יהי זכרו ברוך

כל היום,כל אתמול,כל שנה,חושבת עליך ועל המשפחה המיוחדת.על אבא ואמא. אני עצמי כבר אמא ובכל יום זכרון וברגעים רבים אחרים ללא אזהרה,אני חוזרת לשם,לגיל 19 ומאבדת אותך שוב. לזכרך -יעל

גדי אמנם לא היכרנו אך שמך חקוק וצרוב בזכרוני. גם אתה כמוני בן מחזורי שירתת בכוחות הנ.מ ואני זוכר היטב את היום בו נהרגת. כל שנה אני רואה את במודעות האבל את תמונתך הקטנה מבצבצת ועל ידה כיתוב על מועד האזכרה. זוכר אותך תמיד אח רחוק ויקר.

כבכל שנה אני זוכר בכאב גדול ובעצב ענק את החבר והרע האמיתי , בן כיתתנו מבית הספר כדורי, עמו חלקנו את נעורינו. מנסור בן גאה לעדה הדרוזית נפל בהיותו קצין בגולני במלחמת יום הכיפורים . תמיד אזכור אותך מנסור , אתה הגיבור שלי !

פעם ראשונה שאני כותבת תגובה באינטרנט פשוט לא יכולתי לקרוא את מילותייך בלי להגיב. אני לא מכירה אתכם ויודעת בבטחון שאסף לא רוצה שתצטרף אליו! הוא רואה אותך וחי איתך ושומר עליך ומחכה לך שזמנך יגיע. אתה חשוב לו יותר מהכל וחייך עוד יותר. תחזיק מעמד ותחיה את החיים במלואם בשבילו.

העידה הבדואית ומדינת ישראל איבדה אחד מהלוחמים האצילים שלה , אני עדיין זוכר אותך חבר את החיוך שלך הבלתי נשכח ואת האצילות שאתה משדר ...אנחנו זוכרים אותך חבר תמיד תהיה בליבינו אח יקר וחבר יקר תשמור עלינו מלמעלה ואני מבטיח לך שיבוא יום והעידה שלך תתגבר על כל הקשיים שלה ונזכה לחופש ...

אורלי היתה חברתי הטובה .אומנם היתה גדולה ממני אבל תמיד היינו יחד בהסעה לבית הספר .לא אשכח איך מס ימים לפני שנרצחה באה אלי להראות לי את מכנסי העור החדשים שקיבלה .

קראתי את מה שכתבת והיו לי כ"כ הרבה דמעות... ריגשת אותי מאוד במה שכתבת... מקווה שתצליחי להמשיך להיות חזקה... יהי זכרו ברוך.

כמה עצוב וכואב לשמוע את הסיפורים ,לראות את הפנים שהיו. לגעת בסיפורי חיים של חיילים שלא הכרנו ,בלי יכולת להבין מדוע כל כך הרבה שנים אין לנו שקט ומנוחה. אלוהים שבשמים אתה שומע...

לדעתי כל מה כתבתם בכתבה זה מאוד מרגש וזהטוב שלאנשים ישנה אפשרות לקרוא זאת ולהעשיר יותר את המידע שלהם

יהיה זכרך ברוך.... אמיר אתה כל כך חסר...הצחוק והשמחה וביום הזה יותר מתמיד.... במותך הצלת רבים אחרי אבל איבדנו בן אדם מדהים חבר טוב ובחור מקסים..אמיר אוהבים אותך פה...

הוא היה חבר שלי, נער קסום, חולה מוסיקה, הקירות שלו בבית היו מכוסים במדפים של תקליטים, אלפי תקליטים. היה לו חיוך שאף אחד לא יכל לעמוד בפניו. לא היתה לו אמא, ואמא שלי אימצה אותו אל ליבה. באחד מהמהכתבים שכתב לי מהצבא הוא השווה אותי לשיר של סיימון וגרפונקל "גשר על מים סוערים". זה היה אז השלאגר. אני התבגרתי כבר לא צעירה, והוא נשאר בן 21 , שבועיים לפני השחרור שלו הוא סיים את חייו. אחיו אמר לי, שרק השם שלי כיכב אצלם במשפחה, כל הזמן. לא אשכח אותו לנצח ובגלל זה אני כותבת פה שגם אתם תדעו שהיה "יוסי" כזה.

