בהר הרצל קיימת מצבה הקרוייה "מצבת החייל האלמוני" אודים עשנים, ניצוליי התופת שעלו ארצה חסריי זהות בגפם, נשלחו לחזית ונפלו כגיבורים אלמונים על מזבח הארץ הזו. נזכור ! את אותן נשמות עלומות בחייהן, ונשארו עלומות גם במותן, אין איש פוקד את קברן כי אין עלייהן שם זה שנתן לו ה'. יהי זכרם ברוך.

שנהרג בעת הפריצה לבית הילדים בקיבוץ משגב עם אליו חדרו מחבלים פלסטינים חמושים. כך חדר השכול למשפחתי. בן שנתיים וחצי היה במותו.

היינו שכנים ותמיד הבטתי בעיניים כלות במסיבות שארגנת כל כמה שבועות. המבטא הארגנטינאי בביתך רק הוסיף לשמחה. היית מסמר השכבה, אדם עם מטרה ומלא חיות. אבי, בלילה ההוא הם הגיעו אלינו קודם לפני שהודיעו להוריך הנפלאים. באותו יום איבדתי קצת מתמימותי. אחרי טלפון אחד שהודיע לחבריך את הבשורה כבר לא יכולתי יותר. עד היום אני עוד חושב עליך מדי פעם, וגם על הוריך אותם בא לי לחבק יותר. לזכרך אביקם, ואנא הזהר שם למעלה מאנטנות.

ממשיכים לזכור אתכם, ליבי עם משפחותיכם

אור ואני היינו החברים הכי טובים:הלכנו לאותו גן, למדנו באותו בית הספר התגייסנו שנינו לחיל האויר לאותה היחידה. באותה התקופה שהתחילה מלחמת יום הכיפורים אני הייתי בדרגת סמל ראשון והוא היה בדרגת רב סמל. אז כשהיתחילה מלחמת יום הכיפורים תחילה פיטרלנו בשמי הארץ אחר כך כל היחידה שלנו הועברה כל היחידה לרמת הגולן, באמצע הטיסה נפתחה אש ארטילרית מצרית על היחידה שלנו ו מספר מטוסים נפגעו ואחד נפל על הקרקע והיתפוצץ אני לא ראיתי את מספר המטוס שנפל המחשבה הראשונה שעלתה לי אז בראש שהמטוס של אור הופל. אחרי הטיסה התברר שלצערי הרב צדקתי אבל רון לא נהרג אלה נפצע אנוש, וחולץ על ידי 669 והועבר לבית החולים רמב"ם כמובן שבהיזדמנות הרשונה נסעתי לבקר אותו בבית החולים וראיתי שמצבו השתפר מאד זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, שמעתי שהוא החלים וחזר לשרות, מטוסו התרסק מאוחר יותר מאש נ"מ. יותר מ30 שנה עברו מאז ואני מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול ומסרב להאמין שזה קרה שהחבר שהיה איתי כל הילדות איננו אבל אני יודע שהו שומע אי שם ממרומים

נזכור אותכם לעד אחי הגיבורים נפלתם בגבורה במלחמת יום כיפור ברמת הגולן.

והוא היה איש שכולנו היינו רוצים את הזכות להכירו. יהי זכרם ברוך.

יהי זכרך ברוך

מידי שנה , ביום הזיכרון,זמן צפירה ,רואה את פניך המתוקים, כ"כ דומה לאמא מגדה,רק התחלת את חייך ,זוכרת אותך עוד כילד בגן ובבי"ס היסודי קטן ממני בשנה חייכן ,שובב שהמתיקות נשפכת ממנו,הפעם האחרונה שראיתי אותך ,הייתה בערב שישי ,עד כמה שזכור לי ב-"ירוק על המים" כבר היית חייל,באת לבלות, וזהו..אחרי מספיק זמן הפעם הבאה הייתה במסע הלוויה שלך, משפחה מקסימה,משפחת שאולי שאיבדה פרח כמוך,בכל שנה ב1/8 אני זוכרת את יום ההולדת שלך, לפני שנים מס' ,אפילו השארתי לך מכתב על הקבר ביום ההולדת, אולי קראת אותו - מלמעלה. מקווה שאתה נמצא בחברה טובה, ובטוחה שבין מלאכים , כי כזה אתה, הלכת מכאן צח וטהור. יהי זכרך ברוך, זוכרת אותך תמיד, לעולם לא אשכח.

