כל הנופלים...יהי זכרם ברוך! הלוואי ואתם בחיק האלוהים... צעירים,טהורים כולנו מתגעגעים... וכל שאר חיילי צה"ל שישרור עליכם השלום בכל עת ועת.

בחיידר חח"ס בבני ברק ישבנו יחד אני ויצחק לוינשטיין הי"ד, גמרנו את היסודי והוא המשיך לישיבת קלויזנבורג בנתניה, אחיו היה משב"ק של האדמו"ר, ובשנת תשכ"ז לאחר מלחמת ששת הימים, יצחק עם עוד 2 בחורים מישיבת קלויזנבורג התגייסו לנח"ל החרדי במושב קוממיות, יצחק היה בן 17 וחצי, בסיום הטירונות יצאו לתעסוקה בבקעת הירדן, בליל הושענה רבא נהרג יצחק עם עוד חייל בשם שרעבי שגר בחדרה וגם התגייס לנח"ל החרדי בקוממיות, כשהוריו אינם יודעים כלל שחיים חייל, הם קיבלו את ההודעה שהוא נהרג לפני שידעו שהוא התגייס, את חיים שרעבי לא הכרתי אך את יצחק לוינשטיין הכהן הכרתי טוב והא היה החייל הראשון (מתוך מאות) שנהרגו שהיכרתי ואני עדיין לא הייתי חייל, לימים גם אני התגיסתי לנח"ל החרדי, ונפצעתי במלחמת יו"כ, ברמה"ג ויש לי 85% ניכות. באות קרב נהרג חייל נוסף מבני ברק בשם דסקל, שהתגייס במסגרת ישיבת ההסדר בכרם ביבנה, וכמו"כ נפצע חייל מאותו גרעין בקוממיות. יהי זכרם של כל חללי מלחמות ישראל ברוך, ד.א המצאת הנח"ל החרדי הוא המצאה וותיקה, והרבה טובים שירתו בו, בתמיכת גדולי הדור.

האיש הכי ציוני שהיכרתי בחיים. נהרג בחדירת המחבלים במצובה ב 2002. הסתער עליהם, הרג בהם ונהרג בעצמו. כדור קטן בדיוק מעל לשכפוד. עשית לי חיים קשים, אפילו לפעמים שנאתי אותך, אבל הערכתי והערצתי יותר. ואני זוכר את הנאומים המרגשים שלך ומסתקרן עד איפה היית מגיע אם היית חי, כמה רחוק. אתה הבן אדם הכי רציני שפגשתי, וכל פעם שאני חושב עליך מתחשק לי להצדיע לך, כי מגיע לך, ואתה היית הקצין שמצדיע בהכי הרבה תשומת לב בכל הצבא. אז כשאפגוש אותך, אני מבטיח להימתח יפה ולהצדיע לך מכל הלב (ואולי אחר כך בטעות אחבק אותך, אולי שמה קצת פחות מקפידים מאשר בבא"ח). זהו. נראה לי שנשארת אצלנו חזק ועמוק. בטח אצל כל מי שפגש אותך אי פעם. ואני בטוח שגם המחבלים שהרגת הופתעו ממך - מהכוח, מהרצינות, מהלוחמנות, מחוסר הפשרות, מהמוכנות, מהאומץ ומהריצה ישר אליהם. והרגת אותם, אבל גם הם הצליחו להרוג אותך. מה אני אגיד לך - אני לא אגיד, רק אצדיע, מכל הלב: כמו שאתה ידעת להצדיע. מפתיע כמה אני זוכר אותך, כמה נהיית בשבילי.

מילת כבוד והערכה לכל חללי צבא דרום לבנון שנאבקו בחיים שלהם כדי להגן עלינו ז"ל

אני עדין זוכר שיום קודם באת אלינו למדור. והכל היה נראה כמו שתמיד. לקחת את עצמך - ולקחת איתך משהו מהתמימות שלנו. משהו מאיתנו. קשה ברגע כזה לא לחשוב עליך. מקווה שאתה מאושר למעלה.