אהבנו אותך, יאיר יקר, כך הלכת לנו בבוקר פתאומי. ילד שאוהב את החיים, ילד שאוהב את כל בני האדם. ילד שלא מבדיל בין מבוגרים לטף, בין דתיים לחילוניים, אהבת את כולם וכולם אהבו והעריצו אותך. היית בקורס טייס, בסיירת מטכ"ל, וביחידות מודיעין מיוחדות. היית בלבנון, סיכנת את חייך ולבסוף מתת במוות כה מיותר דווקא על הכביש, ואתה בן 21 שנה בלבד. הלב מסרב לשכוח, העין מסרבת להפסיק לדמוע. נזכור אותך לנצח ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

יושב וקורא את מכתביכם, וליבי נקרע איך מתמודדים עם האבדן? איך ממשיכים הלאה? משפחות יקרות, חברים - קשה הוא היום הזה לכם, כמו כל יום, אין ספק. אולם דעו כי זכרונם של היקרים מכל חקוק בליבנו, ואנו כואבים את כאבכם.

מכל הכאב הנורא והשכול המעיק וקורע הלב הניבט אלינו מכל עבר, נשברתי לרסיסים מקטע מתוך שיח אמהות בערוץ 10 שנושאו: כיצד לשמר את ריחו של הבן של נפל באמצעות בגדיו, האם לשמור ללא כביסה בגד ספוג ריח של גופו בארון, או שמא לשמר את בגדיו באריזת ניילון. היה בינהן ויכוח לגבי הדרך הטובה יותר לשמר את הריח - דבריהן חוררו את ליבי והבנתי- אי אפשר לשמר את הריח, כולנו צריכים לשמר את זכרם ולא לחדול לעולם.

שנהרגו בתאונה מיותרת יהי זכרם ברוך לעולמי עד....

זכי דוד היה בן 23 בנופלו במלחמת ששת הימים בקרב על גבעת התחמושת בירושלים. הוא היה בין הצנחנים שכבשו את ירושלים המזרחית. היה בחור עניו, ביישן, מסור להוריו לאחיו ולמולדתו. זכי לא נפל מיד, אלא נאבק בבית החולים במשך שבועיים. הוא נפצע בבית החזה מכדור, וניתוח שעבר לא הציל את חייו. יום לפני שנפטר התעורר זכי, חייך להוריו ולבני משפחתו, נגע בהם , כולם בירכו הגומל על הנס שקרה לבחור היקר הזה, אבל למחרת חל סיבוך במצבו והוא מסר את נשמתו לבורא. לעולם לא אשכח אותו. הוא היה אח של החברה הכי טובה שלי. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

כולנו היום בני שלושים , אתה נישארת בן 21 למשפחה- תהיו חזקים אנחנו איתכם.

ירמי ז"ל למד איתי בחטיבת הביניים , בצבא שרתנו יחד בבה"ד 1 תקופה קצרה . בביה"ס תמיד נחשב ל"שווה ביותר" בצבא נוסף לו רובד שכאילו נתן גושפנקא לאותן הצהרות וכאילו הפך בשרותו הצבאי לגבר שהמילים משכמו ומעלה "קטנות" עליו. ירמי, נהרג באסון המסוקים, לעולם לא אשכח את הלילה ההוא ואת הרגע בו שמעתי את שמו ברדיו בין שאר השמות, הייתי בנהיגה ועד כמה שזה מסוכן לא יכלתי להמשיך לנסוע ! מאז אני נזכרת בו , בימי זכרון אבל דמותו מבליחה ממשכאילו היה חי , פעמים רבות כשאני יוצאת " העירה" כאילו מתעתעות בי עיני ונאני רואה אותך לרגע ... ומבינה שאין זה אפשרי . ליבי על אהוביך שהותרת מאחור ... משפחתך וחבריך . יהה זכרך ברוך.