נזכרתי בו כשקראתי את הכתבה שלך, אני הייתי מסופח לסיירת אגוז בשנת 1972, בבירנית, היוסי הזה היה בחור עם כוח וידיים שעטפו כל דבר גדול, ופעם הגיע אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, איש קטן הסתכל על יוסי מגובה דשא, ואז אמרתי שבן אדם כזה פועם לעד , אבל כמו שאמרת רסיס קטן ביום קרב לקח אותו, ואח"כ ראינו מאות כאילו נלקחים במלחמת יו"כ.

הוא נהרג כאשר טנק המרכבה שבו נסע עלה על מטען והתפוצץ איתו נהרגו סמל אשר זגורי הי"ד וסמל ראשון רון לביא הי"ד "רציתי לקטוף פרח קטן אמא אמרה אסור, זה מוגן ובכל העולם יש חוקים לא לקטוף פרחים מוגנים אולי אני סתם ילדה קטנה שלא יודעת ולא מבינה אבל זה נראה לי קצת מוזר שפרחים אסור וחיילים מותר!!!"

יהי זכרכם ברוך, נתתם לכולנו חיים

גבי, רציתי שתדע שבצפירה אני תמיד חושב עליך. על אהבתך לכדורגל, על החיוך שלך, על הקשיים המשותפים בקורס וגם על ההצלחות, על החברות הנפלאה בינינו, על הקטעים שהיו לנו בחדר, על הטיסות באיילנדר ובפוגות, על מסדר כנפיים ועל הטיסה ביסעור הנ"ד שממנו לא חזרת. ארבעת ילדי מכירים אותך, את פרצופך המחויך, ואת השיגך. ביום הזכרון כולנו זוכרים אותך. תנצנ"ה

היום אחרי 13 שנה, העזתי לראשונה לעמוד ליד קברך. בחדר הזכרון (שבמועדון האסם בקיבוץ מעגן מיכאל) ראיתי לראשונה את הספר שנערך אודותיך. אותה תמונה שצילמתי אותך במצלמה שלך, במארב שבוע לפני שנהרגת, מופיעה בספר. כך בדיוק אני זוכר אותך כבר 13 שנה.

גבי היה מהאנשים הכי מדהימים בגדוד.כולם הכירו אותו ואת טוב ליבו.הוא נפל בקרב בג'נין בעת פעילות למעצר מבוקשים. אתה לעולם בליבנו.תתפלל עלינו מלמעלה, כמו שדאגת לנו כאן למטה.......

לי יש שלושה הרוגים ופצוע אחד מפקד גדוד צבר של גבעתי בשנת 1988 שנהרג בהתקלות מטווח קצר עם מחבלים בהר דב. שאת שמו איני זוכר (זכור לי רק שהודיעו "קודקוד חניתן הרדוף") והגשש שאף את שמו איני זוכר. אמיר זידנר - שיריונר שנהרג בשעה שהמג"ח בו שירת כטען קשר או תותחן עלה על מטען בלבנון. עוז הדס - מ"פ בצבר גבעתי שנפצע קשה באותה היתקלות בה נהרג המג"ד. אני הייתי חובש בגדוד שריון שנתן חיפוי רפואי בעת התראה על חדירת מחבלים. ההלם שלי למשמע ההודעה "קודקוד חניתן הרדוף" וחוסר האמונה שזה נכון עדיין מהדהד בראשי. הגענו לאתר החדירה ובמרחק של 5 מטרים היו שרועים זה לצד זה המג"ד, הגשש והמ"פ. למזלי הייתי בן אלו שטיפלו במ"פ ששרד. אמיר זידנר היה טירון מוכשר בגדוד בו שירתתי וככזה יצא לקורס הכנה למטק"ים. בקורס הוא הבריז מפעילות כלשהי והוחלט להחזיר אותו לשלושה חודשים לפלוגה מבצעית בגדוד אחר כדי שילמד קצת משמעת. בתקופה זו עלה על מטען ונהרג. ההלם בגדוד שלנו למשמע המוות שלו היה גדול. לעוז הדס - אם אתה קורא שורות אלו אנא צור קשר shagi_shag@hotmail.com

אתם תמיד בליבנו!לא נשכח איך הסתערתם ללא היסוס ושילמתם על כך בחייכם.מעשי גבורתכם ייחרטו לעד בליבנו. אוהבים וכואבים,חברים מגולני.