הייתי אז בת 15, נערה, בימי הקיץ. החמה עלתה בשמים במלוא אונה וזוהרה, נהרת אורה נפלה, גלשה אל האדמה מעגלים מעגלים של פסי זהב והילת זהב הדורה מרווחת, ירדה אט אט אל האדמה החרבה. הייתי אז באביב ימי. שבעה אחים, הקטנה אחוזה בידי, והבן השמיני, כבר התחיל לצמוח בבטנה הקטנה של אמי. הייתי יד ימינה של אמא, כי קשתה עליה המלאכה, והילדים אנחנו, אוחזים ואחוזים בה, לא מרפים, בקומה ובשנתה כולנו היינו עליה. קולה של אמא שהיה צלול ורך מחד ובעל עוצמה מאידך, עלה בשירה, חרישית, ולעתים עלה ברמה, הדהד ומילא את חלל הבית. אהבתי לשמוע אותה שרה, ידעתי שעל אף יגיעתה והלאות שהתעקשה לעטוף אותה, אמא הייתה שמחה בחלקה, ואנו תרמנו לשמחתה. עתים הצטרפנו לשירה ועתים בקשנו שתשיר לנו, ואנו חגנו סביבה מחרישים ומחוייכים. ערב אחד, טרם שקעה החמה, אדיה עלו מן האדמה, השמים היו צלולים ובהירים, וחבר ילדות הלך ושב מול שער ביתנו, המתין שאבחין בו ואצא לקראתו. במורד הגבעה אל מול ביתנו ירדו שני דודים שלי, שכמו כל הגברים בעת ההיא, לחמו במלחמת ששת הימים, מה מאד הופתעתי כשראיתי את שניהם יחדיו, צועדים שחוחים קמעה לעבר שער הכניסה. נכנסתי, הלכתי לעבר אמא, אחותי הקטנה, נמה בחיקה. הושטתי את ידי לעברה, ווהעברתי את הקטנה אל חיקי. אמא התקרבה בעיניים שואלות, ובשמחה אל שני אחיה, ידיה מושטות אל אחיה, לחבק, ופניה מוטות מתקרבות לנשק. ואז לאט ובשקט, ספרו לה האחים על נפילת האח, שלחם בגבעת התחמושת. אמא שאחיה האחר, נפל במלחמת השחרור ונטמן בצפת, אמרה, הם נפגשו, ירושלים וצפת, קדושה אחת, קדושה כרותה בברית דמים. מאז, נדם קולה של אמא, חרישית מתהלכת בבית, מרחפת, צעדיה לא נשמעים, עיניה כבויות, והשמחה התפוגגה. הלאות שכה התאמצה לעטוף אותה ולא יכלה לה, עטפה אותה בחום, ואמא התכרבלה בה, ולא אבתה לצאת ממנה. כל כך התאמצנו לשמח את אמא, כלום לא עזר. אמא הסתגרה ונעטפה, וכבר לא ידענו איה. את יום הזכרון היא מקיימת בדבקות גם היום, נוסעת פעם לירושלים ופעם לצפת, בצעירותה הספיקה להיות בשני האתרים ביום אחד. בבית כל יום היה יום זכרון. אחד משני האחים שנותרו, איש חכם מאד, גם הוא, חוכמתו לא הועילה לו. היום הוא חסר בית, הומלס. את אף אחד זה לא מעניין. ככה התרסקנו כולנו, אמא, דוד הומלס, וילדים, היום סבים והורים לחיילים. זוכרים כל השנה, בשביל אמא יום זכרון, זה טקס ממלכתי שקבעה המדינה, לאמא אין צורך להזכיר, כל חייה היא זוכרת. ואני שואלת, מי זוכר אותם את האחים? מרים

ואל תתבייש לבכות ליד אנשים. ליבי איתך

שרון היה בחור משכמו ומעלה הייתה לי הזכות להכיר אותו יהי זכרו ברוך

התרגשתי לקרוא את תגובתך אני הכרתי את אלעד בצנחנים בגזרת זרעית באחד המוצבים . אדם משמו ומעלה קצין מעולה בעל שכל ישר ומבריק . אני מברך כל הזכות שהייתה לי להכיר אותו ולו רק לכמה חודשים עד היום בכל יום זיכרון אני כנס לאתר "יזכור מקיש את שמו וקורא שוב את סיפור חייו אני מרגיש בכל שנה חובה להתייחד איתו עליו נאמר מלח הארץ יהי זכרו ברוך

בנך רואה אותך מלמעלה ורוצה שתצטרף- אבל לא עכשיו!! היה חזק - למענו !

קורס 92, גדוד 411, קורס מפקדים, קורס קצינים בבה"ד 1, יסוד ו-282, את כל התחנות האלה עשינו במהלך כמעט שנתיים, יחד, ממש יחד, עם אפי ז"ל, צדיק, קירצ'וק ואחרים. אז איך אפשר בכלל לשכוח? נוח לך בשלום על משכבך בחיפה ושמור לנו גם על אפי שטמון סמוך אליך. רובי

נוח על משכבך בשלום קובי, זוכר את שלושת החדשים שגרנו יחד באותו חדר בבה"ד 1 ולא שוכח!! רובי

זה נכון שאלוהים רוצה לידו את הכי טובים...

כבר 4 שנים עברו. עדיין קשה להאמין שאינך נמצא איתנו יותר. בחור יפה, חכם, עדין, חברותי וטוב לב. עוד מימיי התיכון היית יוצא דופן-תמיד היית קשוב וחברותי עם כ-ו-ל-ם! בלטת מעל כולם ולא רק בגובהך וביופייך, אלא גם באישיות מקסימה. כ"כ עצוב לי שחייך נגדעו באיבם.