כן, זה נשמע נורא לשאול שאלה כזו וזה ישמע נורא יותר אם זה יתגשם ובכל זאת אני ישראלי שמסתובב בארץ ישראל כמו כל ישראלי חמור מכך אני מילואימניק שמסתובב על מדים בארץ ישראל וחמור מכל שכמילואימניק אני גם משרת במילואים ממש כן, אני מאותם עשרות בודדות של אלפים שמתנדבים לעשות כן. ועל כן אני שואל...האני הבא בתור? מאז ומעולם מתנו במדינה הזו על קידושה פעם המלחמות היו בגבולות אחר כך באו הטילים והביאון אל רחובותינו והיום בא הטרור והביאן אל בתינו. ואנחנו מתים בבתינו ברחובותינו ובגבולותינו על קידוש המדינה. וביומיום מה? ביומיום אנחנו עסוקים מדי מכדי לחשוב על מה ולמה אנחנו מתים. ביומיום, מדינה יהודית זה כבר לא ברור מאליו ביומיום, הגבולות, לא ברור היכן הם בדיוק ביומיום החזון...ציונות נחשב מילה מיושנת ולא איך לומר "מעשית" ואנחנו ממשיכים למות בזו המדינה מתים בעצם כי אנחנו חיים בה ולא כל כך כבר על קידושה. ויש כאלה ששואלים עצמם "מה אני עושה פה" אם אין קידוש ואין חזון אז על מה ולמה למות ככה? עלינו להמשיך ולהלחם בקמים עלינו להורגנו אך, לא פחות מכך עלינו להמשיך ולחדד את יעודנו וחזוננו כאן כדי שהדם שנשפך לא ישפך רק כי אנחנו עדיין כאן.

בחור צעיר ,גבה קומה.טוב לב. נהרג בתאונת דרכים מטופשת. יליד בוסתן הגליל. יהי זכרו ברוך.

דן ויוסי ספיר 2 אחים גיבורים שנפלו במלחמת יום כיפור דן ויוסי שניהם קצינים גיבורים שנתנו את חייהם למען המדינה והרבה מאוד חיילים חבים להם את חייהם עקב גבורתם והצלת חייהם של החיילים שלהם הקריבו רת חייהם למען המדינה דן ויוסי מלך הארץ במותם ציוו לנו את החיים יהי זיכרם ברוך

לא שכחנו- תאג"ד 75 את הלילה המקולל. תמיד בליבי י.

הם עלו מרוסיה, פגשתי אותו בפאב שקרוב לבית שלנו, אמרתי לו: "אני שונאת רוסים" ושנינו צחקנו. תמיד כשנפגשנו היו לנו שיחות נפש. הוא סיפר לי על הידידות שלו, על בחינות הבגרות שלו, לפני גיוס פגשתי אותו עם אמא שלו, ואמרתי לה: "אל תתני לו ללכת לקרבי" הוא עמד מאחוריה ועשה לי תנועה של: "אני אשחט אותך". הוא רצה להיות רופא: התחיל בצבא כחובש קרבי, סיפר לי שמאוד מעניין אותו להיות במרפאות, נשלח לחברון. שם מצא את מותו בשמירה על מתפללים בערב שבת. הוא הלך להציל את המפקד שלו, תחת אש, ולא חזר אלינו. יפה תואר, שקט, עניו, תמיד נרתם לעזרה, נפש של אמן. עד היום אני מחפשת אותו בפרק שליד הבית, שם היינו נפגשים ומדברים. אני מיודדת עם הוריו, סיפרתי להם כל מה שידעתי על איגור, שהם לא ידעו והם שותים את דברי בצימאון. בפאב יש תמונה גדולה שלו על הקיר, כולם אהבו אותו בחייו וכולם זוכרים אותו.

המילים האלה נכתבות לדוד הגיבור שלי שלא הכרתי, שהתנדב לצאת למלחמת יום הכיפורים והגן בגופן על אחרים שחיים היום. אתה מסרת באהבה גדולה את הדבר הכי גדול שאדם יכול לתת למדינה שלו- את חייך. רציתי שתדע: הזמן אולי קפא בשבילך אך זכרונך לא ימוש מליבי לעד. יהי זכרך ברוך.

מדי שנה ביום הזיכרון מתכנסת המשפחה עם ילדי הצופים באנדרטה בכרמל. בסבביבות השעה 12:00. אגב האנדרטה המדהימה נגנבה השנה לפני מספר שבועות