שמות ואבנים./ אורי צפריר - אוקספורד, אנגליה הנה שוב האביב בפתח.שוב הימים מתארכים והשמש חמה. פרחים לבנים וצהובים מקשטים את מדשאות אוקספורד וליד הנהר, כמדי שנה , רואים ארנבונים מקפצים ממקום מחבואם. והנה שוב אותם געגועים ואותם שירים. שירי יום הזיכרון. כשאני שומע את נורית גלרון שרה שעצוב למות באמצע התמוז, אני רוצה לומר לה: את יודעת, תמיד עצוב למות. גם בתחילת חשון או בסוף אלול. אמנם זו לא העונה בה האפרסקים בשפע, אבל אולי זו עונת הפריחה בגליל, או עונת הקרמבו בסופרמרקט. או סתם עונה יפה. אילן חזיזה נהרג באמצע ניסן. גם באמצע ניסן עצוב למות. ועוד בגיל 19. את אילן היכרתי בכיתה ח' בביה"ס אוסטרובסקי, ברעננה. היינו שנינו בכיתה ט3 של נירה מנדלסון. לא היינו שנינו מאותו הכפר, אבל גדלנו באותה מושבה. לא היתה לנו אותה בלורית שיער וגם לא אותו חיתוך דיבור כי לי היה מבטא זר. החיים לא תמיד מתחרזים כמו שיריה של נעמי שמר. אבל, כמו בשיר, אילן נמצא מעבר לגדר ־ מעבר לגדר בית העלמין של רעננה. כבר 17 שנה שהוא מעבר לגדר. חזרתי לפני כמה שבועות אל אותה מושבה בה גדלנו. היא כבר לא מושבה אלא עיר גדולה, עם רמזורים וקניונים, אבל למי שגדל ברעננה של שנות ה80־ היא תמיד תצטייר בעיניו כמושבה עם בתים פרטיים,שבילי עפר, לולים ופרדסים. הלכתי לי לאורך רחוב קלאוזנר,ושם, בסוף הרחוב, נכנסתי דרך השער הראשי, אל בית העלמין הישן. אל עבר לגדר. אבנים אבנים. שורות שורות. ושקט. פסעתי לכיוון החלקה הצבאית, ושם נעמדתי מול האבן הנושאת את שמו, ונזכרתי. ממקומות רחוקים הזכרונות שבו. אירועים מן העבר, קולות וצבעים, שמות ופרצופים. פרטים קטנים חזרו מנבכי השיכחה. הנה אנחנו שוב בתלבושת אחידה, שוב מעבירים פתקים באמצע שיעור, שוב יושבים על הברזלים מחוץ לבית הספר. והמנהל, קורנגרין, שוב מאיים על מי שנתפס מעשן. אלוהים, אומר יהודה עמיחי, מרחם על ילדי הגן. אבל ב 1987 כבר לא היינו ילדי הגן. גם לא ילדי בית הספר. היינו חיילים בצה"ל. ועל הגדולים לא ירחם. ואכן, חייו של אילן נגמרו באש אר.פי.