עופר יקר, אני זוכר את אותו בוקר קיצי שהתעוררתי לתוך מהדורת חדשות, הקריין הקריא את שמך ואני המשכתי להתעורר במין אדישות שכזו, כאילו לא קרה כלום, לקח לתת המודע שלי יותר מחצי שעה להבין שמשהו לא בסדר, צלצלתי הביתה כדי לברר האם יתכן שהנורא אכן קרה. הוריי בישרו לי שאתה אכן איננו עוד. שקט ארוך. המילים הפסיקו להופיע. לא הצלחתי לדבר, הייתי צריך לכתוב על פתק למפקדיי מה קרה, ולבקש מהם לחזור הביתה ללוויה. ובדרך באוטובוס עברו כל כך הרבה מחשבות כל כך הרבה זיכרונות, פתאום זה כל מה שנשאר לי ממך עופר יקר. זיכרונות. עופר יקר, אתה זוכר את משחקי הכדורסל מתחת לבית, את האוגר שברח לך מהכלוב בכיתה ג', את מסיבות הכיתה בהם תמיד היית המסמר, משחקי הכדורגל בשכונה, את הימים הנהדרים בקן הנוער העובד. עופר, עכשיו רק זה נשאר, זיכרונות, ואתה כל כך מושלם. עופר, אני יורד מאותו אוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים וכאילו כל התחנה מלאה בפנים מוכרות, וכולם בוכים איתי, כולם חוזרים הביתה לחלוק לך כבוד. כאב. עופר יקר, עברו מאז כמה שנים, הרבה שעות, המון שניות. אבל אתה איתי, מחייך תמיד, מושלם כל כך. עופר יקר, יהי זכרך ברוך.

אני קוראת את התגובות.. ובוכה.. אני לא מכירה את הגיבורים האלה שנפלו בשביל ארצנו, אבל אני מרגישה כל כך קרובה אליהם! עוד שנתיים אני בעצמי יהיה בצבא, ואני ימשיך את דרכם עם ראש זקוף. כי הם נפלו בשביל מטרה נעלה!! בשביל ארץ ישראל הם הקריבו את חייהם. גיבורים. ת.נ.צ.ב.ה ליבי עם המשפחות והחברים

מדריך בקורס מט"ק ג'וליס 1970 . איש אציל נעים וטוב מאין כמוהו זוכר אותך דוד

חרזתי לך מחרוזת מקונכיות שמצאתי חרזתי לך כשפגזים שורקים לא רחוק חרזתי לך מחרוזת מקונכיות געגועים ואהבה חרזתי לך כשלבי יוקד אליך בלהבה חרזתי אותם אחת אחת כמו הימים שעוברים פה לאט לאט רציתי לך אותה לענד אך המרחק אליך רחוק מאד מתוך אני אוהב, רמי

הכרתי את שלומי בבסיס טירונים זיקים. היינו מ"מים בפלוגות שונות. אני זוכרת את שלומי חזק, יפה תואר, אופטימיסט מושבע וחייכן. כל פעם שראיתי אותו בבסיס לא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק. היינו מיודדים וכשהשתחררתי נותק הקשר בינינו. בחור מקסים!! מטובי הבנים בארץ. רצה לתרום יותר ועבר לפלוגה קרבית. נהרג בקלקיליה בשנת 2002. שלומי, חושבת עליך לעיתים ודומעת. אתה מייצג בעיני את כל הטוב של המדינה הזו. אזכור אותך תמיד!!!

חבללללללל

לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה יהי זכרם ברוך... אמן

מדינת ישראל יהי זכרם ברוך .... אמן

תודה רבה בשמי ובשם כל העידה הדרוזית במגאר אנו מעריכים את טוב לבך ורגשותיך כלפי מנסור מנסור גיבור שלא נשכח , אם תרצה לצור קשר עם משפחתו ,תפנה אלי לאיימל הזה aimanasakly@hotmail.com

לפני 4 שנים גולן נהרג(נרצח) בפיגוע רצחני שהיה המרכז העיר באילת, גולן היה תלמיד בית ספר בכיתה י' לאחר הרצח אביו של גולן עבר התמוטטות עצבים ומת משברון לב, כל משפחת תורג'מן אנחנו מששתפים בצערכם ומקווים שיבואו רק ימים טובים עליכם מבית ישראל

התרגשתי מאוד מהמכתב שרשמת, כל הכבוד על הפתיחות וגילויי הלב, יהי זכרו ברוך, משתתף בצערך..

רס"ן קצין קשר במוצב גלגילית בדרום לבנון, בן 23 כשנפל מאש המרצחים. איתו נפלו גם צחי מלכה וליאור ניב ז"ל ה' יקום דמם, יהי זכרם ברוך. משפחת נגר משפחת טמפלהוף

אמן.

אנשי שרותי הביטחון("מוסד" "שב"כ") שאף אחד לא יודע את סיבת מותם האמיתית ואת גבורתם ואצילות נפשם. כואבים את מותכם ומעריכים את פעלכם!

בשמחה הייתי נותן את חיי בשביל אבא שלי, האדם הכי אהוב עלי בעולם. אין לי ספק שהבן שלך היה רוצה בדיוק כמוני שתמשיך לחיות את חייך, חיים טובים ומאושרים, הלו בשביל זה הוא נתן את חייו. אני לא מתיימר אפילו להתחיל ולהבין את הכאב על אובדנו של בן. אז רק אשלח לך מכאן חיבוק גדול ואוהב.