוואדי אל חרמייה. אם הוא לא היה יוצא הוא היה חי היום... וירדו לי דמעות. ואליאור שאל אותי: אמא, למה את בוכה? ועניתי לו שזה עצוב שכל החיילים האלה נהרגו ואנחנו מתגעגעים אליהם. מאד ואז הוא חיבק אותי עם הידיים הקטנות והחמות שלו והביט בי העיניו החומות, הענקיות והנבונות כל כך שהיו מלאות את השאלה - "למה?" אני מחנכת את ילדיי לאהבת ישראל - כולנו עם אחד, עם ישראל - דתיים, חילוניים בכלל לא חשוב - כולנו אחד. אבל בצפירה, כשהרגשתי את הידים הקטנות שלו בידי, כל כך בוטחות התפללתי בלחש: אנא, אנא אלוקים - לא עוד. די לשכול ולהרג. תן לאמהות לקבל את הילדים שלהן בחזרה, תן לילדים לגדול עם אבות. תו לנערים להזדקן בשלווה ובעיקר - לא הילדים שלי. בבקשה. רק לא הם. שמור לי על אליאור, על איתמר ועל אסתי. ואליאור שאל אותי אחר כך - אמא, בזמן הצפירה נכון שאמרת תהילים?

בשנת 99 סיימנו קורס מכי"ם ונשלחנו לגדוד החדש נחשון. הצטרפתי לפלוגה ב' למחלקה 1. אתה היית המ"מ. מ"כ אחד שהתחיל איתך מהטירונות ושני מכי"ם טריים שזה עכשיו הגיעו. שירתנו בחטמ"ר אפרים באיזוריה השונים והתקופה הייתה בעיקרה שקטה. אפילו משעממת. החיילים תמיד קיטרו על כך, מתי יהיה פה אקשן. אתה תמיד דאגת להם. הרבה פעמים היו לנו חילוקי דעות על ניהול המחלקה, אבל אתה בשלך. מוכן ללכת נגד כולם למען חייליך. מחלקה מורכבת הייתה לך. עולים חדשים רבים, חלקם חיילים בודדים, חיילים עם בעיות ת"ש שאני לא ידעתי בכלל שקיימות. אתה ידעת לנהל את הכל. לתת מילה טובה. לתת למי שצריך לצאת הבייתה או עזרה כספית. אבל גם לדרוש לעמוד במשימה. לא להתפשר. אתה הגעת מהצנחנים, ואני מגולני. שני המ"כים האחרים היו מגבעתי ומהנח"ל. איך הפכנו למחלקה אחת. עשינו תרגילים ומסעות, שמירות סיורים ומחסומים עד אין סוף. אני תמיד אזכור את השובבויות שלך. איך שיגעת את כולנו. את הסמל (שפעם נעלת מחוץ לחדר שלכם). איך לפעמים העדפת את טובת החיילים עלינו המ"כים ולא פעם כעסנו עליך. בסוף המסלול נפרדו דרכינו. המשכת לבה"ד אחד והדרכת בקורס הקצינים. לאחר מכן יצאת לקורס מ"פים והתחלת את ההכנות לפתיחת פלוגה משלך בצנחנים. תוך כדי התחתנת עם נעמה והקמתם בית בישראל. באותו יום נורא יצאת מביתכם בעלי חזרה לצבא להשלים את ההכנות להקמת הפלוגה. בדרך במחסום בוואדי נפתחה אש על חיילינו ועל האזרחים העוברים שם. אתה הגעת למקום במקרה ומיד הצטרפת כחובש ולוחם לקרב. במהלך הקרב נהרגת ואנו נותרנו כואבים והמומים מאחור. נזכור אותך תמיד... יובל