ג'י, בלבנון ,באמצע חודש ניסן, ללא רחמים. הוא נהרג בלבנון, בשדות זרים, שנה לאחר שראש הממשלה הכריז שצ"הל יצא מלבנון. מי מאיתנו יכול לשכוח את היום ההוא? הייתי בשמירה באותו לילה. לאחד החיילים היה טרנזיסטור דלוק. באמצע שיר, מבזק. תקרית בלבנון. הקריין מקריא את שמות ההרוגים. ופתאום אני שומע: אילן חזיזה מרעננה. קשה היה לקלוט את זה. שבוע לפני־כן פגשתי אותו במרכז העיר. פיטפטנו והוא סיכם: החיים על הקנטים. צחקנו שנינו.. עכשיו לא צוחקים. למחרת הגענו לכאן הישר מהיחידות.טירן, ורדית, שי־לי, רונן...כמעט כל השכבה. הכומתות האדומות, החומות והירוקות התערבבו אחת עם השנייה. חיילים צעירים ונבוכים, התקבצנו, המומים. פגשת מחזור עצובה. טלי טיומקין נזכרה איך יום אחד הגננת הסבירה לילדים ש'אילן' משמע עץ ושהעץ מסמל חיים, כי הוא חזק, נושא פרי וחי לאורך זמן רב. רונן שאל:"בשביל מה למד כל כך קשה לבגרויות. הרי לא צריך בגרות בשביל למות." הוריו הלכו מאחורי הארון. כפופים. אביו קרא בקול שבור "אל מלא רחמים" ואני לחשתי לעופר "איזה אל? איזה רחמים?" הזמן עובר. שבע עשרה שנה. יצאנו מלבנון, נכנסנו לשטחים, בנינו חומה, תלינו תקוות. ולאורך אותה תקופה, השורות כאן התארכו. התרבו. והשמות מוכרים. הנה ממול, קברו של דניאל מילר, שנהרג 'בליל הגילשונים' אשר, יש אומרים, היה לאות פתיחת האינתיפאדה הראשונה בשטחים. רועי דומב נמצא ליד־ נהרג בהר דב. על קבר אחר רשום שמה של שלומית בן־יאיר, אשר, יותר מביתו של יא־יא היא היתה עבורינו אחותו של דידי, שנהרגה בתאונת מסוק.שורות שורות. נערים ונערות. וכעת חייהם מסוכמים באותיות דפוס על אבן שיש. שמות ואבנים. שבע עשרה שנה חלפו מאז אותו אביב, יום לוהט של אמצע ניסן ־ יום מותו של אילן. כמו שכתבה לאה גולדברג, ב"חמסין של ניסן", כאן ,"לאבן קול של לב פועם, ולדממה עיניים של ילדה" ואני נזכר באיריס, אחותו, העומדת מול הקבר הטרי, מסרבת להאמין שלא תראה עוד את אחיה. החשבון הוא קשה, המחשבות מפותלות. מה למדנו? אילו מסקנות היסקנו? מה היו אומרים אותם ילדים שלא זכו לגדול? הלנצח נוכל חרב? הנה שוב האביב בפתח.שוב הימים מתארכים והשמש חמה...הכל חוזר. וכמדי שנה אני נזכר באותו אילן אשר את צילו לא פרש, ואת פיריו לא נתן.

בס"ד הטקס הוקרא (בתרגום לאנגלית) בטקס יום הזכרון בבית הספר הממלכתי דתי יבנה במלבורן, אוסטרליה. אני רוצה לשתף אתכם במשהו קטן שקרה לי השבוע. ביום ראשון לפני שקמתי לקחתי את הפלפון הישראלי שלי שאני משתמש בו כשעון מעורר ופתחתי את תיבת ההודעות טקסט. בין ההודעות מצאתי את ההודעה הבאה: "ההלוויה המחודשת של אלקנה ביום שלישי ב11 בבוקר בהר הרצל...". המחשבות על אלקנה ובכלל הטרידו את ראשי דקות ארוכות. יום שלישי, יום לפני שטסתי הייתה ההלוויה השניה. באיזה שהוא מקום אולי זה בשביל להזכיר לי מאיפה אני הולך, לשם מה ולאן אני שואף. אלקנה, 4 שנים וקצת אחרי. אלקנה נולד למרים ומשה גובי בכ"ד סיוון תשמ"א (26/6/1981), ילד רביעי, אחריו באו עוד שלושה. ילד יפה עם שיער זהב גולש ועיינים כחולות גדולות ומאוד מאוד שמחות. בגיל שנתיים עבר עם משפחתו לנווה דקלים בגוש קטיף שהיה בשלבי הקמתו. הוא גדל והתפתח במקביל למקום. נקשר למקום והמקום אליו. 4 שנים למד בישיבה התיכונית בשעלבים. לאחר סיום הלימודים הלך לישיבת ההסדר בשדרות. לאחר שנה וחצי בישיבה התגייס ושירת כתצפיתן ביחידת דובדבן באיו"ש. במוצאי שבת, כ"ו באדר תשס"ב (9/3/2002) נפל בעת מילוי תפקידו בעודו לובש את בגדי השבת עליו – כמלאך. לאחר מותו הוענק לו על ידי אלוף פיקוד הדרום, דורון אראל, ציון לשבח על יוזמה, קור רוח, נחישות ואומץ לב. בצל"ש מתואר האירוע: "בהיות אלקנה בחופשה, ובזמן נסיעה על ציר כיסופים עם שני אחיו, הוא זיהה מחבל אשר פתח באש לעבר מכוניות אזרחיות בחולפן על הציר. אלקנה עצר את רכבו בצד הדרך, תפס עמדה ופתח באש לעבר המחבל שברח. כוח כוננות מהגזרה, אשר הבחין באלקנה כשהוא שוכב ויורה בלבוש אזרחי, החשיבוהו בשוגג למחבל ודרסהו למוות. אלקנה בפועלתו מהווה דוגמא ומופת לחייל לוחם ולאזרח כאחד, באחריות, בנחישות ובאומץ הלב שהפגין, ובאופן טרגי שילם על כך בחייו". בן 21 שנה במותו. לאחר מותו הועלה לדרגת רב"ט. הובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בנווה דקלים – על פי צוואתו. לא זכה לנוח בשלום, וקיץ הקשה האחרון נקבר בשנית בהר הרצל בירושלים. בתיכון נפגשתי איתו, בשעלבים, ארבע שנים מלאות חוויות ואירועים. ברגעים עצובים ושמחים, בכיתות הלימוד ובפנימיה, במגרש הספורט ובטיולים. שנה וחצי היינו ביחד באותו החדר. המלך, של המחזור. הגבר של השכבה. כולם קראו לו גובי. משה אחד מהחברה שהספיד אמר "כשאמרו גובי כולם ידעו, הבינו על מה מדברים – לרגע לא נח, תמיד מלא חיים ושמחה, לכל מקום שהגיע תופס פיקוד, מארגן ומסדר. ידענו כשגובי בשטח – יהיה בסדר. חוש הומור וצחוק מתגלגל מצד אחד, ומהצד השני בפנים יש גבר רציני ועמוק, מלא שאיפות, מציב לעצמו מטרות בחיים וכובש אותן אחת לאחת". יכולתי לעמוד ולספר דקות ארכות על אלקנה, אבל רק מספר מילים לסיום. שאני צריך לציין אירוע בולט ומשפיע בחיים, אמנם הקצרים שלי – ללא היסוס אני אומר מותך אלקנה. חבר אמיתי ואח קרוב – חיבוק אוהב ומרגיע. אי אפשר לכעוס עליו. אהבה ועזרה אמיתית לזולת. הכרת תודה מעומק הלב. שובבות מלאה חן. חזק אך בפנים מלא רגישות. אהבת הארץ ומסירות נפש עליה. אהבת תורה ויראת שמים. בהלוויה הראשונה מאוד בלטו לעין החניכים שלך – לקחת אותם בנבטים או ניצנים שסיימת איתם כתבת להם בצ'ופר הסיום "הסוף שלא נגמר". הם הלכו עם כתוביות על חולצות עם המשפט. גובי, אתה שהבנת שסוף הוא התחלה, אתה שחיית בתחושת שליחות של חוליה בשרשרת, אתה שנתת הכל, כולל הכל בשביל הערכים שלך, אתה ששילבת בצורה כה נפלאה עוז וגבורה מצד אחד ומהצד השני עדינות ורגישות, אתה שאמרת מה שחשבת ועשית מה שאמרת. אתה הוא סמן דרך בשבילי, אתה כח מניע בשבילי, אתה נשאר אצלי לעד. באהבה והצדעה לך. אורי.

לוחם סיירת גולני שלצערי לא הכרתי. אח של אבא שלי שנפל במלחמת יום כיפור באחת מההפגזות הראשונות על רמת הגולן. אני מרגיש היום גאווה עצומה להיות האחיין שלו ולהיות קראוי על שמו. כמו כן ליבי עם כל המשפחות שאיבדו את יקיריהם, ובפרט משפחות סיירת גולני שיקיריהם נפלו ביום כיפור. שלא נדע עוד צער.

נוח על משכבך בשלום